שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לקח לי זמן להבין שאני המלוכסן שרמבו הורג על המסך"
    הוא נולד בווייטנאם ונמלט ממנה לארצות הברית כילד בעקבות מלחמת האזרחים. שנים אחר כך אותה מלחמה הפכה את וייט תאן נוון מפרופסור אנונימי לזוכה פרס פוליצר - בזכות ספר על סוכן כפול שמבקר את היחס של אמריקה למהגרים: "היינו תזכורת חיה לטראומה של מלחמת וייטנאם". ריאיון

    וייט תאן נוּוֶן לא ידע מה עושים עם צ'ופ סטיקס. הוא היה בן ארבע כשנקרע מהוריו ונשלח להתגורר בביתם של זוג אמריקנים ששימשו ספונסרים לבקשת המקלט המדיני שהוגשה בשמו. "הם רצו שארגיש בבית, ומתוך כבוד לתרבות שממנה באתי הם הגישו לי צ'ופ סטיקס וביקשו שאלמד אותם איך להשתמש בהם. אבל הייתי קטן ועדיין לא ידעתי לאכול עם מקלות. אפשר להגיד שזו הייתה הפעם הראשונה שבה הרגשתי שאני אחר, שאני לא שייך".

     

    וייט תאן נוון (צילום באדיבות וייט תאן נוון)
    וייט תאן נוון: "מלחמת וייטנאם היא קודם כל מלחמת אזרחים עקובה מדם "(צילום באדיבות וייט תאן נוון)

    נוון נולד בדרום וייטנאם לפני 47 שנה. כמו מאות האלפים מבני עמו, הוא ומשפחתו נמלטו מארצם ב-1975, כשהקומוניסטים כבשו את סייגון בסיומה של מלחמת אזרחים מדממת. הם הועברו למחנה פליטים בפנסילבניה, והמתינו שבקשת ההגירה שלהם תאושר. בסוף שנות ה-70 משפחת נוון עברה לסן-חוזה, צפון קליפורניה - שבה חיה קהילה גדולה של מהגרים מווייטנאם - שם פתחו הוריו חנות מכולת למוצרים מהמולדת הישנה. מכאן זה נשמע כמו סיפור הגירה אמריקני קלאסי: ההורים עבדו 14 שעות ביום והשתכרו היטב, אחיו הבכור של נוון התקבל להארוורד, והוא עצמו סיים את אוניברסיטת ברקלי בהצטיינות והפך פרופסור לספרות. ובכל זאת, כבן מהגרים בחברה שבבסיסה הייתה ונשארה לבנה, תחושת האחרות לא הרפתה ממנו.

     

    "הרגשתי אמריקני, החברים בבית הספר היו אמריקנים, גדלתי על אותן תוכניות טלוויזיה ואותם גיבורי-על שהם גדלו עליהם", נוון אומר. "אבל בבית, הסביבה שלי הורכבה מגולים מווייטנאם, וכל הזמן שמעתי סיפורים על הארץ שלנו ועל האסון שעבר עליה ועל זה שהמלחמה לא נגמרה באמת. גדלתי עם התקווה שעוד נזכה בארץ שלנו בחזרה. כך שאפשר להגיד שקיבלתי בירושה את הטראומה הזאת - זיכרון היסטורי שליווה אותי כמו צל, למרות שהוא לא היה בדיוק הזיכרון הפרטי שלי".

     

    הדואליות הזאת אפיינה גם את היחס לארץ שהעניקה להם מקלט. "הרבה מהגולים הווייטנאמים מרגישים שאמריקה בגדה בהם בכך שנטשה את דרום וייטנאם והפקירה אותם לקומוניסטים, אבל הם גם אסירי תודה על כך שהאמריקנים הצילו את חייהם ואיפשרו להם להגר לכאן. ומה שמוסיף למורכבות זו העובדה שמלחמת וייטנאם הייתה מאוד לא פופולרית בתודעה האמריקנית בשנות ה-70 וה-80, השנים שבהן גדלתי, ואנחנו היינו תזכורת חיה לטראומה הזאת".

     

     

    עטיפת הספר ()
    "הרבה מהגולים הווייטנאמים מרגישים שאמריקה בגדה בהם"

    העמדה המורכבת כלפי המורשת של המלחמה, והתפקיד שאמריקה מילאה בה, היא אחד הנושאים העיקריים של "האוהד" (הוצאת בבל, בתרגום ברוריה בן-ברוך), רומן הביכורים של נוון שזיכה אותו בשורה של פרסים יוקרתיים, בהם פרס פוליצר לשנת 2016, שתורגם לעשרות שפות והוכתר כאחד הספרים החשובים של העשור. זה רומן שאפתני שכתוב כווידוי של אסיר פוליטי המוחזק בתא כלא בצפון וייטנאם וסוקר את חייו לאחור כקצין בצבא הדרום, המשמש כסוכן כפול בשירות הווייטקונג. העלילה נודדת מסייגון המופצצת לדרום קליפורניה, לשם עוקר המספר יחד עם קבוצה של גולים כמוהו, ומספק למפעיליו מידע על התארגנות של קצינים לשעבר מצבא הדרום, שנועדה לכבוש את וייטנאם בחזרה. שילוב של רומן ריגול וסאטירה פוליטית, וגם ניתוח פסיכולוגי של אדם שכל הכרעה שלו, כל מעשה, כל מחווה - מהווים בגידה במישהו או במשהו שיקר לו.

     

    "אני מרגל, מתחזה, מודיע, אדם כפול פנים. ואולי לא במפתיע גם אדם כפול תודעה", נפתח הספר. "אינני מין מוטנט בלתי מובן מספר קומיקס או מסרט אימה, אם כי היו שראו בי ככזה. אני פשוט מסוגל לראות כל עניין משני צדדיו. לפעמים נדמה לי שהתברכתי בכישרון, כישרון שולי אולי, אני מודע, ועם זאת הכישרון היחיד העומד לרשותי".

     

    הספר שלך לא אוטוביוגרפי, אבל התחושה היא שהביוגרפיה הפרטית שלך כן נמצאת שם.

    "המספר ב'האוהד' הוא לא אני, אבל תפיסת העולם שלו - ההסתכלות הכפולה על המציאות - דומה לשלי, רק הרבה יותר מוקצנת. לקח לי הרבה זמן עד שהרגשתי מסוגל לחפור בביוגרפיה שלי כדי להשתמש ברגשות שהכרתי - הזרות, הגעגוע, הפחד מנטישה - בכתיבה. הייתי צריך לחזור לחוויה ההיא מגיל ארבע, כשבמשך כמה חודשים חייתי במנותק מהמשפחה שלי. הסיבה לכך הייתה נאצלת - הספונסרים שלנו באמריקה רצו לתת להורים שלי הזדמנות להתאקלם בלי להיות טרודים בטיפול היומיומי בילדים - אבל ברור שכילד בן ארבע לא הבנתי את זה. במשך שנים הדחקתי את החוויה הזאת, אבל היא נצרבה בי והשפיעה על האדם שהפכתי להיות".

     

    בהתחשב בעוצמה ובשאפתנות של הספר, מפתיע לגלות שנוון הגיע לכתיבת "האוהד" בדרך עקיפה, כמעט כפרויקט צדדי. "השלמתי את הטיוטה הראשונה לקובץ סיפורים שקראתי לו 'הפליטים', והסוכן שלי אמר שכדי שהוא יוכל למכור אותו לאחד מבתי ההוצאה הגדולים בניו-יורק כדאי שאכתוב רומן, והוא ינסה למכור את שניהם יחד. אז אמרתי בסדר, וכמעט מיד ידעתי שזה יהיה רומן ריגול, ז'אנר שתמיד אהבתי. כך שתקופה מסוימת עבדתי על שני הספרים במקביל. בסוף התוכנית לא ממש עבדה. הסוכן שלי הצליח למכור את 'האוהד' אבל לא את 'הפליטים', שיצא רק בהמשך".

     

    כיאה לחוקר תרבות שחי בלוס-אנג'לס, נוון עוסק בספר גם בהשפעה של הוליווד על עיצוב התודעה האמריקנית. הגיבור, שעושה לעצמו שם בקהילת הגולים מווייטנאם, נשכר לשמש כיועץ על סט של סרט שמזכיר מאוד את "אפוקליפסה עכשיו", במטרה להגביר את אמינות העלילה ולהראות גם את הצד - ובכן, הוייטנאמי - במשוואה. למפגש בין המספר לבמאי, רודן נרקיסיסט, גאון בעיני עצמו, יש איכות קומית שמזכירה כמעט את "סאטרדיי נייט לייב".

     

    "כדי לספק את הצורך של האוטר בשפיכות דמים ריאליסטית, צריך היה לחסל גם את כל הניצבים", הוא כותב. "כיוון שהתסריט דרש להמית כמה מאות אנשי וייטקונג ובני לאוס, אך בשטח היו רק מאה ניצבים, נאלצו רובם למות יותר מפעם אחת ואפילו ארבע או חמש פעמים... במשך שלושה בקרים הצטלצלה עם שחר בסט הקריאה: וייטנאמים מתים, למקומות!"

     

     

    מה חשבת כשראית בתור נער את הסרטים על המלחמה?

    "בשנות ה-80 הוליווד התעסקה באובססיביות במלחמת וייטנאם. 'אפוקליפסה עכשיו', 'פלאטון', 'מטאל ג'אקט' היו סרטים חזקים, וכמו כולם מצאתי את עצמי מזדהה עם החיילים האמריקנים. אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בקולנוע ב'רמבו' - סילבסטר סטאלון מדגמן את השרירים שלו ויורה בקומוניסטים. לקח לי זמן להבין שאני הוא האסייתי המלוכסן שהוא הורג על המסך.

     

    "'אפוקליפסה עכשיו' היה ממש טראומטי עבורי. שנים לא הצלחתי להתאושש מהסצנה שבה החיילים האמריקנים טובחים באזרחים וייטנאמים שמנסים להימלט בסירה. אני מעריץ את הסרט הזה, זו יצירת אמנות אמיתית, אבל הוא מציב אותי במקום מאוד לא נוח - אני האיש שאותו הורגים. זה אפילו לא עניין של טובים מול רעים. בסרטים האלה הוייטנאמים לא מוצגים בהכרח כנבלים - הם פשוט נמצאים ברקע, כחלק מהתפאורה. אלו סרטים שבודקים את הצד האפל של התודעה האמריקנית ושואלים שאלות קשות על מוסר ועל אחריות אישית, אבל הם מציבים את האמריקנים - חיילים אמריקנים - כשחקנים היחידים בפרק ההיסטורי הזה, וזה עיוות נורא של המציאות. מלחמת וייטנאם היא קודם כל מלחמת אזרחים עקובה מדם בין שני חלקי העם הוייטנאמי".

     

    איך הספר התקבל בקרב הקהילה המיידית שלך, הגולים מוייטנאם?

    "לא כולם אהבו אותו, כי הוא מבטא ביקורת על אמריקה. חלק מהגולים הוייטנאמים שותפים לביקורת הזאת, אבל הם נזהרים להשמיע אותה רק בינם לבין עצמם, כדי שלא יחשבו שהם לא אסירי תודה. רובם מתעבים את השלטון הקומוניסטי, והם כועסים עליי שבראתי גיבור שמשרת את השלטון הזה ובמידה רבה מצדיק אותו".

     

    והתגובות בוייטנאם עצמה?

    "התרגום של הספר הושלם, אבל בינתיים הוא לא יצא בוייטנאם ולא ברור מתי הוא ייצא שם, אם בכלל. בזמן כתיבת הספר ביקרתי חמש או שש פעמים בוייטנאם. דיברתי עם אנשים, שיפרתי את הוייטנאמית שלי ונעזרתי במקורות שונים לצורך התחקיר. אבל מאז לא חזרתי לשם, ואין לי כוונה לעשות את זה. אני לא חושש שיעצרו אותי בשדה התעופה, אבל אני לא רואה סיבה לבקר במדינה שאוסרת על הוצאת ספר שעוסק בפרק הטרגי הזה בתולדותיה. קובץ הסיפורים 'הפליטים' דווקא כן יצא בוייטנאם, אבל את הסיפור האוטוביוגרפי היחיד בספר השלטון צינזר. וייטנאם היא ארץ שלכאורה פתוחה למערב, הכלכלה שלה תלויה בתיירים מהמערב, אבל מערכת הצנזורה שמפעיל השלטון הקומוניסטי הייתה ונשארה קשוחה מאוד".

     

    הוא נשוי לאמריקאית ממוצא וייטנאמי ואב לילד בן חמש, אליסון, שנקרא על שמו של ראלף אליסון, המחבר האפרו־אמריקאי של 'האדם הבלתי נראה', ספר שנוון מעריץ. ההצלחה של 'האוהד' והפוליצר שהוענק לו מאפשרים לנוון להשמיע את קולו בנושאים שקרובים לליבו, בעיקר מעמדם של פליטים ומהגרים בארה"ב - עניין שהפך, באדיבות טראמפ, לאחת הסוגיות הבוערות בפוליטיקה האמריקאית. בראיונות, נוון מדגיש שהכתיבה היא מבחינתו פעולה של אקטיביזם פוליטי. עבורו, אמריקה הייתה, וצריכה להישאר, מקום שפותח לרווחה את השערים לאנשים שנרדפים בארצות המוצא שלהם.

     

    "יש קרבה גדולה בין מהגרים לא חוקיים, שנמצאים כרגע על הכוונת של הממשל, לבין פליטים וגולים כמו שאנחנו היינו, למרות שאנחנו הגענו לאמריקה באופן חוקי לגמרי. כמו מהגרים מאמריקה הלטינית, גם אנחנו היגרנו מתוך הכרח ולא מבחירה, ואני מזדהה עם התחושה הזאת של להיות לא רצוי במולדת שממנה באת וגם בארץ שאליה אתה מהגר.

     

    "אני גם לא מקבל את הרעיון שיש הבדל עקרוני בין אנשים שנרדפים במולדת שלהם למהגרי עבודה שבאים הנה מסיבות כלכליות. תמיד היה היבט כלכלי להגירה, וההיבט הזה הוא חלק בלתי נפרד מהאתוס של החלום האמריקאי - החלום לברוא את עצמך מחדש ולהעניק לעצמך חיים טובים. מרכיב מהותי בשנאת הזרים של הממשל הנוכחי הוא החשש שמהגרים ייקחו ג'ובים מאזרחים אמריקאים או ידללו את הקופה הציבורית. זה לא רעיון חדש, אבל הוא עושה עכשיו קאמבק כי הרבה יותר נוח להציג את שנאת הזרים במונחים ניטרליים של צורך כלכלי".

     

    במאמר שפירסמת ב'ניו־יורק טיימס' כינית את הנשיא טראמפ "מספר סיפורים מצטיין".

    "בזמן מערכת הבחירות הבנתי שהמאבק על הגדרת הזהות האמריקאית הוא לא רק פוליטי. זה גם מאבק על מילים - על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מי שהיינו ולאן אנחנו הולכים. טראמפ ניצח במידה רבה כי המצביעים הגיבו לקריאה שלו 'נעשה את אמריקה שוב גדולה'. הסיפור שמסתתר מאחורי הסיסמה הזאת הוא שפעם לכולם הייתה עבודה, כולם הרוויחו טוב, הפוליטיקאים פעלו למען האזרחים ואמרו אמת. אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה של הפרדה גזעית ודיכוי מיעוטים ושל אפליית נשים בשוק העבודה - מגלים שהסיפור הזה אף פעם לא היה נכון. בעיניי, הסיפור שצריך לספר מקופל בסיסמה 'נעשה את אמריקה לגדולה'. בלי המילה 'שוב', שמתייחסת לאיזו היסטוריה מדומה ומצדיקה את העוולות של ההווה. וזה הסיפור שאני רוצה לספר".

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום באדיבות וייט תאן נוון
    תרבות - וייט תאן נוון 7 לילות
    צילום באדיבות וייט תאן נוון
    7 לילות
    מומלצים