שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אנחנו הקשישים שהפקרתם במסדרון
    מוריס שכב במסדרון 32 שעות בתנאים מחפירים. אליהו התייבש יום שלם במיון, ולבסוף נשלח להמתין שבועות ארוכים לרופא מומחה, כשהוא סובל מכאבי תופת, במקום לקבל טיפול במקום. אמנון שוחרר הביתה עם דלקת ריאות ונפטר כעבור זמן קצר. מסמך מייאש: ליווינו שלושה קשישים מרגע כניסתם לבית החולים וקיבלנו הצצה מקרוב לקריסה של מערכת הבריאות הציבורית בישראל

    חדר המיון בוולפסון, תשע בבוקר. אליהו, בן 73, נכנס עם רעייתו עדנה. הוא מחזיק בבטנו, בקושי מצליח לדבר. בחלוף דקות אחדות אחות ניגשת אליו. "מה הבעיה?" היא שואלת. "אני לא מרגיש טוב", לוחש אליהו בביישנות. "ספר לה, אל תתבייש", מחייכת עדנה ופונה לאחות. "הוא לא מצליח לתת שתן מאתמול בלילה".

     

    כעבור דקות אחדות אליהו מקבל מיטה ועובר מספר בדיקות. בינתיים עדנה מספרת לי שאליהו סבל עוד מהלילה, וכשהבינו שאין ברירה פנו לקופת חולים ומשם הופנו לחדר המיון.

     

    הבדיקות הסתיימו ואנחנו מחכים. ומחכים. ומחכים. בדרך הגיע רופא, שהמליץ לחכות לתוצאות הבדיקות והלך. כעבור עוד ארבע שעות נטולות כל יחס עדנה, שהגיעה לכאן מלאת אופטימיות, מאבדת סבלנות וניגשת לעמדת האחיות. "מה קורה?" היא שואלת בקוצר רוח. "מחכים". למה מחכים? להחלטה אם לאשפז את אליהו או לשחררו הביתה.

     

    קשישים (צילום: אריאלה שטרנבך)
    שעות ארוכות בהמתנה להחלטת הרופא(צילום: אריאלה שטרנבך)

     

    שמונה בערב. 11 שעות מאז שהגיעו לכאן, עדנה קרובה להתפוצצות. היא פונה שוב לעמדת האחיות, מנסה לזרז הליכים ובאורח פלא כעבור שעה ניגש אליהם הרופא ומקריא את גזר הדין: שחרור הביתה, עם הפניה לאורולוג מומחה. רגע, האם אין אורולוג מומחה בוולפסון? לא ייתכן.

     

    אנשים כמו אליהו ועדנה תלויים ברפואה הציבורית. אין להם אפשרות להשיג יותר ממה שמערכת הבריאות הציבורית יכולה להציע. אפילו את התרופות הבסיסיות הם מתקשים לרכוש, ועל כן הם ייאלצו להמתין כעת שבועות ארוכים של סבל, פיזי ונפשי, ואף להסתכן בהידרדרות המצב, עד לתור המיוחל אצל הרופא המומחה.

    ימים אחדים חולפים ואליהו עדיין סובל. מאוד. "נקבע לנו תור רק לעוד שלושה שבועות", מעדכנת עדנה. "זה הכי מוקדם, ובינתיים כואב לו. אולי תבואי לבקר? אנחנו לבד כאן".

     

    בחלוף יומיים עדנה מתייאשת, ומוותרת על כבודה. "אהיה כנה איתך", היא פותחת ואז משתתקת במבוכה. "קשה לנו ממש", היא ממשיכה כעבור דקה ממושכת. "אני צריכה לקנות לאליהו תרופות בפרטי, אולי את יכולה להפקיד לנו מאה שקל במזומן בחשבון? אני מבטיחה להחזיר לך עד השבוע הבא. זה ממש יעזור לנו".

     

    אליהו מקריא את פרטי החשבון, ועדנה פורצת בבכי. למחרת, אחרי שבזכות עוד אנשים טובים הועבר לחשבונה כסף, היא מתקשרת לומר תודה. "התביישתי לומר לך אתמול", היא מודה. "לא היה לנו אפילו לחם. אז קנינו, ובגלל שהבאתם לנו סכום גדול יותר היה לנו כסף למונית ולתור מוקדם יותר לרופא מומחה בחולון. היינו שם היום, והתברר שיש לאליהו אבן בשלפוחית השתן והוא צריך לעבור ניתוח".

     

    הניתוח כבר נקבע והרי לכם, בפשטות, פשיטת הרגל של מערכת הבריאות הציבורית. את הבדיקה הזאת אפשר היה לעשות, בלי תוספת תשלום, בבית החולים. וגם את הניתוח. לו עדנה לא הייתה מבקשת עזרה, אליהו היה ממשיך לסבול פשוט כי אין לו כסף לרפואה פרטית. התביישתי בשבילנו.

     

    קשישים (צילום: אריאלה שטרנבך)
    פשיטת הרגל של הרפואה הציבורית(צילום: אריאלה שטרנבך)

     

     ( )

    יום ראשון אחר הצהריים. סימה (שם בדוי) נכנסת לחדר המיון בבית החולים מעייני הישועה, מלווה את בעלה אמנון, 81, חולה פרקינסון שמגיע לאחר נפילה ועם חשד לדלקת ריאות. "בחרתי להגיע לכאן ולא לבילינסון, כי אני יודעת שהמיון בבילינסון תמיד מלא", מספרת לי סימה. "אני יודעת שהבת שלי תכעס שהבאתי אותו לפה, כי יש לנו ניסיון מר מאוד עם בית החולים הזה".

     

    ניסיון מר. מתברר שבאפריל האחרון הובהל אמנון לבית החולים לאחר התקף לב ועבר צנתור. בלילה, מספרות סימה ונכדתה רווית, הוא נפל ממיטת האשפוז שלו. "מלווה מחדר סמוך סיפר לי שבעלי נפל מהמיטה כי שכחו לסדר לו את המעקה", מספרת סימה. "הוא ניסה להרים אותו לבדו ולא הצליח, ואז ניסה להזעיק את הצוות הרפואי — שפשוט ישן".

     

    בני המשפחה הגישו תלונה לבית החולים אך לטענתם עד כה — יותר מחצי שנה אחרי אותו מקרה — איש לא חזר אליהם. מאז, הם מספרים, חלה הידרדרות במצבו והנה עכשיו הוא שוב כאן, באותו בית חולים, שבו בחרה רעייתו פשוט משום שחששה להיתקע בתורים הארוכים בבית החולים הקרוב יותר.

     

    בינתיים אמנון עובר בדיקות דם וצילום ריאות, ומעט לפני השעה עשר הוא משוחרר מבית החולים — בסך הכל ארבע שעות וחצי אחרי שהגיע. הוא נראה רע וסובל מהזיות, אבל כמה כבר שווים חייו של קשיש. "הרגליים שלו שחורות ונפוחות אבל במיון אפילו לא בדקו", סימה כועסת, אבל לא מתווכחת.

     

    אני ממשיכה ללוות אותם, הפעם החוצה. בלילה, סימה מעדכנת, אמנון פעם אחר פעם פשוט לא הצליח לעמוד על הרגליים. למחרת היא חזרה איתו לחדר המיון, הפעם של בית החולים בילינסון. "הוא עבר סי.טי בראש, סי.טי ברגליים, בדיקת נוירולוג ובדיקת רופא", מספרת סימה. הפלא ופלא, התברר שאמנון סובל מדלקת ריאות.

     

    האזינו לשיחה עם סימה:

     

     

    סימה, אישה מבוגרת בעצמה, שהתה לצד מיטתו של בעלה בבית החולים במשך יומיים. בינתיים מצבו של אמנון הלך והידרדר, וביום רביעי לפנות ערב הוא נפטר. "היחס שלו זכינו במיון מעייני הישועה מזעזע ושובר לב", אמרה אתמול נכדתו של אמנון ז"ל.

     

    "אנחנו מצפים מהעובדים במערכת הבריאות הציבורית להראות קצת יותר חמלה, התחשבות ותשומת לב. בעיקר כשמדובר בזוג קשישים התלויים במערכת הבריאות הציבורית, שהופנו למיון על ידי שח"ל ואחרי המתנה ארוכה, בטענה שהמיון בעומס־יתר, למרות שהוא היה כמעט ריק מחולים — הם זכו ליחס מזלזל, בדיקות רשלניות ושוחררו לביתם מבלי לבדוק לעומק את המצב כנדרש מהצוות הרפואי. אנו מאמינים שטיפול מעמיק ואבחון מהיר יותר של מצבו של סבי יכול היה להציל אותו, והוא יכול היה להיות איתנו היום. במקום זאת אנחנו כאן מבכים על לכתו ושבורי לב מהמחשבה על היחס שקיבל כשהזדעק לעזרה, ועל כך שהדברים היו יכולים להיראות אחרת".

