שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כשהחורף הגיע למעבדתו של זוכה הנובל
    השירות החשאי האמריקני הוזעק לחקור אם חתן פרס נובל לרפואה, דיוויד בולטימור, היה שותף לזיוף מדעי, יחד עם מדענית יפנית-פינית-ברזילאית. השאלה: איך בדיוק מתבטאים גנים "שתולים" בעכברים. מה גילתה ועדת החקירה של הקונגרס? ואיך הסתיים עשור של תהפוכות?

    בבוקר אפרורי וגשום אחד, בשנת 1990, צילצל הטלפון על שולחנו של ג'ון סימפסון, ראש השירות החשאי האמריקני, במפקדת השירות, ברחוב "אל" בוושינגטון הבירה. "חבר הקונגרס דינגל מבקש לדבר איתך", אמר הסוכן שהחליף לכמה רגעים את ראש הלשכה. סימפסון ידע על קיומו של ג'ון דינגל, הנציג הדמוקרטי ממדינת מישיגן בקונגרס, רק במעומעם. חבר הקונגרס, שלימים הוכתר כמי שהיה "זקן חברי הקונגרס" במשך הזמן הרב ביותר בהיסטוריה,האמריקנית", עמד באותה עת בראש ועדת חקירה שנועדה לבחון זיופים אפשריים במחקר מדעי שאחד ממבצעיו היה חתן פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה לשנת 1975, דייוויד בולטימור. אלא שהוועדה הסתבכה בעדויות ארוכות, טכניות ושלפחות חלק מהן נראו נגועות ברגשות אישיים עזים. בצר לו, פנה חבר הקונגרס לעזרת השירות החשאי.

     

    עוד כתבות באתר azgad.com :

    איראן גרעינית ולא מסוכנת? רק שאלה של דגירה איטית

    יש לנו רמזים טובים למדי שאנחנו על המסלול הנכון בדרך להבנת העולם. אבל אולי לא

    מארק צוקרברג וקימברידג' אנליטיקה לא חידשו דבר. תשאלו את גורדון גקו

     

     

    השירות החשאי האמריקני ממוקד בעיקר בהגנה על נשיאי ארה"ב, אבל אחד מתפקידיו הפחות ידועים הוא מניעת זיופים והונאות. זו, למעשה, הייתה מטרת הקמתו, בעת מלחמת האזרחים האמריקנית (שבמהלכה סבלה הכלכלה האמריקאית מנחשול של זיופי כספים). דינגל ביקש שהשירות החשאי ייכנס לעובי הקורה בוויכוח בין מדענים, ויבחן, בין היתר, את אמינותם של דפים שנתלשו בזעם ממחברת מעבדה.

     

    הגיבורה הראשית בפרשה הייתה תרזה אימנישי-קרי שהואשמה כי זייפה תוצאות ובדתה משמעויות של מחקר מדעי שניהלה באוניברסיטת טאפטס, הסמוכה לבוסטון. אימנישי נולדה למשפחת מהגרים יפניים בברזיל, נסעה ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת קיוטו, במולדת היפנית. לאחר מכן דילגה אל העבר האחר של העולם, לאוניברסיטת הלסינקי, פינלנד, שם קיבלה תואר דוקטור (ב-1974). לאחר שנישאה לאדריכל פיני והוסיפה את שם משפחתו - קרי - לשם משפחתה, נסעה עם בעלה וילדיהם לקלן שבגרמניה, שם ביצעה מחקר בתר-דוקטוריאלי. בשלב הזה הציע לה דייוויד בולטימור, שכבר תלה על קיר חדרו במכון לטכנולוגיה של מסצ'וסטס MIT, את תעודת זוכה פרס נובל לפיסיולוגיה או רפואה, לבוא ולעבוד במחיצתו. כך, למעשה, החלה שרשרת האירועים שאיימה - בין היתר - לחסל את הקריירה של בולטימור, שבאותה עת כיהן כמנהל מכון וייטהד היוקרתי שקשור ל-MIT.

     

    במהלך הדיונים, שאותם לא יכול היה דייוויד בולטימור לחזות באותה עת, הוא חזר ואמר שכבן להורים שהיגרו לארה"ב, הוא יודע לא מעט על קשיי הגירה, ושזה היה אחד המניעים המרכזיים ברצונו לסייע לאימנישי קרי.

     

    בשנת 1964 בהיותו בן 26, השלים את לימודיו וקיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק. לימים הוכתר כנשיא אוניברסיטה זו, אך בשיאה של פרשת ההאשמות בזיוף, נאלץ להתפטר מתפקידו זה. בשנת 1970 השלים את המחקר שהביא לו, כעבור חמש שנים, בהיותו בן 37 בלבד, את פרס נובל לפיסיולוגיה או רפואה. מדובר במחקר שהתמקד בקבוצת נגיפים המכונים "רטרו-וירוסים" הנושאים את המטען הגנטי שלהם בגדילים בודדים של מולקולות RNA, ולא בסליל כפול של DNA.

     

    דיוויד בולטימור, זכה בנובל ב-1975  (צילום: National Science and Technology Medals Foundation)
    דיוויד בולטימור, זכה בנובל ב-1975 (צילום: National Science and Technology Medals Foundation)

     

    השאלה שעמדה אז לפני החוקרים הייתה כיצד הנגיפים האלה משלבים את המטען הגנטי שלהם בזה של תאים חיים (תהליך חיוני מבחינת הנגיפים, שכן רק בדרך זו הם יכולים לשכפל את עצמם). בולטימור מצא שה"רטרו-וירוסים" מפעילים אנזים מיוחד (המכונה RT), ש"הופך" את המטען הגנטי הנגיפי האצור ב-RNA, ל-DNA, שאותו משלב הנגיף במטען הגנטי של התא המותקף. תגלית זו הייתה מנוגדת לתפיסה שרווחה עד אז שלפיה מעבר של מידע גנטי מתנהל רק בכיוון אחד: מ-DNA ל-RNA (וממנו לחלבון). בולטימור ושותפיו למחקר הראו שהעברת מידע גנטי עשויה להתבצע גם בכיוון הפוך.

     

    בנוסף לעבודתו המדעית, נודע בולטימור כפעיל בתנועות למען זכויות האדם וכפמיניסט מוצהר. מדעניות רבות שניצבות כיום בעמדות מרכזיות בארה"ב ובארצות אחרות, לרבות ישראל, קיבלו את הכשרתן הבסיסית, כמו גם את העידוד והדחיפה הראשונה, במעבדתו של בולטימור ב-MIT. על הרקע הזה צריך להבין את הזמנתו הראשונית של בולטימור לאימנישי-קרי, וכן את נכונותו לעמוד מאחוריה ולסכן למענה את כל יוקרתו המדעית ואת עתיד הקריירה האישית שלו.

     

    בולטימור ואימניש-קרי ביקשו לחקור שינויי התבטאות של גנים לאימונוגלובולינים בעכברים טרנסגניים (עכברים שבמטען הגנטי שלהם שולב גן זר, בטכניקות של הנדסה גנטית). אימונוגלובולין הוא שם כולל לנוגדנים שהגוף מייצר - בתאי דם לבנים מסוימים - במטרה לבלום ולנטרל גופים זרים (למשל, נגיפים וחיידקים) שחודרים לגוף. יכולת הבלימה של הנוגדנים מבוססת על התאמה מבנית בין חלקים מסוימים שלהם, לבין מבנים שמוצגים על פני הגוף הפולש. ההתאמה המבנית הזאת (המזכירה התאמה בין שקע לתקע, או בין מפתח למנעול), מאפשרת לנוגדן להיצמד לגוף הפולש, לנטרלו ולהביא לסילוקו מהגוף.

     

    הנדסת נוגדנים 

    מבנה הנוגדן, שהוא המפתח ליכולתו לפעול כנגד פולשים זרים לגוף, נקבע על ידי הגנים המקודדים את החלבונים שמרכיבים את הנוגדן, האצורים במטען הגנטי של בעל-החיים שמייצר אותו. באמצעות "הפעלה" ו"כיבוי" של גנים שונים, נוצרים בגוף נוגדנים שמתאימים באופן ייחודי לבלימתם של פולשים מוגדרים. כך, כאשר המערכת החיסונית מגלה ומזהה פולש מסוים, היא גורמת לייצור מוגבר של תאים המייצרים נוגדנים שמותאמים במדויק לבלימתו. נוגדנים הנוצרים בעכבר מזן מסוים נושאים מרכיב שמהווה מעין "חותמת מזהה" (הקרוי "אידיוטיפ"). "חותמת" זו לא בהכרח קיימת בנוגדנים שנוצרים בעכברים מזנים אחרים.

     

    דיוויד בולטימור מימין (צילום: אתר פרס נובל)
    דיוויד בולטימור מימין(צילום: אתר פרס נובל)

     

    בולטימור ואימנישי-קרי ביקשו לברר אם גן שמקודד אימונוגלובולין מסוים בעכבר מזן אחד, יתבטא ויפעל גם בעכבר מזן אחר (מהונדס) - תוך שמירה על זהותו המקורית. לשם כך השתמשו באמצעי זיהוי (ריאגנט) הקרוי BET-1, שהוא עצמו נוגדן המזהה באופן ייחודי את "חותמת הזיהוי" של הנוגדנים שמיוצרים בתאי העכבר הטרנסגני ה"מהונדס" - ונצמד אליה. במלים אחרות, המחקר נועד לבחון אם אפשר - עקרונית - להעביר תכונות חיסוניות בין עכברים מזנים שונים, ולחסן בעלי חיים באמצעות הנדסה גנטית. מדובר במחקר שלתוצאותיו עשויות להיות משמעויות רחבות באשר לאפשרויות פיתוחם של חיסונים גנטיים.

     

    אימנישי-קרי החלה לעבוד ב-MIT במעבדה נפרדת, אך תוך שיתוף פעולה מלא עם בולטימור. כעבור כשנתיים החליטה ועדת המינויים של MIT שלא לקבלה כחברת סגל קבועה במכון. באותו זמן הציעה לה אוניברסיטת טאפטס, הסמוכה לבוסטון, להצטרף לשורותיה. אימנישי-קרי קיבלה את ההצעה, והמשיכה לשתף פעולה עם בולטימור ממעבדתה החדשה בטאפטס. שיתוף הפעולה בין החוקרים התבטא בכך שמעבדת בולטימור סיפקה את הגנים ואת העכברים, ואילו אימנישי-קרי ביצעה את מלאכת זיהוי האימונוגלובולינים שמתבטאים (מיוצרים) בעכברים הטרסגניים.

     

    בשנת 1986 פירסמו השניים, יחד עם עוד ארבעה חוקרים-עוזרים את תוצאות מחקרם המשותף בכתב-העת המדעי CELL. בדו"ח המחקר הם קובעים במשותף - שהמבנה של חלק גדול מהנוגדנים שנוצרו בעכברים הטרנסגניים הוכתב ונקבע על ידי הגן ה"שתול" שהוחדר ושולב במטען הגנטי שלהם, בהנדסה גנטית. למעשה, כמות הנוגדנים המתאימים לגן ה"שתול" הייתה גדולה מכדי שאפשר יהיה לייחס אותה לגן ה"שתול" עצמו. אימנישי-קרי, בולטימור ושותפיהם למחקר ראו בתופעה הזאת הוכחה לכך שהגן ה"שתול" גרם לשינוי בתוצריהם של הגנים המקוריים של העכבר. כלומר, הגנים המקוריים "חיקו" את הגן השתול ש"כפה את עצמו עליהם" וגרם להם לייצר נוגדנים שנשאו את "חותמת הזיהוי" שלו.

     

    מחברי דו"ח המחקר אמרו שבנוסף לתגלית ה"כפייה הגנטית", ממצאיהם איששו תיאוריה של חתן פרס נובל, נילס ירנה, שתיאר את המערכת החיסונית כמעין "רשת" שמרכיביה השונים מכשירים אלה את אלה למלחמה באויבים "תיאורטיים" שטרם נחשפו לגוף (בדרך של יצירת נוגדנים לנוגדנים).

     

    החורף מגיע 

    במעבדותיהם של בולטימור ואימנישי-קרי כבר תוכננו ובוצעו ניסויים חדשים, כאשר על מפתן מעבדתה של אימנישי-קרי בטאפטס, הופיעה ד"ר מרגוט או'טול. בדיעבד אפשר לומר שברגע זה החלו הצרות שהובילו להתפתחותה של "פרשת בולטימור" שנמשכה עשר שנים. במונחים של "משחקי הכס", זה הרגע שבו "החורף מגיע". אבל באותו רגע לא התלוו אל או'טול שום סימנים מבשרי רע.

     

    מרגוט או'טול נולדה למשפחה קתולית אדוקה בדבלין, אירלנד. בצעירותה למדה שנתיים במנזר. אביה עבד כמהנדס חשמל, אבל השקיע את רוב תעצומות נפשו בכתיבת מחזות. לפחות אחד מהמחזות האלה מציג מהנדס "עושה צרות" שנדרש לנאמנות למעסיקיו, אך מצפונו אינו מניח לו והוא חושף את שחיתויותיהם – תוך כדי מאבק הירואי כנגד הסביבה שמנהלת נגדו מסע איומים והשמצות. ייתכן שלפחות חלק מהתנהגותה של מרגוט ב"פרשת בולטימור" נובע מרצון בלתי מודע לחקות את גיבור מחזותיו של אביה.

     

    כשהייתה מרגוט או'טול בת 14, עברה משפחתה לבוסטון. אביה נטש את ההנדסה, התמסר לכתיבה והתמנה מרצה - ולאחר מכן מנהל - בתוכנית להכשרת כתבים ועורכים מדעיים של אוניברסיטת בוסטון.

     

    בשנת 1979 קיבלה או'טול תואר דוקטור מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טאפטס. באירוע חברתי כלשהו, היא פגשה את אימנישי-קרי, שמאוחר יותר הציעה לה להשתלב במעבדתה במעמד של עמיתה בתר-דוקטוריאלית למשך שנה אחת. בהתחשב בעובדה שאו'טול כבר השלימה תקופת עבודה במעמד זה, הייתה זו הצעה נחותה יחסית, אבל בין "להיות" ל"לא להיות", היא בחרה בבחירה המובנת מאליה. לחבריה סיפרה שאימנשי-קרי היא "אשה לא רגילה, נהדרת".

     

    תרזה אימניי-קרי
    תרזה אימניי-קרי

     

    או'טול החלה לעבוד במעבדתה של אימנישי-קרי כעוזרתה של מומה רייס, חוקרת ברזילאית שעבדה במעבדה כמדענית אורחת. השתיים ניסו לבצע "סיבוב נוסף" של השתלת גן שמקודד נוגדן, ובחינת מקורם הגנטי של הנוגדנים שייווצרו. הניסוי הראשון נחל הצלחה אדירה. או'טול הייתה בשמיים - אבל ניסיונות חוזרים לא עלו יפה. היא, פשוט, לא הצליחה לשחזר את ממצאי הניסוי הראשון. בינתיים הזמן רץ ושנת המלגה הבתר-דוקטוריאלית של או'טול עמדה להסתיים.

     

    אם לא די בזה, התפתחה מתיחות נוספת בין שתי הנשים על רקע היעדרויותיה התכופות של או'טול מהמעבדה לצורך טיפול בבנה. אימנישי-קרי חזרה והטיפה לה על המחויבות ההכרחית של חוקר למחקרו, והבהירה לה ש"בדרך הזאת לא יצא ממך שום דבר, ובוודאי שלא תוכלי להיות מדענית".

     

    באחת מהשיחות שניהלה או'טול באותו זמן עם עובדים אחרים במעבדה, היא שאלה: "מדוע חומר הזיהוי פועל היטב בשביל תרזה, ואינו פועל בשבילי?". אימנישי-קרי ששמעה זאת, צחקה ואמרה שהוא פועל באותה מידה בשביל שתיהן. וכאן החלה, אולי, אי ההבנה המוחלטת ביניהן. אימנישי-קרי אמרה לימים כי בתשובתה לאו'טול התכוונה לומר שהחומר פועל כראוי בשביל שתיהן, ושרק צריך לדעת כיצד להשתמש בו. או'טול אמרה לימים שמהתשובה הזאת הבינה שהוא לא פעל כראוי גם בשביל אימנישי-קרי, וכי משמעות הדבר היא שהיה עליה "לכופף" מעט את תוצאות הניסוי כדי להתאימו לציפיותיה.

     

    מחברת המעבדה 

    או'טול שכבר פיתחה חשדות כבדים ביקשה לעין במחברות המעבדה שתיעדו את הניסוי שתואר בדו"ח המחקר שאימנישי-קרי ובולטימור פירסמו בכתב העת CELL. היא התמקדה ב-17 עמודים במחברתה של המדענית הברזילאית האורחת, מומה רייס, וגילתה שהממצאים הרשומים בהם אינם תואמים לאלה שנדפסו במאמר ב-CELL.

     

    היא סיפרה על העניין לחברה מהסגל האקדמי של טאפטס, בריגיטה הובר, וזו פנתה למדענים נוספים, שהציעו לקיים דיון גלוי בשאלה, ואימנישי-קרי קיבלה את הצעתם. בשתי פגישות שהתקיימו בעניין הזה במעבדתה של אימנישי-קרי השתכנעו ידידיה של או'טול שאימנישי-קרי ניהלה את המחקר כראוי, פרט למספר טעויות טכניות קטנות, שכמעט לא השפיעו על התוצאה הסופית. עם זאת, הם לא הסכימו ביניהם על פרשנותה של אימנישי-קרי לתוצאות הניסויים. או'טול הציעה פרשנות משלה שלא התקבלה על דעתה של אימנישי-קרי, אך זו חזרה ואמרה לאו'טול ש"זכותה להאמין בפרשנות שהיא מציעה".

     

    כתבה על מרגוט או'טול
    כתבה על מרגוט או'טול

     

    או'טול נראתה מרוצה והושיטה את ידה ללחיצה. אימנישי-קרי דחתה את היד המושטת ואמרה שאין לה שום כבוד כלפי חבר צוות ש"מרגל אחר שותפיו, גונב מחברות מעבדה ומעתיק מהן בסתר נתונים לא-לו". או'טול ביקשה שאימנישי-קרי תודיע ל-CELL על הטעויות הטכניות שהתגלו במאמר. אימנישי-קרי, ושלושת ה"בוררים" אמרו שאין צורך בזה, מכיוון שהטעויות לא שינו את המסקנה הכללית של המחקר.

     

    או'טול המאוכזבת פנתה ל-MIT, מגרשו הביתי של בולטימור. הנהלת המוסד מינתה מדען בכיר לבחון את העניין, בחינה שהובילה למסקנה דומה לזו של אנשי טאפטס. או'טול התעקשה ושלחה מכתב ל-CELL. מערכת כתב העת בחנה את המכתב והחליטה להימנע מפרסומו - מסיבות דומות מאוד לאלה של ועדות הבדיקה הפנימיות של אוניברסיטת טאפטס ושל MIT.

     

    בינתיים הגיעה תקופת המלגה שלה לסיומה ואו'טול עזבה - בטריקת דלת - את מעבדת אימנישי-קרי. ניסיונות שונים למצוא לה מקום במעבדה אחרת לא עלו יפה, ובסופו של דבר החלה לעבוד כמזכירה בחברת תובלה השייכת לאחיה. ואז, לגמרי במקרה, פגשה את צ'ארלס מייפלתורפ, שבאותם ימים סיים עבודת דוקטורט בהנחייתה של אימנישי-קרי, וסיפרה לו על ממצאיה.

     

    מייפלתורפ פיתח שינאה עזה לאימנישי-קרי שלדעתו הקשתה עליו בכל דרך אפשרית במאמציו לקבל תואר דוקטור. הוא נזכר במאמר שכתבו שני חוקרים מהמכון האמריקני הלאומי לבריאות NIH, ולטר סטיוארט ונד פדר, באשר לאי דיוקים וזיופים במחקרים מדעיים. מבלי להודיע על כך לאו'טול, שלח מייפלתורפ את ממצאיה והשגותיה על עבודתם של אימנישי-קרי ובולטימור, לסטיוארט ופדר ב-NIH. כך, בעצם, החל כדור השלג את הידרדרותו המסוכנת במדרון.

     

    במערכה הבאה של המחזה הזה, התקשרו סטיוארט ופדר לאו'טול וביקשו לקבל העתק של 17 העמודים שצילמה מתוך מחברת המעבדה של מומה רייס, במעבדתה של אימנישי-קרי. או'טול סירבה. העניין נראה לה חורג מהפרופורציות המתאימות, אבל סטיוארט ופדר לא ויתרו, חיזרו אחריה בהתמדה ובסופו של דבר קיבלו ממנה העתקים של 17 העמודים. בשלב זה החלו סטיוארט ופדר להפציץ את בולטימור, אימנישי-קרי והשותפים האחרים לדו"ח המחקר שפורסם ב-CELL, בשיחות טלפון ובבקשה להבהרות ולקבלת מידע נוסף. לפחות באחת מהשיחות האלה אמר בולטימור לסטיוארט שאם הוא (סטיוארט) לא יחדל מלהטרידו, הוא (בולטימור) יתבע אותו לדין בגין הטרדה ותיוג (טענה אחרונה זו התייחסה לנוהגו של סטיוארט לכנות את אימנישי-קרי בכינוי קיצור "היפנית").

     

    סטיוארט ופדר כתבו ל-CELL ולכתב העת המדעי Science, אך שניהם דחו את המכתבים בטענה שהממצאים המפורטים בהם חסרי משמעות לתוצאות המחקר. אבל השניים לא נכנעו ושלחו בעצמם - בדואר - את ממצאיהם וטענותיהם לכמה מאות מדענים ברחבי ארה"ב.

     

    ועדת בדיקה 

    בשלב הזה הציע בולטימור לכונן ועדת בדיקה מיוחדת ב-NIH. מנהל המכון באותה עת, ג'יימס ויינגרדן, אמר לבולטימור שאם יסכים לבחון בעצמו מחדש את דו"ח המחקר, ייתכן שלא יהיה צורך בחקירה. אבל בולטימור סירב ואמר שכבר בחן את דו"ח המחקר, ושהוא גאה על החלק שנטל בחיבורו. כך הוקמה ועדת הבדיקה המיוחדת של ה-NIH, אבל באותו זמן, כבר הגיעו הדי הפרשה לאוזני הפוליטיקאים, מה שגרם להקמת ועדת חקירה מיוחדת מטעם הקונגרס, בראשותו של חבר הקונגרס הדמוקרט ממישיגן ג'ון דינגל. כך, למעשה, פעלו בעת ובעונה אחת שתי ועדות נפרדות שלפעמים שיתפו פעולה זו עם זו - ולפעמים לא, לפעמים העבירו מידע מאחת לשנייה - ולפעמים לא. שתיהן, בכל אופן, התחרו זו בזו בהדלפת "סיפורים" וקטעי עדויות לעיתונות, דבר שלא הועיל, כמובן, לשלוות נפשם של אימנישי-קרי ובולטימור.

     

    ג'ון דינגל (צילום: אתר בית הנבחרים האמריקני)
    ג'ון דינגל(צילום: אתר בית הנבחרים האמריקני)

     

    מסע נקמה אישי 

    הוועדה של דינגל ניסתה לרדת לעומקם של נוהלי העבודה במעבדות המחקר, אבל החלה בשמיעת אוסף של דעות אישיות. כך, למשל, סטיבן ג'יי גולד, חוקר אבולוציה מהרווארד טען לפני חברי הוועדה ש"לנוכח יחסם של השלטונות והתקשורת למדענים, אפשר להניח שגליליאו גליליי היה מתקשה כיום לבצע מחקרים מדעיים בארה"ב". חתן פרס נובל (1993) פיליפ שארפ אמר שלדעתו "אנו עדים למסע נקמה אישי" (למעשה, הוא השתמש במלה "ונדטה" שלקוחה ממילון המושגים של המאפיה האיטלקית). לעומתו אמר חתן פרס נובל (1990), שמונה לאחר מכן כמנהל ה-NIH, הרולד ורמוס: "לצערי, נראה שהאמצעים המסורתיים לתיקון עצמי במדע לא פעלו במקרה הזה כראוי".

     

    ועדת הבדיקה של ה-NIH, לעומת זאת, הסתפקה בבחינת תהליכי המחקר המסוים שפורסם בכתב העת CELL. כך, בינואר 1989 סיכמה הוועדה את דיוניה והגיעה למסקנה כי "לא נמצאו ראיות למניפולציה בלתי הוגנת בנתונים או להונאה". לכאורה פסיקה חד-משמעית וסופית, אלא שבינתיים הוועדה של דינגל המשיכה לפעול, תחת השפעתם של סטיוארט ופדר. בכנס מדעי אחד הכריז סטיוארט כי מי שלא תומך עכשיו במרגוט או'טול ולא מסכים כי בולטימור ואימנישי-קרי זייפו ממצאים, מוביל ל"שואה מדעית".

     

    המאבק בין אנשי צוותו של דינגל לבין אימנישי-קרי ובולטימור נראה לא אחת כמעין משחק שבו קבוצת כדורסל מנסה להתחרות בקבוצת כדורגל. כולם נלחמו בכולם בלהט רב, בשכנוע פנימי עמוק, כמעט בהקרבה, אבל בלי הבנה מינימלית באשר לכללים שמניעים את הצד השני.

     

    השירות החשאי נכנס לתמונה 

    דינגל חש שהמולת הנתונים והדעות הסותרות לא מובילה אותו ליכולת הסקת מסקנות מסודרת. זה הרגע שבו החליט לבקש את עזרת השירות החשאי, והתקשר לראש השירות, בשיחה המתוארת בפתיחת המאמר. ראש השירות החליט להתחיל בבדיקת מסמכי המעבדה של אימנישי-קרי, ובמיוחד את 17 "עמודי המריבה" ממחברת המעבדה שצילמה או'טול. כך התברר שמחברת המעבדה זויפה. הנייר הנושא את תוצאות הספירה הרדיואקטיבית (הנוגדנים סומנו, לצורך זיהוי, באיזוטופים רדיואקטיביים), שוייך לניסויים שבוצעו שלוש שנים לפני הניסוי השנוי במחלוקת.

     

    לאימנישי-קרי ולבולטימור לא ניתן לבחון את דו"ח המחקר של השירות החשאי. אימנישי-קרי הסבירה שהעמודים שהשירות החשאי בחן כלל אינם קשורים לדו"ח המחקר השנוי במחלוקת, ולכן אין להתפלא על התוצאה שקיבלו.

     

    בשלב זה החליט בולטימור, שבינתיים התמנה לנשיא אוניברסיטת רוקפלר בניו-יורק, להתפטר מתפקידו, ובמקביל ביקש גם להסיר את שמו מרשימת מחברי המאמר השנוי במחלוקת. תקציבי המחקר הממשלתיים של אימנישי-קרי נשללו.

     

    לנוכח התפתחויות חמורות אלה, נאלץ ה-NIH לחזור ולעסוק בפרשה. הפעם הקים המכון גוף מיוחד - המשרד להגינות מדעית (OSI). המסקנות הראשונות שהתקבלו בדיוני הוועדה של המשרד להגינות מדעית, קבעו כי טענותיה של או'טול סותרות זו את זו, ואינן סבירות מבחינה מדעית או מבחינה אחרת כולשהי; וכן שלאימנישי-קרי לא הייתה סיבה הגיונית לזייף את תוצאות הניסויים. אלא שחילופים מינהליים בראשות המשרד הצניחו אל כורסת המנהל את סוזן האדלי, פסיכולוגית שהזדהתה עם מרגוט או'טול ושהתייחסה אליה כאל גיבורה.

     

    בינתיים הוחלט לסגור את המשרד להגינות מדעית של ה-NIH, ולפתוח במקומו "משרד להגינות במחקר" (ORI) במסגרת משרד הבריאות. ההבדל לא כל כך נראה לעין במבט ראשון, אבל למעשה הייתה זו העלאה ניכרת במעמדו של המשרד העוסק בחקירת עבירות מדעיות. המשרד החדש להגינות במחקר בחן את חומרי החקירה ופירסם דו"ח מסכם בן יותר מ-300 עמודים שבו נקבע כי אימנישי-קרי אחראית ל-19 אירועים של התנהגות מדעית לא הולמת וזיוף ממצאים. אימנישי-קרי לא איבדה רגע וערערה לוועדת הערעורים העליונה.

     

    בולטימור עם הנשיא לשעבר ביל קלינטון
    בולטימור עם הנשיא לשעבר ביל קלינטון

     

    28 ימי דיונים התבטאו בהפקת 6,500 דפי עדויות וסיכומים נוספים שכללו שיחזור כמעט מלא של כל תהליך המחקר, לעיני חברי הוועדה. בינתיים הפסידו הדמוקרטים את הרוב בבית הנבחרים, דינגל חדל לכהן כראש ועדת הקונגרס ושום חבר קונגרס רפובליקני לא חשק בתפקיד. כך נותרה ועדת הערעורים העליונה של משרד הבריאות הגוף היחיד הקובע בשטח.

     

    במקביל, התפרסמו דו"חות מחקר של מדענים מאוניברסיטאות שונות, שתמכו בתוצאות מחקרה של אימנישי-קרי. וכך, עשר שנים לאחר שהחלה, הסתיימה "פרשת בולטימור" (שלמעשה הייתה פרשת אימנישי-קרי), בזיכוי מוחלט שך כל משתתפי המחקר מכל אשמה של הטיית או זיוף ממצאים. יומיים לאחר מכן השתתפו כל גיבורי וגיבורות "הפרשה" בסעודת ערב חגיגית בביתו של בולטימור. "ידעתי כל הזמן שאני צודקת", אמרה אימנישי-קרי לידידים שבירכו אותה, "אבל פחדתי פחד מוות שמא הצדק לא יצא לאור, שמא יבוא הסוף לעבודת המחקר שלי".

     

    שעטת זברות 

    פרשת בולטימור ואימנישי-קרי מהווה סיפור מסגרת למחזה שכתב המיקרוביולוג רוברט מרטין, מה-NIH. שם המחזה "שעטת זברות" לקוח מאימרה ידועה בעולם הרפואה: "כשאתה שומע שעטה, אל תחפש זברות", כלומר, אל תחפש פתרונות אקזוטיים לבעיה פשוטה. אם אתה שומע שעטה, הגיוני יותר לחפש סוס, או חמור.

     

    לתוך הסיפור שרקח מרטין על בסיס סיפורם של בולטימור ואימנישי-קרי, הוא משלב דמויות ואירועים מניסיונו האישי כמדען ב- NIH ומדמיונו כאחד. "חלק מהצופים נדהמו מדרך ההצגה של המדענים במחזה", אומר מרטין, "מדענים אחדים העירו ששום טובה לא תצמח מהחשיפה הזאת, ונציגי התקשורת התקשו לקבל את הטענה המשתמעת שלחצם להצגת ממצאים ברורים ופשוטים דוגמת 'תרופת פלא לסרטן', היא אחד הגורמים שעלולים להדיח מדענים מדרך הישר". יחסי העיתונות עם העולם המדעי ממלאים תפקיד חשוב, כמעט מרכזי במחזה. העיתונאים הם אלה שמצד אחד מפתים את המדענים לצאת בהכרזות גורפות מדי "כדי שהציבור יבין מה, בעצם, אתם עושים שם", ומצד שני משסים בהם את גורמי הממשל שמנסים להפיק הון פוליטי מ"גילוי שחיתויות במגדל השן המדעי".

     

    בין התבלינים שהוסיף מרטין לתבשיל הבימתי שלו, בולטים אהבה, מין, אפליה גזעית, הרבה כסף ושאיפה לפרסום ולתהילה. הסקרנות המדעית כשלעצמה מונחת כאן כמובנת מאליה, כמעין גורם שבלעדיו לא היו גיבורי הדרמה מגיעים למעבדות. אבל משהגיעו לשם, הסקרנות נבלעת ומוסתרת מאחורי תכונות אנושיות חזקות ממנה בהרבה. אדם חייב להיות מדען כדי לעסוק במחקר, אבל מדען שמבצע מחקר, חוזר ומרגיש ומתנהג כאדם. "הכל טוב ויפה", אומר מרטין, "אבל השאלה היא האם מערכת יחסי האנוש המורכבת שעלולה להתפתח בין כמה חוקרים יכולה להיחשב סיבה מספיק טובה להתערבות של פוליטיקאים וסוכני השירות החשאי. הפוליטיקאים במקרה הזה שמעו שעטה וחיפשו זברות, על אף שהפתרונות הפשוטים היו ממש בהישג ידם.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים