שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    בשביל מה לתקוף בעזה? הרי אין צבע אדום בבלפור

    אזעקה שתפסה אותי בארוחת ערב בשדרות המחישה כמה מנותקים נתניהו, ליברמן ובנט מהשגרה בעוטף. למה לא מגיבים באגרסיביות?

     

    תיעוד יירוט כיפת ברזל (צילום: רויטרס)
    יירוטים בשמי עוטף עזה(צילום: רויטרס)

    בשבוע שעבר הייתי בשדרות. אימא של אבי, חבר טוב שלי שעבר לתל אביב, הזמינה אותנו לארוחה שכמוה לדעתי אוכלים רק בגן עדן. היא הזהירה אותנו שיש אפשרות שנצטרך להיכנס לממ"ד שלהם, וזה באמת קרה. "צבע אדום" היא אזעקה מחרישת אוזניים, ואף שאכלנו כבר לא מעט אזעקות בחיינו, זה בכל זאת עושה רע ומפחיד את הנשמה. כך או אחרת, כולם במקלט מתורגלים. המבוגרים פחות בלחץ, הילדים יותר, ואז אימא של אבי אמרה לי: "ברוכה הבאה לחיים שלי".

     

     

    המשפט הפשוט הזה זעזע בי משהו. עוד שעה אני כבר לא כאן, אישן לי במיטה שלי ברמת גן, כמו רוב אזרחי ישראל וכמו האזרחים בעזה. אף שאח של אבי היה בדובדבן, וגם אבא שלו לוחם, והם אזרחים מועילים ויצרנים ושומרי חוק, איכות החיים שלהם ושל כל תושבי עוטף עזה הם סוג ת'.

     

    שר הביטחון מאיים כל כמה דקות על חמאס וביבי עושה קולות של מר ביטחון, אבל בפועל כולם בעיקר מלרלרים. מקשקשים את עצמם לדעת ועושים נאדה. אנשי העוטף? את מי הם מעניינים בכלל? בבלפור שקט, ברעננה ובנוקדים גם רגוע, אז הכול בסדר.

     

     

    אני לא מבינה את מדינת חלם שלנו. איך לא מבינים כאן שרק מכה מסיבית, כואבת ומאוד משמעותית תביא רגיעה? לא מבינים שניסינו הכול? אפילו חמאס מבין שהמנהיגות הישראלית עשויה מכלום, והיא שום דבר כשזה נוגע למעשים, ולכן הוא מרשה לעצמו לדרוש 15 מיליון דולר בתמורה לשקט. סוחטים הסדרה, שאינה אלא בדיחה לא מצחיקה, שתיתן להם זמן לבנות מנהרות ולהתחמש.

     

    מה לא ניסינו בטוב: להקים מפעלים בעזה, להעביר סחורות, להקל במיליוני צורות אחרות. אבל הם לא רוצים. "את רוצה לפגוע במאות אלפי אזרחים תמימים?", שואלים אותי יפי הנפש, ואני עונה להם שאולי הגיע הזמן לקחת החלטה קשה.

     

    אולי אנחנו במצב של או הישראלים, הילדים והקשישים מוכי הטראומה, או המסכנים של עזה. אולי הגיע הזמן, כפי שקרה לאורך ההיסטוריה לא אחת, שתתעורר שם התקוממות אזרחית שתביא לעצירת השיגורים האלה.

     

    מתנצלת ומצטערת, אבל הרבה יותר חשובה לי המשפחה של אבי – אחיו, אחותו, הילדים שלו – מאשר אזרחי עזה שלא לוקחים את גורלם בידם. אין לי בעיה שבתי החולים שלנו מלאים עזתים שמטופלים כאן באכפתיות ואהבה. יש לי בעיה כשהתמורה היא אש ולהבות.

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים