קדש לי כל בכור: טקס פדיון הבן
על פי התורה נצטווּ בני ישראל ליַעֵד כל בן בכור לעיסוק בעבודת האל, ובכך היו אמורים להודות לבורא על שהציל את בניהם הבכורים בעת שנטל את חייהם של הבכורים במצרים. פדיון הבן נועד לפדות את הבכור מעבודת האל בעבור חמישה מטבעות העשויים כסף. יצחק אהרון על המסורת ומורשת שלנו
תקופת ההיריון הראשון המרגשת מאוד חלפה ובנכם הבכור הגיח לעולם במזל טוב והגיע לגיל חודש. כעת יש לערוך לו טקס פדיון הבן. ובכן, מהו פדיון, מדוע הוא נערך רק לבנים בכורים ולשם מה הוא נועד? ראשית נגדיר מהו פדיון: פדיון הבן הוא מצוות עשה מתרי"ג מצוות לפיה חייב האב לפדות בן שהוא בכור לאמו שלא עברה הפלה יזומה או טבעית ושנולד בלידה רגילה - כל זאת לאחר שחלפו 30 יום מלידתו.
לטורים נוספים בתורת הקבלה
על פי התורה נצטווּ בני ישראל ליַעֵד כל בן בכור לעיסוק בעבודת האל. בכך היו אמורים להודות לבורא על שהציל את בניהם הבכורים בעת שנטל את חייהם של הבכורים במצרים. סיבה נוספת גורסת כי רובו המכריע של דור המדבר חטא והשתתף בבניית עגל הזהב בזמן שהותו של משה על הר סיני, על כן נשללה מהם עבודת הפולחן, ובני שבט לוי שנמנעו מלקחת חלק במעשה העגל נבחרו לשרת בקודש, ככתוב: "הנה לקחתי את הלווים-תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל" (במדבר ג). על שאר בני ישראל ציווה האל לפדות את בניהם הבכורים. ככתוב: "קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא" ( שמות יג', ב).
חכמת הקבלה מלמדת כי מדובר בטקס רב משמעות במעגל החיים של הבנים הבכורים ביום הפדיון נהוג לערוך את המאורע ברוב עם וללוותו בסעודה חגיגית במיוחד. במעמד זה האב הטרי פודה את בנו בכורו מידי אדם כהן ע"י תשלום חמישה מטבעות שקל הקודש העשויים כסף טהור ( בלשון חז"ל חמישה סלעים). פעולה זו מבטאת את המתקת הדינים הרובצים על הבן הבכור ע"י שימוש בחמישה סלעים. שהרי הכסף (בשונה מהזהב) מייצג את אנרגיית החסדים המקושרת לקו ימין שבמערכת הספירות ולכן האב משלם לכהן שווה ערך של משקל הכסף והכהן מצידו מוליך חוט של חסד על הילד. חשוב שנדע שטקס הפדיון אינו נעשה לכל הבכורים ויש לקיימו רק בתנאים הבאים:
- רק בנים בכורים נפדים בטקס הפדיון
- אם היה לאם היריון קודם שהסתיים בהפלה או בלידת שקטה – אין פודים בן שבא אחריהם (הפלה בשבועות הראשונים של ההיריון אינה נחשבת לצורך זה. רק אם ההפלה אירעה לאחר 40 ימי היריון (שבוע שביעי + 5 ימים), לא ייערך בדרך כלל פדיון ,יש הנוהגים לספור שלושה חודשים ולא 40 יום, ולקיים את הטקס ללא ברכה)
- רק בן בכור שנולד בלידה רגילה נפדה, ואין פודים בן שנולד בניתוח קיסרי.
- ילד שהוא בכור לאמו ולא לאביו - ייפדה.
- בן לאם יהודייה ולאב שאינו יהודי - ייפדה.
- בנים בכורים למשפחת כוהנים או לוויים, בין מצד האב ובין מצד האם פטורים מפדיון.
הזוהר הקדוש מסביר את נושא הפדיון באופן הבא: "לעשות פדיון לבנו, משמע לקשר אותו בחיים. כי שני ממונים הם, האחד על החיים והאחד על המוות, ואינו יכול לשלוט עליו... והנה טוב, זהו מלאך החיים. 'מאד' - זהו מלאך המוות. ועל כן, באותו הפדיון מתקיים המלאך של חיים, ונחלש המלאך של מוות. בפדיון זה קונה לו חיים. ואותו הצד הרע עוזב אותו, ואינו נאחז בו...בפדיון זה מתקיים מלאך החיים ונחלש מלאך המוות" (פירוש הסולם, כרך א' , רמ"ו).
מאז ימי קדם קשרו חכמי הקבלה את סיבת הפדיון כפועל יוצא של חטא העגל ושל השלכותיו. לגרסתם, חטא עגל הזהב גרם להסתלקות האור האלוקי והבן הבכור היה הראשון להיפגע דווקא משום עוצמתו הרוחנית הגבוהה שהתהפכה כחרב פיפיות וגרמה להתעצמות קליפות הטומאה על הנפש. קרי, התגברות הכוחות השליליים על הכוחות החיוביים. לכן הכהן המייצג את כוח החסדים בטקס הפדיון מסוגל לאזן ואף להכריע בין שני הכוחות הפועלים.
מצוות פדיון הבן מוטלת על אבי התינוק ולא על האם. אם האב לא פדה והגיע הבן לגיל בר-מצווה, חייב הבן לפדות את עצמו. ייתכנו מקרים שבהם האבא אינו רוצה או לא יכול לפדות, דבר שרוב הפוסקים סבורים שבית-דין רשאים לפדותו. מדין 'זכין לאדם שלא בפניו'. ההכרעה היא שבית דין יכול לפדות את התינוק אך ללא ברכה. ובתנאי שכשיגדל הנער, אם ירצה, יוכל לפדות את עצמו כדין, ובברכה.
פדיון הבן נערך ביום השלושים ואחד ללידה, לאחר שהילד כבר בן חודש. עדות נפלאה לכך ניתן למצוא בדברי הגאון מווילנה שלימד כי אחד הפירושים למילה 'בראשית' הוא ראשי תיבות של - "בן ראשון אחרי שלושים יום תפדה" הואיל והבן הבכור מהווה את ראשית ההריונות העתידיים ולפיכך קיימת בו עצמה רוחנית רבה. בחשבון שלושים ואחד הימים נכללים יום הלידה והיום שבו נערך הפדיון. מכאן יוצא תמיד שהפדיון יתקיים ארבעה שבועות ושני ימים מהלידה.לדוגמא, אם הבן נולד ביום ראשון, הפדיון יערך ביום שלישי.
לסיכום, הכרת הטוב מצד האדם בהתערבות עליונה בלידת בנו באה לידי ביטוי גם במנהג הבאת ביכורי היצירה האנושית אל בית האל-קים בירושלים בשלושת הרגלים. כך גם הבנים הבכורים הנולדים לבני האדם נדרשו לעסוק בעבודת הקודש. הפדיון, מלבד היותו טקס רוחני מרגש ונפלא נועד לא רק להדגיש את הוצאת הילד מרשות אחת והעברתו לרשות ההורים אלא תפקידו להבליט את הידיעה כי למרות שהילד ממחיש את היצירה המשותפת הגדולה ביותר של ההורים, עדיין קיימת חובת הכרת הטוב על מעורבות הבורא בהולדת הבן.
יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה
לפנייה לכתב/ת 
