הגעתם למיון? המידע הרפואי שלכם חשוף לכולם
אלו הרגעים הרגישים והמביכים ביותר: ההגעה למיון עם פציעה או מחלה. אבל במערכת הרפואה הציבורית, זה גם הרגע שבו הכבוד האנושי הבסיסי עף מהחלון. יבקשו מכם להפשיל מכנסיים מול יתר הממתינים, ינזפו בכם בקולי קולות או יעברו על כל ההיסטוריה הרפואית שלכם בחדר עמוס בזרים. כתבה שלישית בסדרת התחקירים של ynet ו"ידיעות אחרונות"
חולה צעירה מובהלת לבית החולים לאחר תאונת דרכים. היא מוכנסת למיון על אלונקה, בהכרה חלקית, מה שמכונה "מצב קל־בינוני". בגדיה קרועים וחלקים מוצנעים בגופה גלויים לעיני כל. בהיעדר מקום פנוי, היא מושכבת על מיטה ברחבת המיון, סמוך למסדרון.
האחות לוקחת ממנה מדדים, מתשאלת אותה. הכל נעשה מול כולם. אחר כך היא מסייעת לה להחליף בגדים, שוב מול כולם. ככה זה במערכת הבריאות הציבורית, אין שום פרטיות. אם הגעתם לבית חולים, קחו בחשבון שלא תוכלו להסתיר דבר. כל אנשי הצוות, החולים והמבקרים יידעו ממה אתם סובלים. ואם אין מיטות פנויות — וכפי שראינו בחלקים הקודמים בתחקיר, אין מיטות פנויות — כולם גם יראו אתכם ברגעים הקשים ביותר שלכם, לא תמיד עם בגדים. זה מה יש.
במרכזים רפואיים פרטיים המצב שונה, ולו משום שאליהם מגיעים אנשים שיש להם את הכסף לקנות לעצמם בריאות טובה יותר ותנאים טובים יותר, כמו למשל הזכות לקבל טיפול רפואי בלי שכולם יידעו ממה הם סובלים ואיפה נפגעו.
מערכת הבריאות בקריסה:
11 ימים, 21 חדרי מיון ברחבי הארץ: כך נראית מערכת בריאות בקריסה
"חדר המיון הוא פצצה מתקתקת. יהיו פספוסים בחיי אדם"
"זה כמו סרט נע"
בית חולים במרכז הארץ. אל מול עינינו, כל הנוכחים במיון שמעו על הבעיות של אליהו בדרכי השתן וכולם ראו את הבדיקות הרפואיות שעבר. לא רחוק ממנו, בחור לא צעיר יושב כבר שעות על כיסא ומחכה. הוא התעורר עם רגל נפוחה ולא יכול לדרוך עליה. הרופאה ניגשת אליו, שואלת שאלות ואז פשוט מבקשת שיפשיל את מכנסיו. ככה, באזור ההמתנה. למה? פשוט כי אין מקום אחר, וגם כך הוא חיכה שעות.
חולה אחר מגיע לבית החולים על אלונקה, בלי מכנסיים. האחות, בלי למצמץ, מורידה לו את השמיכה וגופו גלוי לעיני כל. הוא נבוך, אבל מה יעשה? הוא שבוי כאן.
תמונה דומה מצאנו כמעט בכל בתי החולים. במאיר בכפר־סבא, למשל, המיטות במיון מסודרות במעגל כך שבכל זווית שאליה נפנה, אפשר לראות את אחד החולים ישן, מעולף, גונח ולא בהכרח לבוש. אין מדיניות של סגירת וילונות, ולמעשה רק אלה שזכו להגיע עם מלווה אכפתי מספיק לא היו חשופים לעיני כל. "אנחנו רגילים לזה", סיפרה צעירה שליוותה את אמה. "זה כמו סרט נע פה. אין זמן לפרטיות. כולם יודעים מה יש לכולם".
את עינינו תפס בחור צעיר שישן באחת המיטות, מחובר לצינורות רבים, ללא שום מלווה. הוא היה רק חצי לבוש, ואחרי כחצי שעה הוא התעורר בבהלה ודרש ללכת לשירותים. אחד האחים התנדב לעזור לו, וליווה אותו לשירותים שם הוא עשה את צרכיו בדלת פתוחה, מול כולם.
בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים, הוויתור על הפרטיות הביא לכמה סיטואציות מעוררות אי־נוחות שהיה בהן משום חוסר כבוד כלפי החולים; כך הרופא שנזף בקולי קולות בזוג ההורים שהביאו את בנם הפעוט לבית החולים עם חשש להרעלה. "כל חומרי הניקיון רחוק מהילדים", הוא הוכיח אותם. "כאלה דברים לא מחזיקים בכלל בבית עם ילדים. זה התפקיד שלך בתור אמא".
רופא נוסף עידכן את כל חדר המיון בתוצאות הבדיקות של הילד, ובמצבו הרפואי. כשסיים, הפנים זוג צעיר נוסף את המצב, ופשוט ניצל את ההזדמנות כדי לשוחח איתו במרכז המחלקה על הילד שלהם. אמנם פדיחה, אבל לפחות יש הזדמנות לקבל יחס מרופא במחלקה עמוסה מדי.
בבית החולים איכילוב, מצאנו חולה מבוגרת, כרותת רגל, יושבת על מיטה במסדרון עם בנה ומחכה לראות רופא. לבסוף ניגשת אליה רופאה והשתיים עוברות יחד על ההיסטוריה הרפואית שלה כשקהל רב יושב ברקע. לא היה ניתן שלא לשמוע את השיחה הזאת גם אם היינו ממש מנסים. הרופאה שאלה אותה המון שאלות וניכר היה שחשוב לה לדעת את כל הפרטים, אבל רק לאחר חמש דקות של שיחה היא הבינה את בעייתיות המיקום וניסתה למצוא מקום פרטי יותר עבורן.
במקרים קיצוניים יותר, אנשים מגיעים לבית החולים לבדם או שיכורים, ואם הם לא יכולים לשמור על כבודם — אף אחד לא ישמור. אתמול, בחלק השני של התחקיר, ראינו כיצד מערכת הבריאות הציבורית פשוט לא מכבדת את הקשישים משום שהיא לא רואה אותם. באותה מידה, היא עיוורת לכל השאר. פשוט כשמדובר בחלשים, באנשים חסרי קול, המערכת לא טורחת לשמור אפילו על כבודם הבסיסי.
וכך זה בכל מקום. למרות שברור שלא ניתן לשמור על פרטיות החולים בצורה כזו, כששקיות מלאות בשתן מחוברות אליהם לעיני כל, איבריהם המוצנעים חשופים, והצוות הרפואי דן איתם על מצבם לעיני ואוזני העוברים והשבים, לא נראה שהצוות הרפואי מוטרד מכך.
עוד ממצאים לא נעימים שבהם נתקלנו: בבית החולים קפלן, חיילת בבגדים קרועים, שהדיון על מצבה נערך בלב המחלקה, ואיש גם לא טרח להצניע את גופה; בבילינסון כל השיחות נעשו במסדרון ואחד הרופאים פשוט חקר לאוזני כל מטופל קשיש על הרגלי היציאות שלו. ואפילו בסורוקה, שם המצב היה יחסית נוח, נוהלו השיחות בין הרופאים לבין החולים באזור הפתוח, מול כולם, וגם חלק ניכר מהבדיקות בוצעו שם.
נופלים ברשת
פרטיות אינה נוגעת רק לעניין הפיזי, לבדיקות, לווילונות, לחשיפה הפומבית. היא נוגעת, בין השאר, גם למידע רפואי. על פי החוק, מידע רפואי כזה מוגדר כסודי. ישנו חיסיון של רופא־פציינט. אם תיגשו לרופא ותבקשו ממנו מידע על חולה, אסור לו לתת לכם. מצד שני, אם תקפצו לבית החולים, פשוט תוכלו לראות את הגיליונות הרפואיים של כולם גלויים לעיני כל.
ברוב המקרים, התיקים הרפואיים מונחים פשוט על המיטה, וכל עובר אורח יכול לעיין בהם. אבל בכמה מבתי החולים שמנו לב שישנם תיקים רפואיים שמפוזרים במחלקה, נערמים על עגלה, ולעיתים גם היו מסמכים רפואיים פרטיים מאוד שנזרקו לפח, או לידו. תלוי כמה איש הצוות שהשליך אותם מיומן בכדורסל־משרדי.
ופרטיות, כמו שאנחנו לומדים יותר ויותר בשנים האחרונות, היא גם יכולת לשמור על המידע ברשת. כיום, כשהכל ממוחשב, כל המידע הרפואי שלנו נמצא שם ברשת. בקופות החולים, כמו גם בבתי החולים. ואם במקרה חשבתם שמדינת ישראל מוכת הטרור מגינה על עצמה מפני טרור־סייבר והאקינג, טעיתם.
יוסי (שם בדוי), שימש כבכיר מאוד באבטחת מידע בבית חולים מהגדולים בישראל. "היום, בעידן הדיגיטלי, גם המידע דיגיטלי ברובו", הוא אומר. "לכן גם הסיכונים גברו, ומאוד קל לאבד את הפרטיות. צריך להבין שהמידע שמחזיקים בקופות החולים ובבתי החולים הוא בעצם מידע על האזרחים. המודעות לסיכון אולי עולה אבל יש הבדל משמעותי מאוד בין מה שצריך לקרות, לבין מה שקורה בפועל. ובין מה שקורה בארץ למה שקורה בחו"ל".
איפה הפער?
"זה לא סוד שהמצב בישראל רחוק מלהיות תקין. בתי החולים והקופות מחזיקים במידע על האזרחים על מנת לתת להם שירות. בחו"ל, ארגונים מקבלים קנסות על כך שהם לא שמרו על המידע כמו שצריך, למשל אם התגלתה דליפת מידע או אי־דיווח. בארץ יש חובת דיווח על זליגת מידע, אבל היא לא נאכפת".
אתה יודע על מידע שדלף בישראל?
"בוודאי. מידע דולף כל הזמן, בגלל פרצות אבטחה או טעויות אנוש, ובגלל התקפות. למרות חוק הגנת הפרטיות, בתי החולים משתיקים את הסיפור. משרד הבריאות מודע אבל פסיבי, הוא נותן לקופות החולים ולבתי החולים להתנהל לבד".
ומה אמור לקרות?
"ניהול אבטחת מידע הוא תחום משמעותי, ובארגונים רציניים שמים בתפקיד אבטחת המידע אדם שמבין בזה, שיודע לדעת לקשר בין הטכני לבין ההנהלה, יודע לנהל סיכונים. אבל בישראל, לאנשים בתפקיד הזה אין סמכות. המקום שלו בהיררכיה הארגונית בעייתי. לכן, כשמידע דולף אף אחד לא יודע".
איפה זה בכלל מסוכן לאזרח?
"מה שיכול לקרות לאזרח, למשל, זה שהוא יתכתב עם הרופא שלו על הדברים הכי אינטימיים והמידע הזה יגיע לגורם זר, בין אם בגלל פריצה ובין אם בגלל אי־שמירה על פרטיות. מעבר לשמירה הפיזית על פרטיות בבתי החולים, בישראל קל מאוד להוציא מידע מהרשת.
"אני יכול לספר על בדיקה שערך בית חולים גדול. התקשר בן אדם למוקד אגף המחשוב, והצליח להתחזות לסטודנט שסיים ללמוד והוא רופא חדש. לא בדקו כלום. סיפקו לו שם משתמש וסיסמה למערכת הרפואית ואפילו מייל, והוא יכול היה לגשת למידע בחופשיות. הדברים האלה מתוקנים כשמגלים אותם, אבל מערכת הבריאות צועדת הרחק מאחור בנושא האבטחה. לי לקח שנה עד שהצלחתי לקדם חמישית ממה שרציתי, וגם זה קרה לאחר כמה אירועי בטיחות".
איך משפרים את המצב?
"אבטחת מידע מבוססת על שלושה עקרונות: סודיות, שלמות המידע וזמינות המידע. כיום שלושת העקרונות הללו פגיעים למתקפה, וזה מסוכן. אפשר למחוק מידע רפואי קריטי, למשל אלרגיה לתרופות, ואז בן אדם יגיע מחוסר הכרה למוקד, ויקבל תרופה שהוא אלרגי אליה. שיפור המצב לא מאוד מסובך, אבל לשם כך דרוש כסף ודרושה השקעה".
לפנייה לכתב/ת 
