קיסריה כן, מוזיאון לא: ההופעה הריקה של מאור אדרי

מאור אדרי קיבל אתמול את השיעור הכי גדול בקריירה שלו. המקום: מוזיאון תל אביב, האירוע: פסטיבל הפסנתר. השעה: 20:00. כמות האנשים באולם: עשרות בודדות. בינתיים, באולם הסמוך, יוני רכטר עולה על הבמה במועד הנקוב על הכרטיסים, ובחלל המוזיאון היפהפה נשמעות מחיאות כפיים סוערות. ואנחנו - עדיין מחכים. נכנס עוד זוג, מגיעות עוד כמה מעריצות צעירות. טפטופים. בסוף אין ברירה, כבר חלפה קרוב לחצי שעה. האור נכבה וצלילי פסנתר מתחילים להתנגן ולהדהד באולם שמכיל 450 איש ונמצאים בו, בהערכה גסה ומשופרת - פחות מרבע.

אדרי עלה על הבמה, לבוש חליפה, התיישב ליד הפסנתר והסתכל על האולם. התחושה הייתה קשה - כשעיניו אדומות הוא הרים את הראש, בחן ימינה ושמאלה, נשם עמוק ובסוף פתח את הגרון העדין והמרגש שלו. "מי האמין כשעשינו את 'לב קבור' לפני שמונה שנים שנגיע להופיע כאן במוזיאון תל אביב", אמר בדמעות לנגן הדרבוקה שכנראה הולך איתו עוד מאותם ימים בהם עבד כמוכר באוטו גלידה בעירו רמלה וחלם לשיר.

כאן כדי להישאר. מאור אדרי במוזיאון תל אביב(צילום: אבי שושן)

ואתמול בערב אדרי זעק את הנשמה, עם הלהיטים הגדולים שלו "אללה מעק", "קטנה", "לא כואב לה", "my name is מאור אדרי", "אבאביי" ועוד, והקהל - מאה האיש שהיו באולם - הכי נפלא שיש. הנוכחים ידעו שהבחור הצעיר והמקסים מאוכזב והלב יצא אליו. אנשים לא ישבו לרגע, מחאו כפיים בחוזקה, שרקו ושרו איתו את המילים. עשו רעש של אולם שלם, הכל כדי שהזמר ירגיש אהבה, שזה בסדר. פשוט אי אפשר היה אחרת.

ואדרי הוכיח שהוא פשוט מקצוען. בהיעדר קהל, אמנים אחרים אולי היו נותנים תחושה של רצון לסיים ולברוח. הוא לעומת זאת, התייחס למופע בחרדת קודש, כאילו היה בקיסריה. והוא זכה, גם אם הוא לא מודע לכך כעת, במתנה ענקית - לזכור להיות עם הרגליים על הקרקע תמיד, לא לחשוב שההצלחה מונחת בכיס, לדעת שהקהל הפכפך ולא תמיד נאמן.

קיסריה כן, מוזיאון - לא. אדרי(צילום: אבי שושן)

בשנים בהן אני כותב על התחום ראיתי זמרים שעלו לגדולה והשתן עלה להם לראש. כמעט כולם חוו בסוף נפילה. חשוב שכל זמר ידע שאין לאף אחד שום ביטחון. ואדרי, בואו נבהיר, הוא זמר מצליח. זה לא מקרה של בועה תקשורתית או זמר שלא עובד. להיפך - קיסריות, האנגרים, חתונות. ברוך השם, איך אומרים. בכל מקום אחר הוא ממלא, אז מה קרה הפעם? למה הקהל המזרחי לא בא?

(צילום: אבי שושן)

האם זה בגלל ההעדפה לראות זמר מזרחי באולמות אחרים, שם אפשר לאכול, לשתות ולעשן בבילוי אחד, כך שחבל על הכסף למופע שלא מספק חוויה בידורית שלמה? אולי הפסטיבל לא מדבר לקהל המזרחי ונראה לו מאולץ? ייתכן שהוא אפילו מרגיש שמדובר בסוג של העמדת פנים כדי להרגיש "איכותיים"? ואז נשאל, גם אם לא נעים, אולי הבעיה היא עם הקהל המזרחי, שלא פותח את הראש למופע קצת אחר, אלא נצמד לאותה תבנית? מה, מוזיאון זה לא? שנים נלחמו פה כדי לשלב אמנים מהז'אנר בפסטיבל. קם קול צעקה ומחאה, אבל למי? למה? לקהל שבסוף לא מגיע ומותיר אמן פופולארי מיותם על הבמה?

(צילום: אבי שושן)

ושלא לדבר על הכסף. עלות ההפקה, בסך עשרות אלפי שקלים, היא על אדרי. אז מעבר לעוגמת נפש הוא גם הפסיד - והרבה. הכול בשביל הסטמפה? זמר ותיק אמר לי פעם: "אני מכיר את הקהל שלי. הוא לא יבוא לזה". צדק.

ומנגד, יש שיסנגרו ויגידו - מה אשם הקהל המזרחי? שנים הודר מהפסטיבל הזה עד כדי שהוא בכלל לא יודע על קיומו. אפילו אשתי אמרה לי: "אבי, כולם אשכנזים פה. אין חיבור". אם כן, זה עצוב מאוד.

בשנת 2011, בתחילת הקריירה שלו, אדרי התראיין למדור שכתבתי ב-ynet, "מביט מזרחה". באופן אירוני הכותרת של הכתבה הייתה: "יש לי גם קהל אשכנזי איכותי". את הטור סיימתי במילים: "המדור מסמן את אדרי, וימשיך לעקוב אחריו". אחרי המופע אמש, ברורים לי שני דברים: היו אתמול בפסטיבל בעיקר אשכנזים - אבל לא במופע שלו, ועדיין, דווקא אתמול אדרי הוכיח שהוא כאן כדי להישאר.