"אימהות מגדלות ילדים בפחד"

כמי שסוגיית ההורות קרובה לליבה (אמא לתאומים), וכמובן נמשכת לנושאים שבהם יש התמודדות וקושי בחברה הישראלית, אני חברה כבר כמה שנים בקבוצות אימהות בפייסבוק מדרום הארץ. הן משתפות, מתייעצות, מדברות על הקושי להיות אמא במצב הזה, לפעמים אפילו על הקושי להיכנס להיריון במצב הזה, ועל ההתמודדות של להיות בהריון במצב של נפילת טילים. קושי רגשי, קושי פיזי, קושי אמהי.

הרגשות והפחדים שמלווים אותנו כאמהות הן נדבך נוסף לישראליות העכשווית. הן מספרות הבוקר על הפחד לא רק כאנשים ובנות אנוש, אלא על הפחד שלהן כאימהות, כאחראיות על ילדים. תפקיד שדורש מהן לפעמים להיות המשטרה, פיקוד העורף, מגן דוד, רופא ומגן אנושי. אלו תחושותיהן.

הסלמה בדרום: כך תרגיעו את הילדים

והשיח שלמעלה הוא כן-לא נתקוף, כן-לא נכבוש, כן-לא כניסה קרקעית. סכנה. יכולת הרתעה, הסכם רגיעה. בואו נפריד. בואו נעצור רגע ונביט טוב-טוב לתוכנו. לעמנו. אמהות מגדלות ילדים בפחד - הפסדנו. ילדים פוחדים להתרחק מהבית - הפסדנו. אמהות מפסיקות לייצר חלב בשלבי הנקה בשל הפחד - הפסדנו. אנחנו כבר הפסדנו. הפחד חלחל, הוא חלחל כבר, וזה כבר לא משנה מי יהיה יותר חזק עכשיו.

ואיך אפשר לשכוח אותנו במרכז הארץ, מדינה אחרת. זה לא "מדינת תל אביב" אלא "מדינת הדרום". מדינה שממנה באתי, וחלק גדול ממני עדיין שם. ושם מפחדים. שם חוששים. מדינת הדרום מופרדת ממדינת ישראל. חלים עליה חוקים אחרים, מציאות אחרת, מדיניות ממשלתית אחרת.

ליאת מייה לומברוזו. "הכל השתבש"(צילום: נתן יעקובוביץ)

אני מתחברת במיוחד ביום זה למהותי כאדם, כאשה ובעיקר כאמא. הרגעים הקטנים של האמהות, שלנו במרכז הארץ נראים טריוויאליים, הפכו כבר ממזמן ללא צפויים, לא מובנים מאליהם, אולי בלתי מושגים, והם השקט הבטוח של החיים. למשל, להוליד את הילד שלך בסביבה הולמת, להתמודד רק עם צירי הלידה ולא עם חששות לגבי מה שקורה עם הילדים שנשארו בבית, אולי הם בסכנה? אולי יקרה להם משהו? למשל ליהנות מהצחוק הראשון של ילדך, ולא להיות במצב של מתח וחרדה ולפספס את הרגע הנדיר שנצור בליבנו, האימהות מהמרכז, לפעמים כל החיים.

למשל, לנסות להיכנס להיריון בצורה מלאכותית בסדרת טיפולי פוריות, שם מצב הרוח הטוב, השקט הנפשי והרוח הטובה הכרחיים. אפשר? למשל, לשמור על תינוקך שנולד פג ונמצא באינקובטור בפגייה לא ממוגנת? ילד שעמלת רבות להביאו בטיפולים או כברכה שהגיעה באופן טבעי. למשל, ללכת לטיול עם הפעוט בעגלה כדי לנשום קצת אוויר בפארק? שגרה כבר אמרנו?

הפחד, שיבוש החיים הנורמליים, רמות סטרס גבוהות לאורך שנים, טפטופי טילים, שריפות מבלונים. פעם השתמשו בהם רק ליום הולדת ועפיפונים שפעם העפנו בחוף הים - הכל השתבש פה. המלחמה הנוכחית רק מדגישה ומעצימה את שכאן, מול עיני כולנו כבר כל כך הרבה זמן.

הפחד נכנס לחיים

מה זה משנה מה נעשה עכשיו? מה יחליטו בקבינט, במטבחון, בסלון, בממשלה, כאשר לרגעים הקשים של החיים נכנסים הפחד וה"איזו רעה תקפוץ עלינו עכשיו?", כולל שיבוש מערכות כה עדינות של רגשות טבעיים בהורות, בגידול משפחה, בהגדלת המשפחה, בהנאה מהמשפחה, בכיף עם הילדים ובני הזוג.

הרגשות הטובים והרגילים משתנים לדאגה שכולם יגיעו לחדר המוגן, לממ"ד, למקלט. דאגה שהילד יחזור ממגרש הכדורגל, מהסיבוב בעיר, איפה הילד שלי? מה עם בעלי? אני רוצה את כולם על ידי. ומה עושים עם הילדים המפחדים כשגם אנחנו, האימהות, כל כך פוחדות? אילו כוחות נדרשים כדי לשדר שיהיה בסדר או שהכל בסדר?

לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אגב, האם זה בסדר?  לא. כל כך לא. ברגע שנפשות האימהות נפגעות, ברגע שמעבר לקושי האמיתי של ההיריון מוצף ההורמונים ורב הקילוגרמים עוד צריך להתמודד עם חזית מלחמתית אמיתית, הפסדנו.

אנחנו האימהות, שכישרוננו הוא להוליד את ילדינו, והרי זהו תפקידנו, ואף לשמור עליהם, ואף לגדל אותם בדרך הנכונה והבטוחה, מתחילות להתמודד עם משתנים מתערבים במסלול חיינו הטבעי, כגון היכן אמגן ואסתיר את ילדיי בפצצה הבאה או היכן אשב ואניק כדי שאם יגיע טיל כבר אהיה בחדר מוגן.

ואיך אכין לי מנות חלב אם מוקפא אם אפסיק לייצר חלב כי הסטרס ישפיע על כמות החלב שאני מפיקה? וברגע שאתכנן לי מיגון מספיק קרוב אליי, כי אני כבר לא יכולה לרוץ מאה מטר למקום מוגן בחודש שביעי-שמיני-תשיעי מהר כמו שרצתי פעם, חברים - הפסדנו. כבר הפסדנו. כמה עצוב.

הכותבת היא עיתונאית, צלמת ופעילה חברתית