שתף קטע נבחר

זו הסיבה שהזמנו את הפוליטיקאים לעצרת

בישראל ילדים גדלים עם תפיסה שונה של רצח רבין. תלוי איפה הם גרים, איפה הם לומדים ולאיזו תנועת נוער הם הולכים. מארגנת העצרת מסבירה שהזמינה את מייצגי התפיסות השונות בהנחה שהם אלה שימנעו את ההידרדרות

 

טקס זכרון מפלגתי לציון 23 שנה לרצח רה
(צילום: מוטי קמחי)

רצח יצחק רבין הוא טראומה לאומית, מהקשות שידענו, אך במקום ליצור אתוס מאחד סביב ערכים בסיסיים הוא דווקא העמיק את הקיטוב בין המחנות הנצים בישראל. 23 שנים אחרי ואין אתוס ישראלי מכונן לזכר ראש ממשלה שנורה בגבו. המדינה לא לקחה אחריות, מערכת החינוך לא לקחה אחריות, וילדים שונים גדלים עם זיכרון קולקטיבי שונה ותפיסה שונה של רבין האיש והרצח, אם בכלל. תלוי באיזה זרם של מערכת החינוך הילד לומד, לאיזו תנועת נוער הילדה הולכת, באיזה יישוב הנער מתגורר, לאיזה מכינה הנערה הולכת. הילדים הישראלים משקפים את עוצמת הפילוג בינינו, ורצח רבין משקף היעדר מוחלט של חתירה להסכמות בסיסיות על כללי המשחק וערכים משותפים.

 

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

 

הזיכרון של רצח רבין נשאר בידיים שלנו, הישראלים. באחריותנו לעסוק בו, להעלות את המודעות אליו, להוקיע אותו ואת ההסתה שקדמה לו ולהבטיח שלא נידרדר לשפל כזה יותר לעולם. יש מי שרוצה לעסוק בו בהקשר של מורשת השלום ותהליך אוסלו, יש מי שרוצה לעסוק בלקחי ההסתה והרצח, יש מי שרוצה בהושטת יד לפיוס בין המחנות ויש מי שרוצה יותר מכל להזכיר שהרצח היה פוליטי והזיכרון חייב לשאת מסר פוליטי. הכול עדיף על פני לא לעסוק בו כלל.

 

רוב ממשלות הימין שבאו אחרי הרצח, כמו גם ההנהגה הדתית-לאומית, לא השכילו לקחת אחריות ולעצב את זיכרון הרצח כאירוע של שפל מוסרי, דמוקרטי ויהודי. כנראה בשל סירובם להכיר בחלקם בהסתה שקדמה לרצח והובילה אליו. במקום להכריז על יום של צום בלוח השנה העברי; להנחיל את דבר הרצח במערכות החינוך השונות – כולל הממלכתי-דתי – ובתנועות הנוער והמכינות; לנצל את האירוע כדי לחזור לערכים בסיסיים של ערבות הדדית, עמיות יהודית, דמוקרטיה וניהול בריא של מחלוקת - הם בחרו בהתעלמות והכחשה במקרה הטוב, והמשך ההסתה במקרה הרע.

 

הצד השני, שהכוח הפוליטי ניטל ממנו עם רצח רבין, בחר להשתבלל ולהפנות אצבע מאשימה, בלי אבחנה בין מתונים לקיצוניים. "לא נשכח ולא נסלח מי רצח ומי נרצח", הייתה הסיסמה הרווחת, שהרחיקה גם את אנשי הציונות הדתית והימין המתונים – אלה שהתנגדו לרבין ודרך אוסלו ובכל זאת חוו את הרצח כשבר אישי ולאומי – מהשתתפות במעגל הזוכרים והלוקחים אחריות. השמאל הכואב וההמום לא ידע אז שיש לו שותפים פוטנציאליים להנחלת זיכרון הרצח כאירוע חינוכי, הסברתי ולאומי ממדרגה ראשונה גם בצד השני.

פולי ברונשטיין ()
פולי ברונשטיין

רצח רבין לא שייך לאף אחד ושייך לכולם בעת ובעונה אחת. המסר החשוב ביותר שחייב להיות משותף לכולנו הוא שלא נשכח את האיש ואת הירצחו. ימים יגידו אם נצליח כחברה וכמדינה להסכים מה צריך להיות האתוס הלאומי סביב הרצח. בינתיים, חובה עלינו לזכור ולא לברוח, למצוא דרך לציין את הרצח ולעסוק בו.

 

השנה החלטנו להזמין אל הבמה בעצרת השנתית לזכר רבין את הפוליטיקאים עצמם, שמייצגים את התפיסות השונות ביחס לרצח, מה שקדם לו ומה שבא אחריו. הם גם אלה שיכולים לקחת אחריות ולמנוע את המשך הידרדרות השיח הפוליטי והרצח הפוליטי הבא.

 

הזמנו אותם בפתח של שנת בחירות, תחת הכותרת "הרוב המתון מתייצב בכיכר כנגד הפילוג וההסתה״, מתוך תקווה שביום הרגיש והמשמעותי הזה הם יתחייבו לדבר הבסיסי ביותר: לנהל את המחלוקת הפוליטית באופן הוגן, נקי ומכבד, להימנע מהסתה ומפלגנות, להזכיר לכולנו שחייבים למצוא דרך לחיות כאן בלי להידרדר למלחמת אחים, עם איזשהו דבק לאומי, ערך משותף שיום אחד תוכל לצמוח ממנו מחדש האחדות והשותפות.

 

פולי ברונשטיין היא מנכ"לית תנועת "דרכנו", המארגנת את העצרת המרכזית לרצח ראש הממשלה יצחק רבין במוצ"ש

 

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים