שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אזור אי-הנוחות": פראנזן במיטבו - מרוכז בעצמו
    בקובץ הסיפורים האישיים שלו שתורגם כעת לעברית, ג'ונתן פראנזן עוסק בילדותו ובבגרותו המאוחרת ומוכיח שוב שההתבוננות שלו על העולם גאונית והספרות שלו עילית - ולמרות זאת הקוראים שלו פשוט לא אוהבים אותו
    אנשים לא אוהבים לאהוב את ג'ונתן פראנזן. גם כשהם נהנים מהספרים שלו, הם לא אוהבים אותו. "אזור אי-הנוחות", קובץ טקסטים אישיים שפורסם ב־2006 ותורגם כעת לעברית, שופך מעט אור על התעלומה הזו.

     

    ארבעה מתוך שישה פרקים שבספר מתארים את שנות ילדותו ונערותו של פראנזן. הראשון מוקדש לשנות הקולג', והאחרון לבגרותו. אף פרק לא עוסק בראשית ימיו כסופר, בשנות המיץ והדם של האדם, 20 עד 40. החסר הזה מורגש כששופטים את הקובץ בנפרד, אך העוקבים אחר מכלול יצירתו של פראנזן קראו בוודאי את המסה "למה לטרוח?" שפורסמה בקובץ המסות "איך להיות לבד" ומתארת את השנים האלו ממש.

     

    ג'ונתן פראנזן: אינטליגינטי להחריד ()
    ג'ונתן פראנזן: אינטליגינטי להחריד

    פראנזן הקטן היה ילד אכול פחדים ואשמה. אשמה כלפי כל דבר: "הרגשתי אשם ברתיעתי מחיבוקיה של אימי כשהיה נראה שנזקקה להם נואשות. הרגשתי אשם כלפי המגבות בתחתית הערימה בארון המצעים, המגבות הישנות, הדקות יותר, שלא הרבינו להשתמש בהן". ופחדים מפני כל דבר: "עכבישים, נדודי שינה, קרסי דיג, ריקודים בבית הספר, קשיחות, גבהים, דבורים, משתנות, התבגרות, מורים למוזיקה, כלבים, מזנון בית הספר, נזיפות, בני נוער מבוגרים יותר, מדוזות, חדרי הלבשה, בומרנגים, נערות פופולריות, המקפצה – נראה שפחדתי מהוריי יותר מכל".

     

    שלא במפתיע הפך ילד חיישן זה לנער חנון שלא ידע מה פירוש המילה אוננות או מה בדיוק מעשנים הילדים בחצר בית הספר. אבל איכשהו, הוא לא היה

    כנוע לחלוטין, לא מוזר או בלתי פופולרי לחלוטין. שום דפיקה רצינית נראית לעין, שום סבל שאין לו מזור. בפרק "שני סוסי פוני", שבו הוא מספר על אהבתו לקומיקס "פינאטס" (המכונה במקומותינו "סנופי") של צ'ארלס שולץ, קובע פראנזן: "שולץ לא היה אמן מכיוון שסבל. הוא סבל מכיוון שהיה אמן... זו בחירה מהסוג שרק אדם שהוא מעוז של כוח ושל שפיות יכול לבחור". ההזדהות של פראנזן ברורה כאן. אולי הייתה זו המוגנות של השכונה הטובה מדי, וובסטר גרובס בסנט־לואיס, שיצרה את המתבונן הגדול. פראנזן, על יכולת האבחנה והניתוח המדהימות שלו, הוא לא סוֹפר, הוא סוּפּר־סוֹפר, והספרות שלו היא סוּפּר־ספרות. היא ההתבוננות עצמה. בהיותו צופה־על הוא מסוגל לפרוש רשתות מרשימות של סיפורת מורכבת, עשירה וחכמה. אבל הדרמות שלו משאירות אותך יבש. הפער בין ההבחנה במגוון הניואנסים האנושיים לבין הריחוק הרגשי שקיים אפילו כשהוא כותב על עצמו הוא, אולי, "הבעיה של פראנזן".

     

     

    אזור אי-הנוחות ()
    אזור אי-הנוחות

    הפרק האחרון, "בעיית הציפורים שלי", העוסק בקריסת נישואיו לצד התאהבותו בתחום הצפרות, הוא המוצלח ביותר בספר, קודם כל כי הוא מתחיל באופן פרוזאי יותר וממוארי פחות, וגם בזכות הדיאלוגים המצחיקים בין צפרים ובזכות האופן שבו פראנזן מביא בו, בדיוק המפורסם שנפרש היטב ברומנים שלו, את דילמת האינדיבידואל לנוכח השיח המעורפל של האיום הסביבתי. "למנוע מעצמי תענוג זמין. למה? לעשות מקלחות קצרות יותר. למה? ... לייחד תשומת לב ליערות הגשם באמזונס. למה?" כמובן שההתחבטות שונה, אולי קלה יותר, כשמדובר באדם חשוך ילדים: "היעדר זה של ילדים כאילו סגר את הדיון אחת ולתמיד: מוטב שאוציא את תקציב החרדה שלי על מחלות נגיפיות ועל פצצות מלוכלכות ולא על התחממות גלובלית".

     

    תקציב החרדה. בשתי מילים בלבד, במושג מומצא אחד, מסוגל פראנזן לומר על האדם המערבי במאה ה־21 יותר ממה שאינספור טורים יגידו עליו. ואולי הוא אינו מרוחק רגשית, אלא פשוט אינטליגנטי מדי, ומגיש כמתאבן משהו שסופר חכם פחות היה רוקח ממנו חמין מנחם.

     

    חיבוטי האדם-טבע מובאים פה במלוא הלעג העצמי: הטבע "צריך להתאים גם למשאלת לבי, שיהיה לא מיושב וטהור, קדמוני". הציפייה הטהרנית מהטבע הופכת אותו למאכזב תמידית, לבלתי נתפס עבור האדם ולנמצא תמיד במצב של הרס וחסר. "בעבר הרגשתי שאני כישלון ככל שהדברים נוגעים למשימת הסיפוק מיפי הטבע... כשההליכה הייתה מושלמת, הייתי תוהה, 'ועכשיו מה?' ומצלם. מצלם פעם נוספת כמו אדם שיש לו חברה פוטוגנית שלא אהב. כאילו באי-יכולתי לחוש סיפוק בעצמי קיוויתי שאוכל להרשים מישהו אחר בעתיד", מספר לנו פראנזן את האמת על מה שאנחנו עושים כל הזמן.

     

    הציפורים, שהופכות עבור הצופה את הטבע למה שהוא באמת - לא לנוף, אלא לבית גידול - חילצו את פראנזן מההתחבטות הנצחית. מדף האורניתולוגיה העברי אינו עשיר דיו כדי להימנע מהשוואה ל"הבז" של ג'.א. בייקר שתורגם לאחרונה. הפער בין שתי היצירות עצום, כמובן, אך דומה שההבדל המרכזי מסביר דבר נוסף לגבי פראנזן: הוא לעולם אינו מצליח לצאת מעצמו. גם כשהוא צופה במאות ציפורים, גם כשהוא אורב בסבך – הוא עדיין מבקש מכל הנמצא סביבו לשקף את דמותו ולפענח אותה עבורו. בהיותו אינטליגנטי להחריד הוא כמובן מודע לכך. אבל מודעות עצמית, כידוע, עוד לא פתרה אף בעיה בעולם הזה.

     

    "אזור אי-הנוחות", ג'ונתן פראנזן, מאנגלית: נעמי זוסמן, עם עובד, 159 עמודים

     

    הכתבה התפרסמה במוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים