שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    על הערבים ממילא חל חוק הנאמנות בתרבות
    יוצרים פלסטינים-ישראלים נאלצים להשיג מימון מחו"ל, משום שהקרנות הישראליות מראש מסננות בקשות תקצוב שלהם. החוק החדש לא ישפיע

     

    סרט שצילמה חולוד מסאלחה ערבים ישראלים ()
    צילום: חולוד מסלאחה

    "חוק הנאמנות" שעומד במוקד השיח הציבורי הנוקב אכן פוגע בחופש הביטוי וחופש היצירה, ומהווה ניסיון לקדם יצירה מגויסת ולעודד צנזורה עצמית של יוצרים ושל מוסדות. בהיבט המשפטי מסתכם העניין בחוות הדעת שהגישו לכנסת פרופ' מרדכי קרמניצר, עו"ד עדנה הראל-פישר (לשעבר יועמ"ש משרד התרבות) וד"ר עמיר פוקס, ובה הזהירו מההשלכות החמורות של החוק על חופש היצירה בישראל בפרט ועל המרחב הדמוקרטי בישראל בכלל.

     

     

    עמדתם של השלושה מסתכמת באמירה: "הפקדת ההכרעה בדבר עמידה בדרישות תוכן בידי גורם פוליטי היא פגיעה במרחב הדמוקרטי". הם מוסיפים שמגבלות התוכן המוצעות לתמיכה בפעילות תרבות יוצרות הבחנה תקציבית בין יוצרים וצרכני תרבות על בסיס דעותיהם. הבחנה זו עלולה להביא לאפקט מצנן של מנהלי מוסדות תרבות, שיעדיפו לבצע צנזורה מאשר להסתכן בשלילת תקציבים. כמו כן, במקרים של מוסדות הנסמכים על המדינה כמקור מימון מרכזי, הפעלת הסנקציה עלולה להפוך לענישה קולקטיבית החלה גם על יוצרים שאינם קשורים ביצירה מסוימת שנפסלה.

     

    לכאורה חוק זה יפגע באופן אנוש גם ביצירה הערבית בישראל, אבל בפועל נראה שההשפעה על יוצרים ערבים תהיה מועטה, אם בכלל.

     

    יצירה באשר היא, בין אם מדובר באמנות פלסטית, בקולנוע, במוסיקה או בכל תחום אחר, נועדה לבטא את האני מאמין של היוצר. בשלב הראשון מגבש היוצר את עמדתו ואת הרעיון שירצה לבטא, ורק לאחר מכן מגיע שלב החשיבה על מימון ותקציבים. אם נבחן לעומק את מגוון היוצרים הערבים בישראל ואת מקורות המימון ליצירותיהם, נגלה שרובם ככולם מגייסים מימון מקרנות זרות, ערביות או אירופיות, וכמעט שאינם נעזרים בקרנות ישראליות.

     

    מדוע? יוצרים טוענים שהקרנות הישראליות, באמצעות ועדות הלקטורים השונות, מסננות בקשות תקצוב של יוצרים ערבים, כך שחלקם של הערבים ביצירה הישראלית לא מגיע ל-1% מסך כל התקציבים המופנים לעידוד יצירה, ובמיוחד בתחום הקולנוע והיצירה התיעודית.

    אחרים טוענים שגם במקרים הבודדים שבהם יוצר ערבי מקבל מימון מקרנות ישראליות, מימון זה מותנה לרוב בהתערבות בתוכן היצירה, מה שמרתיע אותם וגורם להם לחפש סיוע ממקורות אחרים.

    חוק הנאמנות בתרבות של שרת התרבות והספורט מירי רגב ()
    .

    דוגמה לכך היא המקרה של היוצרת סוהא עראף וסרטה "וילה תומא". עראף, שקיבלה את רוב המימון לסרט מקרנות מחו"ל, בנוסף על סכום מסוים מקרנות ישראליות, התבקשה לשנות את זהות היצירה שלה, שהוגדרה על ידה כ"יצירה פלסטינית למופת".

     

    הסערה סביב סרטה לא הייתה קשורה לחוק הנאמנות בתרבות; יתר על כן, הקרנות שביקשו מעראף לשנות את זהות הסרט הביעו עמדה סמויה או גלויה נגד חוק הנאמנות בתרבות, או לפחות נגד חלקים מסוימים ממנו. אותן קרנות קבעו שהחוק פוגע בחופש היצירה ומגביל אותה, אך מקרה עראף מראה שהן מפעילות את המגבלות הללו גם בהיעדר חוק רשמי.

     

    אם כך, במי בכלל פוגע החוק? יצירה באשר היא אינה פועלת בוואקום; היא מושפעת באופן תמידי ממהלכים חברתיים ומתמורות פוליטיות, וכך גם היצירה הישראלית, ובמיוחד הקולנוע. אמנים ישראלים רבים ביקשו לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי וכן בסכסוך הישראלי- פלסטיני. יוצרים רבים ניסו, כמיטב יכולתם, לשקף את המציאות העגומה. חוק זה בעיקר מכוון אליהם – אלה שהאמינו שדרך היצירה שלהם יוכלו לחולל שינויים בשטח, ובעיקר שינויים פוליטיים.

     

    הסרט הראשון שעסק בסכסוך היה "חרבת חזעה" של הבמאי רם לוי (1978), שפרש את סיפורה של יחידה של חיילים ישראלים שבאים לפנות את ערביי הכפר "חרבת חזעה". הסרט קיבל מימון מרשות השידור אבל נפסל לשידור אחרי שהוגדר כ"תעמולה פלסטינית אש"פיסטית", והוא הותר לשידור רק במהלך שנות ה-80.

     

    אם כן, פסילת סרטים בגלל עמדות פוליטיות המובעות בהם אינה תופעה חדשה. החוק יוביל לכך שמעכשיו יתחילו יוצרים רבים, בעיקר ישראלים-יהודים, לצנזר את עצמם מלכתחילה. מאבקם של תושבי עמונה ודאי יזכה לסיקור קולנועי נרחב. אבל את מי בכלל יעניין המאבק של תושבי חאן אל-אחמר?

     

    • חולוד מסאלחה היא מנכ"לית מרכז אעלאם ועורכת באתר החדשות "בוקרא"

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים