שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "הרחק מעצי התרזה": מפגש נפיץ בין פרופסור אשכנזי וצעירה מזרחית
    הרומן השני של יונתן ברג אומנם עוסק בחומרים כבדי משקל, אך משלב דמויות שכמו נלקחו מ"ארץ נהדרת". באמצעות החיבור בין הגיבור המלומד והמזדקן לשכנתו הצעירה הוא מצליח להפיח חיים בז'אנר המוכר מדי של מלודרמה משפחתית ישראלית
    ברלין של שנות ה־30, שדרותיה, העצים האיקוניים שרשומים על שם העיר הספרותית הזאת. זוהי נקודת הראשית, הגעגוע, שמולה מתנהל הספר הזה, כפי שמאותת שמו, "הרחק מעצי התרזה". שם נקטעו נעוריו של הגיבור, מי שפעם היה יהודי ברלינאי צעיר, מרדן. מי שהתקדם ונעשה לחוקר היסטוריה גרמנית באקדמיה הישראלית. גם הנער הזה, גם הפרופסור והמרצה, גם תשוקות הנעורים וגם הרדיפה הגברית אחרי הכרה ומעמד – כל אלה נעולים ומבעבעים עכשיו בתוך גוף כעוס, עטוף בגופייה מרופטת. בתוך שגרה של בידוד וזיכרונות מרירים.

     

    עטיפת הספר
    מהלך ארוך של היזכרות. "הרחק מעצי התרזה"
     

     

    הרומן השני של יונתן ברג, שמוכר יותר כמשורר, אמנם עוסק בחומרים כבדי משקל. הביוגרפיה הטראומטית של מהגרים, הפחדים שדור האבות המהגרים מוריש לילדיהם הצברים, המתיחות המעמדית, הדורית והמגדרית שהרומן מכניס לקלחת בעזרת גיבורת המשנה – שכנתו הצעירה, המזרחית, של ההיסטוריון הזועם; המלך ליר שהרחיק ממנו את שתי נשותיו וארבעת ילדיו במכות, בבגידות, במילים פוצעות – מול בתו הסמלית, שבעצמה ניצבת על סף דיכאון. כל החומרים הללו מזינים את הפסקול למלודרמה משפחתית שלא לוקחת שבויים. לכאורה, כל הורה וכל ילד ימצאו משהו מעצמם באחת ממערכות היחסים המתוחות שמייצרת העלילה על גבריות כושלת ומכשילה (ברג גם מעניק לגיבור את שם סבו, יעקב). אבל למעשה, הספר בנוי דווקא כקומדיה. הגיבור מעוצב כמין ארצ'י בנקר ישראלי. גזען, רודף כבוד. גיבורת המשנה היא לכאורה קרובה רחוקה של הטורטלים מ-"ארץ נהדרת". בפועל, היא דודנית של כל דמויות הנשים המחוספסות כלפי חוץ, שליבן לב זהב.

     

    הזוג הזה מוכר לקוראים ולצופים ממחזות כמו "פיגמליון" ו-"גבירתי הנאווה". הפוץ המתנשא מול האישה הלכאורה נבערת והחיננית – שמתעלה לבסוף על המורה. עלילות כאלה מאלצות את הגיבורים ואת הצופים לראות את קווי הדמיון וההשלמה בין הדמויות הקוטביות. אם הקשיש האירופאי הסמלי רוצה לחזור לחיים - או לעמוד על רגליו, בסרט כמו "מחוברים לחיים" – עליו לבטוח במטפל שלו, גבר שמח וממזרי ששורשיו באפריקה. עליו למסור לו את מפתחות המכונית, להכניס אותו למעגל המשפחתי. כמו בסרט "המילים הפשוטות", עליו ללמוד דבר או שניים מתלמידתו מהירת הלשון, להעניק לעצמו חינוך מחודש באמצעותה. נדמה לי שבמקרה המסוים של ברג, מתחת לסגנון המהוגן, להיצמדות לכללי המשחק של פרוזה ישראלית סטנדרטית – הספר מבקש להדליק את חומר הנפץ הזה. במיוחד לאור העיצוב של הדמות הנשית, שמחליטה לגאול את הגבר הנרגן מבדידותו, וכופה עליו מין מסע מחילה והכאה על חטא מול בני משפחתו.  לכאורה, ברג משתמש בקול קלאסי של מספר חיצוני, יודע כל. אבל הבוז והביקורת והחרמנות שהוא מדגיש בעזרת המעקב אחרי הגיבור והתבוננותו בזולת יכולים להזכיר דמויות של גברים צעירים, מיוסרים, שפגשתי בחומרים קודמים שברג פירסם - כולל התערובת של ייאוש ואלימות שעומדים להתפרץ כל רגע. הפעם הם נלווים למי שכבר לא יכול בדיוק להכאיב.

     

    אני מעריך ספרים כמו "הרחק מעצי התרזה". את עצם הניסיון לייצר ספרות מיינסטרים כביכול לפי נוסחה, שמחלחל לתוכה מבט צעיר, פוליטי, עכשווי יותר. הפגישה עם כל אחד מהבנים של הגיבור ובני משפחתו – המצליחן, החוזר בתשובה, הבודהיסט, המורה הגלילי – יוצרת כמעט מדריך תיירות, כמסע בתחנות של הבורגנות האשכנזית והסטיות ממנה. מסע שמקביל גם למסע הגיאוגרפי של הגיבורים ברחבי הארץ. כך, ברג מציג גרסה משלו למסורת המלודרמה הישראלית על המשפחה השבורה.

     

     

    יונתן ברג (צילום: יונתן בלום)
    יונתן ברג(צילום: יונתן בלום)

     

    למרות שהוא בונה את הסיפור הזה באופן יעיל, נדמה שישנו פוטנציאל נפיץ ועשיר בהרבה למפגש בין הגבר המבוגר והאשכנזי לאישה הצעירה והמזרחית. בין האב הכושל

    ומי שלא מסוגלת כרגע להקים משפחה משלה. עלילות כאלה נוטות להחניק מהר מדי את האלמנט המחוספס, את האופציה לרגעים מביכים ובוטים, להרגיע את הערבוב הראשוני ביחסיהם, את הטשטוש המטריד בין הורות לחרמנות, בין פטרונות לעזרה. במקרה המסוים הזה, הגישה המרככת של הספר מונעת מהדמות הנשית לקבל חיים מלאים, לצאת מהקליפה שכופים עליה לא רק שם המשפחה, אלא גם העטיפה הספרותית.

     

    אבל אולי התחושה הזאת של הגשמה חלקית לאורך הקריאה קשורה לעניין אחר. הספר בנוי כמהלך ארוך של היזכרות, של דין וחשבון עצמי. יש משהו מעט מרחיק בקונבנציה הספרותית והפסיכולוגית של המבט הביוגרפי לאחור. דווקא פתיחת הספר, ללא הסברים ודברי רקע, בלב התרחשות חיה – מדגימה את הייחוד של ברג ככותב. הרושם הזה ששב ומורגש לאורך הספר, ברגעים שבהם הוא מכבה את המחשבות ההיסטוריות של הגיבור ועובר ללשון הווה, להתבוננות חושית ובלתי אמצעית. אז הסיפור גובר על ההקשר החינוכי שלו. על המבנה התבניתי, המחושב. לא ברור עד כמה הגיבור עוד מסוגל להשתנות ולצאת מגדרו אחרי החבטות שעבר, אבל ברגעים כאלה, הספר הופך משוחרר וחיוני. גם ככה, ברג – כותב ששווה לעקוב אחריו – מזרים קצת דם צעיר לסוגה ספרותית שבעצמה מחכה לטלטול.

     

    "הרחק מעצי התרזה", יונתן ברג, עם עובד, 267 עמודים

     

    הביקורת פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים