"היו חברים שניתקו קשר כי בן זוגי אינו יהודי"

(כתבת ותסריט: לורי שטטמאור, תחקיר והפקה: מיכאלה חזני, צילום: אורי דוידוביץ')

"היו חברים שניתקו איתי קשר, חד וחלק. לא התאים להם שיש לי בן זוגי הודי. זה לא התאים להם ולא הסתדר עם עולם המושגים שלהם", סיגל נזכרת בעצב. ב-15 שנים האחרונות היא חיה לצידו של צ'נצ'ל בנגה, אומן ושף הודי, וכפי שאתם ודאי מנחשים, חייהם כזוג מעורב בישראל היו מאתגרים מהרגע הראשון. זה לא רק עניין החברים שניתקו מגע, זה גם ובעיקר הבירוקרטיה הישראלית שהקשתה וממשיכה להקשות על חייהם.

סיפורם הזוגי של השניים, שמנהלים יחד את "הבית הפתוח לתרבות הודו" ביפו, מתחיל בשנת 2000 כשצ'נצ'ל הגיע ארצה כדי להתנדב בקיבוץ כפר חרוב אשר בדרום רמת הגולן. אמו המאמצת בקיבוץ שלמדה בבצלאל בצעירותה, הפגישה אותו עם עולם האמנות הישראלי, וצ'נצ'ל התאהב. הוא הגיש בקשה לקבלת מלגה ממשרד החוץ הישראלי, והתקבל ללימודי אומנות בבצלאל. את סיגל מנור, שמאוהבת בהודו מאז שהיא בת 14 ומרבה בנסיעות לתת היבשת, פגש כשהשניים עבדו יחד במסעדה הודית בירושלים. למעשה, צ'נצ'ל הגיע למסעדה כדי להחליף את סיגל.

"הוא היה נראה לי נחמד ומעניין, והעובדה שהגיע לפה בכוחות עצמו הרשימה אותי", היא אומרת. "צריך להבין שלהודים מאוד קשה לצאת מהודו. רוב המדינות במערב חושדות בהודים שהם לא מגיעים מתוך כוונות טהורות, ושיש סיכוי גבוה שהם יישארו לעבוד בעבודה לא חוקית. הדרך של צ'נצ'ל לראות עולם, ללמוד ולהרחיב אופקים היתה דרך ויזת הסטודנט שקיבל".

סיגל וצ'נצ'ל. ישראל והודו - סיפור אהבה(צילום: באדיבות סיגל וצ'נצ'ל)

הדייט הראשון שלהם לא היה בדיוק דייט, אלא יותר טיול חיפושי דירות. צ'נצ'ל חיפש דירה בעיר העתיקה בירושלים וסיגל התנדבה לעזור לו. צ'נצ'ל מאוד התרשם מהידע וההיכרות של סיגל עם התרבות ההודית ומנהגיה, אבל באותו הזמן חתונה כלל לא היתה בראש מעייניו. "באותה תקופה לא ידעתי שאני הולך להתחתן איתה", הוא משתף. "לא תכננתי להתחתן בכלל. רציתי לחקור את האומנות שלי ולהציג דברים במוזיאון. גם בהודו אהבה היא לא כמו במערב. צריך לחכות, להיפגש...".

"בהודו לא מתחתנים מאהבה", פוסקת סיגל. "בהודו מתחתנים בנישואי הסדר, לכן צ'נצ'ל בכלל לא היה בקטע. אצלנו זה הכי נורמטיבי – אתה פוגש מישהו, נדלק עליו, לא עושים מזה עניין. אבל בהודו זה ממש לא משהו שעושים אותו. זה מחוץ לכל נורמת התנהגות. גם אין להם את הווייב הזה שקיים אצלנו בחברה המערבית, וייב שיכול להצמיח משהו רומנטי. לכן הייתי צריכה להיות הרבה יותר אקטיבית ולהחליט שנהיה ביחד. אז אני החלטתי שזה מה שאני רוצה. והוא... את יודעת, שיתף פעולה. בהתחלה קצת ברח". "מה, את מדברת על הבריחה?", מתערב צ'נצ'ל. "כן, הוא לא כל כך אהב את הרעיון בהתחלה", אומרת סיגל מבודחת, כששניהם צוחקים.

צ'נצ'ל, ממה פחדת?

"הבנתי שהיא צריכה פרטנר אז אמרתי לה, 'תקשיבי, אני אומן. לא תמיד יהיה לי כסף, ואני יודע כמה קשה זה לחיות לצד אומן והחיים גם ככה מלחיצים'. אמרתי לעצמי שאם היא תקבל את זה – בסדר, ואם לא אז להתראות. לפעמים אנשים מתאהבים ורק אחר כך הם קולטים מה הם עשו, ואני לא רציתי שזה יקרה איתה, אז הבהרתי לה מראש. אבל בגלל שהיא אומנית בעצמה, היא הבינה את זה".

את הוריה של סיגל, אגב, הרבה יותר הדאיג שצ'נצ'ל אומן מאשר שאינו יהודי. הם תמכו בקשר הרומנטי שהחל להתהוות, אך חששו מהעתיד הכלכלי של שניהם (ואפשר להבין אותם). השלב הבא היה לטוס להודו כדי לספר על החתונה להוריו של צ'נצ'ל. "אבא שלו, שנפטר כבר לפני הרבה שנים, היה אדם פתוח, משכיל ותקשורתי. הוא דיבר אנגלית ומאוד התלהב מזה שאני מתמצאת בהודו ברמה שהיא לא רגילה במונחים של זר", נזכרת סיגל. "זה ללא ספק נתן לי ניקוד גבוה אצלו. הוא הצליח לשכנע את אימא של צ'נצ'ל שזה בסדר".

איך אימא שלו הגיבה?

"היא מאוד-מאוד פחדה. היו לה המון דעות קדומות לגבי מה זאת אישה מערבית. מבחינתה, אישה מערבית היא אישה שאין לה ילדים והיא עצמאית קרייריסטית, ומבחינתה זה היה ממש מסוכן".

צ'נצל: "אבא שלי שאל אותי אם אני מחבב אותה ואם הזוגיות טובה, וכשאמרתי שכן, הוא אמר שהוא מאשר את הקשר. עם אימא שלי זה היה קשה יותר. אימא היא אימא, לא משנה הודית או יהודייה. אז היא בכתה והיה לה קשה".

סיגל ביחד עם הברהמין ומשפחתו(צילום: באדיבות סיגל וצ'נצ'ל)

"בערב הראשון אצלם בבית צ'נצ'ל יצא לבלות עם חברים מהאוניברסיטה, והשאיר אותי איתם לבד", מספרת סיגל. "לא היה לי הרבה איך לתקשר איתם, כי גם המעט שאני יודעת לדבר זה בהינדי ולא בשפת האם של צ'נצ'ל שהיא בנגלית. אבל את אימא שלו זה לא עניין והיה לה מונולוג ארוך להגיד לי, ובבנגלית. זה היה מביך. וכשצ'נצ'ל חזר הביתה שאלתי אותו, 'על מה היא דיברה?', אז הוא הסביר לי שהיא ביקשה ממני שאם במקרה אני אכנס להיריון, אז שאני לא אבצע הפלה. מבחינתה, אישה מערבית היא סוג של מדיאה כזאתי שהורגת את הילדים שלה".

אוי ווי.

"אחר כך, בדיעבד, היא הבינה שאני מאוד באוריינטציה אימהית, ושאני לא מהווה אתגר מדי גדול עבור אמות המוסר ההודיות".

הלכנו לאיבוד בבירוקרטיה הישראלית שפגשה את הבירוקרטיה ההודית

אחרי שהוריו של צ'נצ'ל אישרו את הקשר, נסעו השניים להתחתן בבית משפט הממוקם בעיר שבה סיים צ'נצ'ל את תאריו האקדמאיים. "הגענו לבית המשפט, עברנו את הפרוצדורה ואז היה שם מישהו שאמר, 'ליתר ביטחון, תתחתנו גם בחתונה דתית יותר'. הוא נתן לנו שם של ברהמין שזה הכוהנים ההודים שמבצעים את טקסי החתונה", נזכרת סיגל. "לקחנו ריקשה, הגענו אליו הביתה, הערנו אותו מהשינה והוא פשוט ביצע את הטקס אצלו בבית. בצורה, הייתי אומרת, די ספונטנית".

מה זה אומר?

"בחתונה הודית החתן והכלה מסתובבים שבע פעמים מסביב לאש. אז הוא הבעיר באמצע הסלון שלו נקודת אש מפחמים – כי זה מה שיש בכל בית הודי. גם מה שלבשתי לדעתי ממש לא התאים, כי לבשתי בגדים לבנים ובהודו לא לובשים לבן לחתונה, אלא אדום. פשוט הכול היה מאוד ספונטני".

סיגל וצ'נצ'ל. התחתנו בספונטניות אצל הברהמין(צילום: באדיבות סיגל וצ'נצ'ל)

"אלא שכאן התחילו הבעיות במידה רבה", מבהירה סיגל. "במקום להתחתן בקפריסין כמו כל זוג מעורב אחר, חשבנו שאם נתחתן גם בחתונה משפטית וגם בחתונה דתית בהודו, הכול יהיה בסדר, אבל טעינו. פעלנו אמוציונלית. כשחזרתי לארץ וצ'נצ'ל נשאר בהודו, גיליתי שאף אחד במשרד הפנים לא מכיר בתעודת הנישואים הרשמית שהיתה לי. לא היה לה שום ערך מבחינת הבירוקרטיה הישראלית, וכאן התחילה סאגה שנמשכה שנה וחצי, כשבתקופה הזאת כבר הייתי בהיריון עם בתנו הבכורה".

מורכב. 

"בתקופה הזאתי היינו צריכים להמציא למשרד הפנים כל מיני מסמכים שקשורים בצ'נצ'ל, וממש מצאנו את עצמנו מסתבכים בתוך הבירוקרטיה הישראלית שפגשה את הבירוקרטיה ההודית. היינו צריכים להגיע אחת לשנה עם קלסר של מסמכים, להראות התכתבויות עם חברים שמוכיחות שאנחנו זוג, מה שאת רוצה. מה שעומד מאחורי זה הוא החשש, הפוביה, מנישואים פיקטיביים. חוץ מזה, תוך כדי הסאגה הזאת צ'נצ'ל גם עבר תאונת דרכים בהודו. ניצל בנס. נסע על הסקוטר, התנגש במשאית ושבר את הרגל".

מה שנקרא, צרות בצרורות.

"ממש. עד היום אנחנו הזוג היחיד לדעתי בארץ שביצע תהליך של נישואים בהודו. יש בארץ לא מעט זוגות של הודי וישראלית או ישראלי והודית, וזה לא נדיר כי באמת יש קשר מאוד מיוחד בין שתי הארצות האלה, ויש מטיילים רבים שנוסעים להודו וזה יכול לקרות. אבל כל הזוגות האלה התחתנו בקפריסין כי הם מראש הבינו שיש כאן מוקש".

"לקחו לנו חמש שנים של ניירת ובירוקרטיה עד שצ'נצ'ל קיבל תקן של תושב אירעי ולבסוף גם אזרחות. אבל בתוך כל הסיפור הזה לא היתה אף נקודה שבה משרד הפנים אמר, 'יש הליך, נרפה מהם'. היו המון קשיים. המון קטעים שהיה לנו נורא-נורא קשה, וזה ללא ספק לא תרם לקשר בינינו ויצר אצל צ'נצ'ל אנרגיה שלילית לגבי המדינה שבה הוא חי".

"במקום שהמקום שאתה חי בו יקלוט אותך ויאפשר לך להתאקלם ולהפוך לחלק מן החברה, הוא רק מערים עליך קשיים. לאימא של צ'נצ'ל, אישה בת מעל 60, עד היום לא מאפשרים להגיע לארץ לבקר את הנכדות שלה. כל ביקור שלה כרוך בתכנון מקדים ובטפסים שמתחילים לשלוח כבר שלושה חודשים מראש. אנחנו חווים את זה כהתעללות. כל פעם שאימא של צ'נצ'ל מתכננת לבוא לפה, אני רואה את הסרטים של לעמוד מול הבירוקרטיה וזה בלתי נסבל".

מה היית עושה היום אחרת?

"היום הייתי מוציאה תעודת ידועים בציבור או מתחתנת בקפריסין. לידועים בציבור מבחינה משפטית יש את אותו סטטוס כמו זוג נשוי, אז למה להיכנס לסיפור הזה? אנחנו מוקפים היום ביפו בחברים מעורבים והם כולם התחתנו בקפריסין. לפחות בניגוד לירושלים, ביפו לאף אחד לא אכפת שאנחנו זוג מעורב".