     

    מבית החולים מעייני הישועה נמסר בתגובה: "החולה היה בן 81, סבל ממחלת לב. באפריל אושפז אצלנו ביחידה לטיפול נמרץ ובוצע צנתור. ברקע: יתר לחץ דם, פרפור פרוזדורים כרוני, מחלת ריאות כרונית עקב עישון רב שנים. התלונה בעת קבלתו הפעם הייתה חולשה, החולה לא התלונן על קוצר נשימה. בבדיקה חום גופו היה תקין ובדיקת הריאות העלתה ממצאים כרוניים בלבד. ספירת הדם הייתה תקינה ללא רמז לנוכחות זיהום. לאור היעדר סימנים לאירוע חדש החולה שוחרר. גם הבדיקה שבדיעבד אינה מעלה סיבה לאשפז את החולה. הצטערנו לשמוע כי החולה נפטר מספר ימים מאוחר יותר. בעת הבדיקה אצלנו לא ניתן היה לזהות נתון כלשהו שיעיד על האירועים שהתרחשו מאוחר יותר".

     

    ממשרד הבריאות נמסר בתגובה: "המקרה העצוב שתואר ייבחן על ידינו, ובהתאם לממצאים יוחלט על המשך טיפול או נקיטת הליכים מול המעורבים".

     

     ( )

    מוריס, 70, שוכב מצונף במיטה באמצע המסדרון בחדר המיון בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. אני שואלת לשלומו והוא מתרומם מיד לישיבה, בעיניים מוארות, כאילו איש לא התייחס אליו עד כה. אתמול בצהריים הגיע לכאן באוטובוס. "שלושה ימים סבלתי בבית, עד שהרגשתי שאני לא מסוגל יותר ובאתי", הוא מספר.

     

    מתברר שהוא חי בגפו, והגיע לכאן בגלל סוכרת ושלל בעיות. הוא שוכב במיטה מאמש מבלי שאיש טרח לעזור לו לחלוץ את נעליו או להחליף את בגדיו, ובוודאי שלא להתקלח. הוא מחבק את המגבת שזרוקה על חזהו וניכר כי קר לו. "כולם סנדלרים פה", הוא אומר בתסכול. "אני גר לבד, ועדיין מתפלל לבורא עולם שלא אפול לידיהם ולא אגיע לבתי חולים".

     

    הוא נראה עצוב ומיואש. כשאני שואלת על בני משפחתו, דמעות נקוות בעיניו. "התקשרתי לבת שלי וסיפרתי לה שאני מאושפז, ואולי אשתחרר לפני שבת ואבוא אליה", הוא עוצר לרגע, "אבל היא אמרה שהיא לא יכולה לקבל אותי כי היא ובעלה רוצים להיות לבד בשבת.

     

    האח, שיושב לצידנו מהנהן בעצב. "תודה שאתה מתייחס אליי", פונה אליו מוריס. "זאת העבודה שלי", משיב האח, שמביא איתו ערכה לבדיקת אק"ג. כעבור זמן־מה מוריס מקבל את ארוחת הערב — צלחת ועליה אשל, לחם וירקות — אבל אין לו אפשרות לאכול לבדו.

     

    הצפצופים בחדר לא פוסקים לרגע. שני גברים במיטה סמוכה, שמשגיחים על אביהם שנפל ושבר את רגלו, מתעניינים אם אני הבת של מוריס, וכשהם מבינים שלא הם מצטרפים לניסיונותיו למצוא עבורי שידוך, "כי את בחורה טובה". שניהם לא צעירים במיוחד, ונאלצים לעשות תורנות ישיבה על הכיסא היחיד שנמצא כאן.

     

    קשישים (צילום: אריאלה שטרנבך)
    מתי מעבירים את החולה מהמסדרון(צילום: אריאלה שטרנבך)

     

    כעבור עוד שעה ארוכה מוריס פונה לאחות ושואל מתי מעבירים אותו מהמסדרון למחלקה. "אני לא יודעת", היא משיבה. "את יודעת הכל", הוא חצי מתחנן, "בבקשה תבדקי". והנה בשורה: כעבור יום וחצי במיון הוחלט להעביר את מוריס למחלקה פנימית — ולא שהמצב שם טוב יותר. מתי תתבצע ההעברה? "כשיתפנה מקום". בינתיים הוא ימשיך לשהות כאן במסדרון. "אתמול כיבו פה את האור רק בשלוש לפנות בוקר, ובחמש כבר שוב היה רעש ולא הצלחתי לישון יותר משלוש דקות רצוף", הוא אומר. "ישנתי בסך הכל שעתיים מאז שהגעתי לכאן".

     

    מוריס מבקש מהאח סיוע, "להפעיל את המיון" כדי שיעבירו אותו. "גם אם אני מפעיל לך את האשפוז אתה לא עולה עכשיו", אומר האח, עבד. מתי? "ברגע שמתפנה מקום תעבור למחלקה. אנחנו אפילו לא יודעים לאיזו מחלקה פנימית, תלוי איפה יתפנה מקום. ככה זה עובד". "כל המדינה עובדת ככה", אומר מוריס, ועבד פורץ בצחוק.

     

    מחוגי השעון דוהרים, וכבר חלפו שעתיים מאז שהוחלט להעביר את מוריס לאשפוז במחלקה פנימית. אם תהיתם, הוא עדיין כאן, במסדרון שהופך אט־אט לביתו השני. הצוות נהדר, עושה כל מה שניתן, אבל ברפואה הציבורית לפעמים פשוט לא ניתן. אין תקנים, אין מספיק מיטות, אין מספיק כוח אדם, אין מספיק ציוד. מדוע? כי אין מספיק תקציב. ממשלת ישראל, בסדר העדיפויות שלה, החליטה שבריאות זה קצת פחות חשוב. וגם רווחה. זה מה יש.

     

    אחרי יותר מ־24 שעות של שכיבה, גם מוריס החייכן והאופטימי מתייאש ומנסה לקום מהמיטה, אך מיד נופל אליה חזרה. "אני רוצה לצאת לנשום אוויר", הוא מבקש מעבד, שמסכים רק אם אלווה אותו בעצמי, שלא ייפול.

     

    אנחנו יוצאים ומתיישבים ליד החולים שעדיין ממתינים לקבלה, ולא יודעים מה מחכה להם בפנים. אני קונה למוריס מרק בקניון הסמוך והוא שוב זורח. בעשר בלילה, אחרי 32 שעות במסדרון במיון, בלי מקלחת, בלי פרטיות ובלי שירותים בסיסיים, הוא מועבר למחלקה פנימית ג'. פרק חדש מתחיל בחיי בית החולים שלו, ובכלל לא בטוח שהוא יהיה נעים יותר.

     

    קשישים (צילום: אריאלה שטרנבך)
    זרוקה על המיטה. יחס מזלזל(צילום: אריאלה שטרנבך)

     

     ( )

    בית חולים במרכז. אישה בת 94 מגיעה, מלווה בבתה. במשך שעות ארוכות היא זרוקה על מיטה, זוכה ליחס מזלזל. התלונות שלה לא נבדקות, החיתול שעל גופה לא מוחלף, ובאופן כללי מתקבל הרושם שעבור מערכת הבריאות היא עול. מישהי שרק מחכים שתמות, כדי לפנות מקום.

     

    24 שעות לאחר מכן מגיעה במקרה בתה לאותו בית חולים ממש, בגלל תאונת דרכים שעברה. אמנם גם היא נאלצת להמתין שעות, כפי שהראינו בחלק הראשון של התחקיר שפורסם כאן אתמול, אבל היחס שונה לגמרי. "התייחסו לכאבים שלי ברצינות", היא אומרת, "בעוד שבמקרה של אמא שלי ממש הייתי צריכה להתחנן".

     

    אין כאן הטחת האשמה בצוות הרפואי. הם פשוט לא מסוגלים — כי אף אחד לא מסוגל — להתמודד עם העומס, ומי שמשלם את המחיר הם הקשישים, החלשים, חסרי הקול. אבל בזמן שהביטוחים הפרטיים משגשגים, ומאות אלפי ישראלים מתייאשים מהרפואה הציבורית ונסמכים על הפרטית, דווקא הקשישים והעניים הם אלה שנפגעים יותר מכל אחד אחר, משום שאין להם ברירה אלא להפקיד את בריאותם בידי מערכת הבריאות הציבורית הכושלת.

     

    היו אלה ארבעה סיפורים קטנים מחיי היומיום של בתי החולים הציבוריים בישראל. יש בוודאי עוד מאות ואלפים כאלה בכל יום ויום, בכל בית חולים. פגשנו אותם בצפת ובנהריה, בתל אביב ובפתח תקווה, בבאר שבע וברמת גן. אנשים כמו מוריס, כמו אמנון, כמו אליהו, שאין להם כסף לקנות לעצמם בריאות. הם תלויים לחלוטין בחסדיה של מערכת הבריאות הציבורית, בחסדיהם של פוליטיקאים שמחליטים במו אצבעותיהם מי לחיים ומי למוות. והם, אין להם קול לצעוק. אין להם כוחות לארגן דילים פוליטיים. אז בעת הצורך הם פשוט מגיעים לבתי החולים ומקווים לטוב. אופטימיים בלי שום סיכוי. המערכת חולה כל כך, שהיא לא מסוגלת לראות אותם. בחולייה היא עיוורת אליהם, אלינו.

     

    ynet תחקירים  ()

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים