שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    שקט, עושים סדר

    רצועת עזה זקוקה למהפך דרמטי ומשמעותי, ואין אף אחד באיזור שיכול או רוצה לפתור את המשוואה הבלתי פתירה הזו

    התנתקנו מעזה, אולם עזה לא התנתקה מאיתנו. אמירה שמלווה אותנו שנים ארוכות ותמשיך ללוות עוד רבות, נרצה או לא, ופוגשת אותנו שוב בצמתים מרכזיים ותכופים לאורך ציר הזמן.

     

    קיץ 2014, במהלכו התרחש מבצע "צוק איתן", היה ציון הדרך המשמעותי והטראגי האחרון, וכזה שהבהיר היטב לכל הסביבה כי החמא"ס תשאר הגוף שמחזיק

    בהגה השלטון ברצועה, למרות המכות הקשות שחטפה לאורכה של המערכה הארוכה. בתום המבצע, לאחר שקיעת האבק ונוכח הרס התשתיות, המבנים, הכלכלה הממוטטת והייאוש הפנימי, שבו ועלו תכניות ורעיונות לשיקום הרצועה העזתית. ועידות וכנסים, פרוייקטים ומצגות צבעוניות הפכו לדבר החם בשיח הבינ"ל-ערבי-ישראלי, והכרזות על תרומות ומענקים כספיים נשמעו תכופות. על הנייר, שורטטו תכניות דמיוניות על שיקום עזה, על הקמת נמל, על חידוש רשת חשמל ומים, על פתיחת הגבול המצרי לפלסטינים תושבי הרצועה, על תהליך מאומץ ורחב שיעמיד את עזה על הרגליים; אמנם בקצב מזרח תיכוני, צעד אחר צעד, אך בכיוון חיובי.

    השנים חלפו, ובדרך פלא הסתבר כי ההר הוליד עכבר, והתחזיות הפסימיות – יש שיאמרו הריאליות – התממשו. מקץ כארבע שנים, הסתבר כי מלאכת השיקום התבצעה במתכונת רזה, התשתיות עמדו במקום והרצועה נשארה סגורה ומייאשת. שיעור המובטלים המשיך לטפס ולעלות מעל ל-50%, השכר הנמוך שקיבלו אלה עובדים לא מספיק לנהל משק ביתי, ובלי תרומות מאונר"א אי אפשר להאכיל את המשפחה. אספקת החשמל נותרה מצומצמת ועמדה על 4-6 שעות בממוצע יומי (תארו לכם מה זה), והמים גם הם נשארו עם אותה מליחות בלתי ניתנת לשתיה. פלסטינים שביקשו לצאת למצרים דרך מעבר רפיח מרביתם זכו לראות שער סגור, ורק הים נותר מפלט לכל התסכול. הרשות הפלסטינית מצידה לא סייעה למצב ולא הושיטה גלגל הצלה לתושבי עזה, אלא פעלה להקשות על המצב והטילה סנקציות כלכליות על הרצועה, בתקווה שהציבור העזתי ימרוד בשלטון החמא"ס וידיח אותו, במקרה הטוב, או שהמצב ידרדר את האיזור למלחמה נוספת רחבה בין החמא"ס לישראל ויביא להפלת השלטון האסלאמי, במקרה הרע.

     

    כך או כך, הנהגת החמא"ס ברצועה, בראשות אסמאעיל הניה ויחיא סינואר, הבינה כי אם חפצת שלטון וחיים היא, רצוי לתעל את המחאה הציבורית לעבר ישראל, וכמובן לפתוח במאבק אלים נגד ישראל, במטרה שזו תענה לדרישות החמא"ס לפתוח את הרצועה מכל כיוון אפשרי ולאפשר לחיים ברצועה להשתנות מן הקצה אל הקצה. שלא ניתמם לרגע – החמא"ס לא ביקשה רק לשים סוף לתנאים הקשים ולייצב את המצב הפנימי בעזה; היא ביקשה לשנות את המציאות האזרחית לטובה על מנת שתוכל להמשיך לשלוט בכוח ברצועה, להשקיע מאמצים ומשאבים בזרוע הצבאית שלה ובמשימותיה (בניית מנהרות, ייצור אמצעי לחימה רקטיים, אימונים של גדודי עז אלדין אלקסאם ועוד), ובסופו של דבר לנסות ולפעול להדחת השלטון של הרשות הפלסטינית מאיזור יהודה ושומרון, כל זאת מתוך עוצמה פוליטית וצבאית. זה החזון ואין בלתו.

     

    זה למעשה הרקע שהוביל לקמפיין הגדול שהחל במרץ האחרון על גדר ההפרדה בין הרצועה לישראל וכונה "צעדות השיבה", נמשך ביום הנכבה במחצית מאי, עבור דרך ימי שישי שהפכו למועדי הפגנות קבועים וכלה בעימותים אלימים יזומים ומאורגנים ע"י החמא"ס, במהלכם נזרקים מאות רבות של רימונים ומטעני חבלה, אלפי פלסטינים במצטבר מנסים לפרוץ את הגדר ולחדור לישראל, צמיגים נשרפים מעלים פטריות עשן הנעות מזרחה ובלוני תבערה בהמוניהם משוגרים לשטח ישראל ומציתים עשרות אלפי דונם של שמורות טבע, יערות ושדות חקלאים. שגרת החירום הזו שהתקבעה בעוטף עזה, הפכה את החיים בדרום לבלתי נסבלים, ומנהיגי החמא"ס חיככו ידיהם בהנאה, תוך שהם מבינים כי עליהם להמשיך ולהסלים את המצב ככל שניתן, ובלבד שישראל לא תיכנס קרקעית לרצועת עזה.

    במהלך החודשים האחרונים, בהם נמשכו עימותים אלימים, פעולות טרור, שדות שרופים, ירי ספוראדי של רקטות ועוד, התקיימו מגעים בין ישראל והחמא"ס בתיווך מצרי ובינ"ל במטרה להגיע לנוסחה שתרצה את שני הצדדים ותביא מחד לשקט ביטחוני ולהפסקת אש ארוכה, במסגרתה ישוחררו ארבעת החיילים והאזרחים השבועיים בידי החמא"ס, ולהקלות רחבות שתאפשרנה שגרת חיים טובה יותר בעזה ושתנה את המציאות שם, מאידך. ברבות הזמן הסתבר, כי הפערים בין הצדדים גדולים ,והמתווכים מצאו עצמם מתרוצצים בלי הפסק, כאשר ישראל והחמא"ס ממשיכות להחליף מהלומות בתדירות גבוהה. העובדה כי נמצאה גם מילה מעודכנת במילון האיזורי לפתרון המיוחל – הסדרה שמה – לא סייעה להגיע למימושו.

     

    המצב המעודכן לשבועות אלה הוא, שהמאמצים אמנם נמשכים, ואף לאחרונה נרשמו התקדמות מה ושיפור באספקת החשמל לרצועה, לאחר שקטר - כן, העשירה ההיא מהמפרץ – נרתמה לממן אספקת מיכליות דלק שיניע את תחנת הכוח בעזה ויגדיל את זרימת החשמל ברחבי הרצועה לכדי 10-12 שעות ביממה. לא זו אף זו, אלא שקטר התנדבה (הכל עניין של אינטרסים איזורים, בל נתבלבל) בהסכמת ישראל לממן למשך מספר חודשים את שכרם של עשרות אלפי פקידי הממשלה העזתית הכפופים לחמא"ס. עוד יאמר, שכל ההסדרים הטקטיים והזמניים הללו מתקיימים ללא מעורבות ושותפות של הרשות הפלסטינית, המסרבת לחזק את שלטון החמא"ס באמצעות המהלכים הללו. אז איפה הבעיה בכל הסיפור? הבעיה המרכזית היא שכל הסיוע הקטרי הזה אינו אלא פלסטר או אקמול, אם תרצו, למחלה כרונית קשה הרבה יותר: רצועת עזה זקוקה למהפך דרמטי ומשמעותי עבור חייהם של שני מיליון איש המתגוררים בה, הממשיכים לחיות כנתינים נדכאים של שלטון דיקטטורי אלים. ואין אף אחד באיזור שיכול או רוצה להתנדב ולפתור את המשוואה הבלתי פתירה הזו. מדרום תפתח הרעה, ולוואי ונטעה.

     

    סא"ל (מיל.) אלון אביתר, מומחה לזירה הפלסטינית וקצין מודיעין,

    לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים, מרצה ופרשן

     

    aloneviatar1@gmail.com

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים