שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    לגלות את ארץ ישראל
    הצלם הגיאוגרפי אודי גורן הרגיש שהפוליטיקה והמצב הביטחוני מערערים את חייו וכבר חשב לחזור ולחיות בארה"ב. אחרי שסיים את מסלול שביל ישראל הכל השתנה. הוא גילה את ההבדל שבין מדינה לארץ ואפילו כתב על זה ספר. עכשיו הוא מגיע לספר את סיפורו בארה"ב בתקווה לקרב את הקהילות היהודיות לישראל.

    כישראלים, אולי יותר מכל עם אחר, אנחנו מחוברים למדינה שלנו רגשית. מחוברים למהות שלה, לחשיבות, לנופים, להיסטוריה. לכן, כשהגיע הצלם הגיאוגרפי אודי גורן להרצאה מיוחדת מול קהל ישראלי השבוע בניו יורק ולקח אותם למסע בשביל ישראל, נרשמו לא מעט הפתעות. נוסטלגיה ומראות מוכרים לצד

    גילויים חדשים על מדינת ישראל.

    "האירוע שקיימנו עם אודי גורן", מסבירות מנהלות הבית הישראלי בניו יורק דנה סיני וענבל סיוון,"יועד למובילות ומובילים בקהילה הישראלית בניו יורק, ניו ג'רזי וקונטיקט אשר איתם אנחנו בקשר לאורך השנה, לא רק סביב אירועים ספציפיים אלא גם בכדי להתייעץ, לשתף כוחות, להפיץ מידע ולסייע.

    גם גורן, הגיע למסע ההרצאות הנוכחי שלו בארה"ב למען הפצת מידע. למען הסברה שהוא רואה כחיונית והכרחית עבור מדינת ישראל, בעיקר מול יהודי ארה"ב. בראיון מיוחד ל'ידיעות אמריקה", הוא מספר כיצד הכל התחיל.

     

    - ()
    צילומים: אודי גורן

     

    "בכובעי הראשון אני צלם. את ההכשרה שלי קיבלתי בלימודים בקליפורניה כשהרומן שלי עם ארה"ב רק התחיל", הוא מספר. "באותם ימים הכרתי את הקהילה היהודית אמריקאית ואת הלך הרוח שלה. בעיקר למדתי את הדינמיקה המיוחדת. זיהיתי את ההבדלים בין יהגילאים השונים. הדור שהיום בגילאי 50 ומעלה הוא בגישה שמרנית יותר כלפי ישראל וחי כדור שני לשואה, כזה שמכיר לפני הכל בחשיבות הפונדמנטלית של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי וההכרח לייע לה בכל דרך. הדור הבא הוא דור מעבר בגילאי 30-40. דור ליברלי יותר שגדל בארה"ב בתחושה חזקה יותר של חופש ופחות חווה את האנטישמיות והאיום. הדור הנוכחי של צעירי ארה"ב עולמם במידה רבה מצומצם בעיקר לסביבה שלהם. הם רואים את עצמם אמריקאים ופחות מתחברים או מפתחים זיקה שורשית לישראל."

     

    את הפערים האלו זיהה גורן עוד בשנת 2012. אבל אז- הוא חזר לישראל. "בהתחלה עבדתי כצלם, בניתי לי עסק עצמאי בישראל, אבל עם פרוץ מבצע "צוק איתן" הכל השתנה מבחינתי. להיות עסק קטן ועצמאי במדינה שבה המצג נזיל כל כך היה מאוד קשה. זה היה מבחינתי איזשהו קו פרשת מים. עוד חלק ברצף של עימותים אלימים שלא היה להם טעם.אהבתי את ישראל כל כך, קיוויתי להתמקד בצדדים החיוביים של שלה וזה היה קשה."

     

    - ()
    "זיקה שורשית לישראל". מסע בשביל ישראל.

     

    במצוקה כלכלית ומצפונית, גורן מיד פנה לאינסטינקטים שכיוונו אותו מאז ומעולם. "הסטטוס שלי תמיד היה בתנועה. כשיש משהו שלא מרגיש נכון, אני תמיד בתנועה. טיילתי בין יבשות ועמים שונים. כל השנים האלו תמיד לא הרגשתי שאני מאלו שיוצאים לחפש את עצמם, אלא זו תמיד הייתה סקרנות. ועדיין, אחרי כל טיול חזרתי אדם שונה לגמרי."

     

    המחשבה לעזוב שוב את ישראל ולנסוע לארה"ב הייתי לא פשוטה וגורן החליט לעשות מסע אחרון, רגע לפני הנסיעה. "רגע לפני שהרצון שלי לקום וללכת עולה שלב, הגעתי להחלטה שאני רוצה מסע אחרון, מסע בשביל ישראל. הרגשתי שאין לי מה להפסיד", הוא מודה. "הייתי ממש מיואש בישראל. ככה לא היה אכפת לי להיות בארץ, לא חששתי לא לעשות כלום, לא לעבוד או מזה שלא אהיה ממש זמין חודשיים וחצי.הייתי צריך לקחת את הזמן הזה."

    כך יצא לשביל, רק הוא והמצלמה. "תיארתי לעצמי שיצא מזה משהו וידעתי שמעולם לא היה צלם סטילס שעשה את השביל ברצף. חשבתי שיש שם פוטנציאל. יצאתי למסלול בלי להבין שאני יוצא למסלול חיים חדש."

     

    את המסע גורן מתאר בתשוקה גדולה שגורמת למי שמקשיב לתהות את מה הוא פספס שם בדרך. "זה היה מסע של התאהבות בדרך הקשה. כשאתה הולך בכל קילומטר, אתה משיג אותו בזיעת אפייך והחוויה הופכת מועצמת. זה שזה בארץ, זה שלך, אתה מכיר את השפה ומזהה את המקומות. נוצר חיבור מאוד עמוק ורוחני בצורה מאוד פייזית, גשמית ממש. זה קורה."

     

    גורן נרגש במיוחד כשהוא מספר על "מלאכי השביל" שלו. "לכל אורך השביל יש מפגש בלתי פוסק עם אנשים וזה היה מאוד משמעותי. אתה רואה אנשים מכל קשת החברה. הם פוגשים אותך ומיד רוצים לעזור לך. אני זוכר למשל איך בהושעיה שבגליל, אישה ראתה פוסטים בפייסבוק וכתבה לי שנוכל ללון אצלה את הלילה.

     

    - ()
    אודי גורן. "החלטתי להעביר את זה הלאה".

     

    כשנכנסנו ליישוב שלה עברה לידי וליד הטיילים שלצידי מכונית והנהגת הסתכלה עלינו בלי חשדנות, הססנות ובלי ממש לשאול לשמנו. היא רק עצרה ושאלה אם יש לנו איפה לישון היום. וזה כל הזמן קורה. זה לא מובן מאליו ולא לקחנו את זה כמובן מאליו. החוויות האלו חזרו על עצמן כל הזמן. ראיתי את זה כחוויה מצטברת עם בדואים, ערבים, חרדים, כולם, זו חוויה עמוקה. זה היה המסע המהותי. מה שעוד קרה במקביל זה כשאתה בחוץ ומנותק מהחדשות אתה מצליח לראות את ישראל האחרת, אולי ישראל האמיתית. תחושת השייכות מתחזקת ואני רוצה להגיד גם תחושת הבעלות אבל לא במובן התנ"כי. זו הארץ שלי. כאן אני מרגיש בבית ולהכיר אותה בצורה כזו אינטימית, זו חוויה מאוד עוצמתית."

     

    בתום המסע, הוא חזר לאותו המקום, אבל ההרגשה הייתה שונה בתכלית. "זה שינה לי לגמרי את התכניות. במקום שאסע לחברה האמריקאת שלי, הבאתי אותה אלי והתחלתי לעבוד שנה על "פרויקט שביל ישראל". סיימתי את השביל עם 12,000 תמונות. לקח לי שנה לצמצם ל-2000. כשהגעתי ל-800 התחלתי לעבוד. כתבתי גם יומן מסע ושילבתי הכל. היה לי ברור שיש לי כאן חומר טוב בנוסף לתשוקה."

     

    הרפתקה של כ-1,100 ק"מ שחוצה את ישראל, מסע בשביל ההליכה הארוך והקשה ביותר בארץ ואחד המרשימים ביותר בעולם איגד בספר "מסע צילום בשביל ישראל". המסע מתחיל מקיבוץ דן בצפון ועד אילת בדרום ומלא במפגשים עם נופים וחיות בר, עם כל חלקי החברה הישראלית והדתית הקיימת בה, עם אתרים היסטוריים, ארכיאולוגיה ותרבות.

     

    "התחלתי לחבר בין הנקודות והחלטתי להעביר את זה הלאה. לספר על המשבר שהוביל אותי אל המסע, שהוביל לקטארזיס הזה בסוף. הרגשתי שיש כאן קשת קלאסית של סיפור.הבנתי שאני יכול לדבר על זה בלי לדבר על עצמי. יכול לדבר על הארץ , על כל סוגי הנופים כל החברה הישראלית. אני מדבר על היסטוריה, ארכיאולוגיה, גיאוגרפיה והרבה דברים שמרכיבים סיפור. אני משתמש בחוויה שלי כדי לחבר אנשים, אבל בסוף אני רוצה שהם ישמעו על ישראל. גם אני כישראלי, לאורך השביל גיליתי המון דברים על ישראל שלא ידעתי. סוגי הנופים, ההיסטוריה שמסתתרת שם, על כל החשיבות ההיסטורית המורכבת הרבה יותר ממה שרובנו יודעים."

     

    גורן הבין שהמידע שאיגד וגיבש והמשצעות הזו שהצליח לזקק הין מדינת ישראל לארץ ישראל יוכלו להוות פתח לשיח שראה עוד שנים חודש כחיוני בקרב הקהילה היהודית אמריקאית בארה"ב. "ישר חשבתי שזה יוביל אנשים להתחבר ולדבר על ישראל. שמתי לב שהנושא של ישראל נהיה שנוי במחלוקת ונפיץ כל כך, ברמה שאני מגיע לקהילות שמספרות לי שהם לא מזכירים יותר את ישראל כי זה מוביל למחלוקות ופיצוצים והם לא רוצים בעיות. הרגשתי שאני יכול לחדד איתם את ההבדל בין ארץ ישראל למדינת ישראל, כי אני מבחינתי כשעזבתי את מדינת ישראל לא רציתי לשמוע על פוליטיקה או שום דבר שקורה במדיניות, ומצד שני מאוד התחברתי לארץ ישראל על כל מרכיביה. זה עבורי היה השינוי. אני מראה להם למה בכלל אכפת להם מישראל. משם אפשר להתחיל דיון קצת יותר בריא. מהמקום שאנחנו מבינים שלכולנו הארץ הזו חשובה. נקודת מבט משותפת ולא מפולגת."

     

    מאז מגיע אודי לכאן 3-4 פעמים בשנה לסיבובי הרצאות. "אני מדבר מול אמריקאים שיש להם צמא לתוכן אלטרנטיבי מישראל אבל גם לישראלים שגרים פה יש המון געגועים וזכרונות חיוביים. שמחתי להצטרף למפגש המובילים בקהילה הישראלית בניו י ורק", הוא מסכם."אני מרגיש שהבאנו שורשיות וישראליות אחרת. הישראלים בהרצאה הגיבו בחיוב, אפילו בהתרגשות. להיות פה גורם לישראלים רבים להרגיש כל הזמן בכוננות ספיגה, עם המון ביקורת על ישראל מסביב והמחלוקות ממשיכות להעמיק. להתמקד ביופי של הארץ היה מאוד ממלא ואפילו מעורר גאווה בקרבם."

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים