לינור אברג'יל: המסע אל הכתר

הדבר הראשון שאני זוכרת מאותו המסע, הוא שכלל לא הסכמתי להצטרף אליו. עד אותו יום, לא האמנתי בשום דבר שנקרא "תחרות", ולכן לא הסכמתי להשתתף בה.
לאחר שכנועים מרובים של הסובבים אותי, החלטתי להצטרף למסע בכל זאת. המועמדות הסופיות בתחרות כבר נבחרו, ואני הייתי האחרונה שהצטרפה. מייד התחברתי עם כולן. יצאנו לטיול מדהים בתאילנד ונהניתי מכל שנייה.
לא הספקתי להגיד ג'ק רובינזון, עברו חודשיים, ופתאום בטקס מפואר הכריזו על סיום המסע, ובאותה נשימה על הזוכה – כלומר, אני!!
מצאתי את עצמי עם כתר על הראש, צרחות שמחה מסביב, ולב הולם בחוזקה. ניסיתי לשפשף את העיניים, לבדוק אם זה לא חלום, אבל לא, זה היה אמיתי בהחלט.
מאותה נקודה השתנו חיי לחלוטין: היתה לינור שכולם מכירים, ופתאום נוצרה 'לינור אברג'יל', מלכת היופי של ישראל.
רק אחרי מספר ימים התאוששתי, והתחלתי את חיי החדשים והמופלאים, חיים עם המון יתרונות, אבל גם המון חסרונות, שבן אדם רגיל בדרך כלל לא חווה. באופן כללי, מתייחסים אליך יותר בכבוד, אבל יש גם תופעות הפוכות: כולם מכירים אותך, ואין לך הרבה פרטיות. לוקח זמן עד שלומדים ליצור לך את הפינה הפרטית, שהיא רק שלך.
הדבר הכי חשוב בזכייה בתואר מלכת היופי הוא שזכיתי להביט על העולם מכל מיני זוויות, שונות ומרובות. ועוד יותר חשוב: שנשארתי אני. אני בטוחה שכמו שהכתר הזה הגיע, יבואו עוד כתרים רבים בחיי, לאו דווקא של יופי.
ודבר אחרון: בהצלחה למועמדות השנה.