שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "מרגיש מוגן מאחורי המצלמה": עברי לידר פותח תערוכה

    לצד מצעדי המוזיקה, קיסריה והיכל התרבות, עברי לידר מטפח תחביב פוטוגני. "אני מצלם דברים שקשורים לחיי כפופ-סטאר, שיש בהם רגעים שנראים זוהרים, אבל גם המון בדידות, סתמיות ושעות על גבי שעות של כלום", הוא מספר לקראת תערוכת היחיד הראשונה שלו. ריאיון

    בסלון של עברי לידר יש שידה רחבה ועליה אוסף מצלמות. על השולחן במטבח מונחת מצלמה בודדה. "בדיוק קיבלתי אותה", הוא מציין בהתרגשות השמורה לילד עם צעצוע חדש. מעל הספה, באיכות שלא הייתה מביישת גלריית בוטיק אירופאית, בוהק צילום שצילם, במרכזו גבר אסייתי עם חולצה ועליה צילום של עוד גבר. על הקיר מנגד צילום נוסף ובו בריכה בכחול עז, "גם זה שלי", הוא מתגאה, ומולו עוד צילום של נוף בשחור-לבן, גם הוא פרי עדשתו של לידר. כל הגוונים האלה מתקשטים בירוק העצים שמחוץ לוויטרינה הגדולה בחדר, ובמרכז עומד לידר בעיניים מאירות, מנצח על צבעוניות הממלכה האסתטית שלו.

     

    שבריר שניה II. 2018 (צילום: עברי לידר)
    מתוך התערוכה "שבריר שנייה"(צילום: עברי לידר)

    אתה פרפקציוניסט, אה?

    "תשאלי אנשים שאני עובד איתם – אאוץ'. הם אוהבים את זה, אני חייב להגיד, סובלים מזה לפעמים אבל אוהבים ומעריכים את זה ובייחוד אוהבים את התוצאה. גם על הבמה אני כזה. כשאנשים מסתכלים אז כל דבר בתוך מה שהם רואים נורא משנה".

     

    המוזיקאי, שבשנים האחרונות מפלרטט עם עולם הצילום וכבר הציג צילומים שלו בתערוכות בארץ ובחו"ל, פותח לראשונה תערוכת יחיד, "שבריר שנייה" שמה, בגלריה נגא בתל אביב. לידר לוכד רגעים, פיסות חיים שביקשו את תשומת לבו ומיד לאחר מכן נעלמו – צילום סלפי בארוחת ערב משפחתית, סל שבור שאיש לא קולע אליו, מפגש של מי ים עם קווי בטון אפור. ולא סתם המילה "שבריר" מככבת בכותרת התערוכה, מרמזת על חלקיק עדין של פגיעות שלידר מהלך עליו בזהירות. "אני מרגיש מוגן כשיש לי מצלמה", הוא מודה. "הרבה ממה שאני מתעסק איתו, גם במוזיקה ובכל דבר שאני עושה, זה ניגודים. כי אני מרגיש שבתוכי, ובכלל ברוב האנשים שמרשים לעצמם פשוט להיות, יש המון ניגודים, אנחנו לא משהו אחד. ואני חושב שהניגודים האלה הם פנטסטיים, הם מה שעושה אותנו מעניינים ויפים, ונורא חשוב לי לקבל ולאהוב אותם".

     

    עברי לידר ()
    איש של ניגודים. עברי לידר

     

    ניגודים כמו מה?

    "אני אדם שמח שעצוב מלא. בגלל שאני לא מפחד להיות עצוב אלא נותן לעצמי את המקום הזה, אני גם יכול להיות שמח. אני חושב שבתרבות הזו של להיות רק שמח, השמחה מתחילה להיות שטחית, מן פעולה בסיסית כזו שאנחנו קיימים בה כל הזמן, ואני לא חושב שאנחנו כבני אדם בנויים ככה. אני חושב שדווקא להכיל את הצדדים היותר מלנכוליים שלנו, לתת להם מקום ולהראות אותם, זה חשוב ויכול להפוך אותנו לשמחים יותר. אני מרגיש ככה לגבי עצמי".

     

    I Feel Like I Know You. 2017 (צילום: עברי לידר)
    I Feel Like I Know You - מתוך התערוכה(צילום: עברי לידר)

     

    "התרבות של להיות רק שמח", כהגדרתו של לידר, אופיינית מאוד לאשליית האושר הכוזב שמוכרת לנו למשל מהרשתות החברתיות – בהן מאחורי כל חיוך של חבר מזדמן בפיד עשוי להסתתר ים של ריקנות. זהו אולי דגם מוקטן של הבעיה שעולם הסלבס לוקה בה מאז ומתמיד – הפער בין הזוהר המוצג כלפי חוץ לבין מה שעשוי להתחולל מאחורי המסכה. "מן הסתם הרבה דברים שאני מצלם הם מהעבודה שלי כמוזיקאי וזמר וקשורים לעולם שלי כפופ-סטאר", אומר לידר, "המציאות היא שלמרות שיש בזה הרבה רגעים שנראים זוהרים - ולפעמים הם באמת קצת זוהרים - יש לזה שעות על גבי שעות של תחושת כלום. זה יכול להיות מאוד בודד, סתמי, והרבה פעמים עם המון בדידות וניתוק.

     

    "אני חושב שהרווח בין האנרגיה, הזוהר והאהבה שאתה מקבל מאנשים כשאתה על הבמה, בהופעה בקיסריה או בהיכל התרבות, לבין ה'אתה לבד' של אחר כך או של לפני - יש בו הבדל מאוד גדול. יש הרבה מאוד רגעים שאתה מסתכל על זה מבחוץ ושואל שאלות. אמנים שנורא מתאהבים במקום הזה - ויש בזה מן אהבה נרקסיסטית כזו - באמת מאמינים לזה?".

     

    Party. 2017 (צילום: עברי לידר)
    (צילום: עברי לידר)

    אתה לא מאמין לזה?

    "בפנים בפנים לא. אני לא מאמין שאני משהו אחר. אני מכיר את עצמי מתמיד. את הדברים הטובים, הרעים ואת כל המחשבות. אתה לא יכול באמת להתמכר לדמות הזוהרת של פוסטר חוצות. אתה לא יכול באמת להאמין שזה מי שאתה. זה חלק ממך, לא הצגה. אבל זה רק חלק ממך. אתה לא רק הדמות על שלט החוצות".

     

    עברי לידר בקיסריה (צילום: ליאור כתר )
    (צילום: ליאור כתר )

    "כילד, הייתי מאוד ביישן", הוא מספר. "יש ילדים שהם נורא אאוט-גואינג. הם המסמר של החדר, מדברים עם אחרים מאוד בקלות ומייצרים קשרים. פעם הייתי סאונדמן ב'פאנץ' ליין' - מועדון של מלצרים מזמרים. לא שרתי, הייתי מאחורי הקונסולה. והמלצרים האלה שהם זמרים עלו ושרו, זה דבר שלא הייתי אפילו יכול לדמיין לעשות, בטח שלא אז כבחור צעיר בן 20, זה נראה לי מוות. בבסיס שלי זה המקום שאני בא ממנו. ההצלחה שלי ומערכת היחסים עם הקהל לאורך 20 השנה האחרונות נורא עזרו לי במקום הזה, פתחו אותי.

     

    Frame From Fragile Matter projection. 2018 (צילום: עברי לידר)
    Frame From Fragile Matter projection. 2018(צילום: עברי לידר)

     

    "בהופעות הראשונות שלי היינו מנסים להצמיד את השירים כדי שאני לא אצטרך לדבר ביניהם, כי ברגע שנגמרה המוזיקה לא ידעתי מה להגיד. היום לפעמים אי אפשר לסתום לי את הפה. אם מתחשק לי אני יכול פתאום לבלות 20 דקות מההופעה בקהל בשביל לראות או להרגיש אותם מקרוב. אני הרבה יותר פתוח אליהם, מחבק אותם, הרבה פחות מפחד מהם. ועדיין, בכל אחד מאיתנו יש את הילד שהיינו. אחרי שאתה מקלף את השכבות של מה שהצלחנו לבנות עם השנים, אם הבסיס חסר ביטחון וביישן, הוא תמיד שם".

     

    העיסוק של לידר בילדות לא מסתכם בכך. גם בעבודה קודמת שלו, בתערוכה בשבוע הגאווה במוזיאון ארץ ישראל, נראה צילום ובו שני ילדים מחופשים – הבן כמיקי מאוס והבת כנסיכה. לצד הצילום טקסט משיר שלו – "ילד שלי": "לילד שלי יהיו ארמונות וימים מלאים בצחוק ובשיר, לילד שלי יהיו משחקים, מכוניות בצבעים ותמונות על הקיר, לילד שלי יהיה העולם נקי משנאה בין בני האדם, מלחמות העבר רק בספרים שילמד בבית ספר, הילד שלי...".

     

    הראשון בבידור. 2017 (צילום: עברי לידר)
    "הראשון בבידור". מתוך התערוכה(צילום: עברי לידר)

     

    מחשבה על ילד משלך מעסיקה אותך הרבה?

    "כן, בטח. השיר הזה נכתב מתוך מחשבה על ילדים, על דור, על הצורך שלנו והרצון להמשיך את הדור ולעשות ילדים. לא יכול להיות שאתה לא חושב על מצב הדברים כשאתה עושה ילדים. מה אני משאיר להם, מה אני נותן להם. אני חושב שזה יכול להיות מניע נורא גדול וחיובי לרצון שלנו כן לשפר את הדברים, כן לייצר עולם טוב יותר. כשאנחנו חושבים על הילדים שלנו זה מקום שממנו אנחנו יכולים לקבל אנרגיה לעשות את הדברים טובים יותר".

     

    Privet Kiska. 2018 (צילום: עברי לידר)
    Privet Kiska. 2018(צילום: עברי לידר)

     

    מה שלכד את עינו של לידר בצילום, הוא התחפושות הסטריאוטיפיות של הילד והילדה. "אנחנו קובעים עבור הילדים שלנו מה הם אמורים להיות – הילדה אמורה להיות נסיכה, הילד אמור להיות מיקי מאוס ולא להפך. היא מתעסקת ביופי שלה ובכמה שהיא מלכותית או לא, ענוגה או לא – הוא מן חיה חמודה שרצה מהר ופחות מתעסק בעצמו ובנראות שלו". אך מונולוג על נסיכה בגוף עכבר בילדות דווקא לא תשמעו ממנו :"משהו בגנטיקה הפנימית שלי הסתדר מאוד בקלות עם היותי בן בחברה של בנים בתקופה ההיא. אהבתי את המשחקים של הבנים, אהבתי להיות חלק מזה, זה עד היום הווייב שלי, אהבתי לשחק כדורגל. אני זוכר ששלחו אותי ללמוד בלט וזה לא הסתדר לי. אח שלי היה רקדן בלט ובעקבותיו אמרו 'אתה נורא מתאים לזה', ואולי זה הלחיץ, לא הסתדרתי עם זה. אולי אם היינו חיים בחברה הרבה יותר זורמת בהקשר של מה בן אמור או לא אמור לעשות אז הייתי הולך ללמוד בלט הרבה יותר בחופשיות ולא הייתי פוחד שהחבר'ה מקבוצת הכדורסל יגלו את זה".

     

    מתוך התערוכה ()
    הילדה בתחפושת נסיכה. מתוך התערוכה בשבוע הגאווה (צילום: עברי לידר)

    "גם וגם" הוא מוטיב חוזר אצל לידר – "לראות כדורגל עם בירה ופיצוחים ולהיות בעולם הסו קולד 'גברי', ולתת לעצמך במקביל לאהוב אופנה ויופי ולא לשפוט את עצמך או לתת לאחרים לחשוב שאתה פחות - אני אוהב את המקום הזה בתוכי. אם יש בך דברים שמוגדרים כגבריים לצד דברים שמוגדרים כנשיים נראה לי שזה דבר שכיף להיות בו. אבל אני חושב שדברים משתנים".

     

    קירה נייטלי, למשל, הכריזה חרם על דיסני ולא מראה לילדה שלה את בת הים הקטנה וסינדרלה כי לדבריה הן נשים חלשות.

    "אני מבין מה היא אומרת. אני חושב שאם אנחנו רואים את כל האפשרויות זה סבבה. בשביל כל אחד זה בסדר לבחור את המקום שלו. אם מישהי רוצה להיות בת הים הקטנה זה בסדר. לא צריך לשפוט מישהי אם היא מחליטה להתנהל ככה, אבל היא צריכה להבין שיש לה בחירה, מבחינתי זה הכל על הבחירה. זה כמו נישואין לגייז או לא – העניין הוא לא אם אני רוצה להתחתן אלא אני רוצה שתהיה לי הבחירה להתחתן. זה בעצם על זה".

     

    שבריר שניה I. 2017 (צילום: עברי לידר)
    שבריר שנייה I. 2017(צילום: עברי לידר)

    אז כבר למדנו שלידר הוא איש של ניגודים. ואלה בדיוק משתקפים בתערוכה שלו. הצילום של הבטון מול המים, התמונה עם שלט הנאון הנושא את הכיתוב PARTY כשכל התפאורה נראית כמו רחבת ריקודים נטושה וחשוכה, חריץ של דלת פתוחה שבוקע ממנו אור רחוק. משחק בין שני כוחות מנוגדים של היומיום, המלנכוליה והשמחה, הלבד מול היחד, הגולמיות מול החספוס – ובעיקר, העולם מנקודת המבט הספונטנית של לידר, שעדיין לומד את צעדיו בעולם הצילום החדש לו יחסית. אבל אין מה לחשוש מהיקסמות יתר, הוא לא מתכנן לעזוב את המוזיקה לטובת הצילום: "המוזיקה היא הדבר העיקרי שלי בחיים, אבל אני נורא שמח שאני מצליח להרחיב את תחומי העניין. אני לא יודע לצייר, וזו הטרגדיה שלי כי אבא שלי היה צייר ואחותי ציירת".

     

    ללא ספק, אתה הכבשה השחורה של המשפחה.

    "ממש. אבל ברור לי שהצילום הוא דבר שאני ממשיך לעשות בכל הכוח".

     

    Porter. 2016 (צילום: עברי לידר)
    Porter. 2016(צילום: עברי לידר)

    התשוקה שבה הוא מדבר על הצילום ניכרת בכל מילה שלו, וגם משתקפת בעיניו הסקרניות: "לפעמים אם אני נוסע עם המשפחה לטיול ואני זה שמצלם, יוצא שאחר כך רואים את התמונות והם שואלים – 'מה זה? אנחנו נסענו ללונדון וראינו את הביג בן וזה מה שאתה ראית? איזו ריצפה בסטארבקס?'. ואני מרגיש שהרבה פעמים אני הולך בעולם ואומר 'אוף, פספסתי עכשיו מלא דברים כי לא הבאתי את המצלמה שלי, או כי לא עצרתי או כי מיהרתי'. יש המון דברים שהמציאות מזמנת לנו, מלא רגעים יפים שיש בהם משמעות אסתטית, ואם אתה מצליח ללכוד אותם, שזה לא פשוט – אז פאקינג איי".

     

    התערוכה "שבריר שנייה" תיפתח ב-1.11 בגלריה נגא בתל אביב

     


    פורסם לראשונה 27/10/2018 08:11

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים