הסמס שהציל את יום ההורים
כששירי בכר הבינה שבתה חוששת מהמפגש עם המורה ביום הורים בגלל כמה ציונים פחות טובים, היא החליטה לעשות מעשה. בטור לקראת יום הורים בבתי ספר, היא מסבירה איך צריך להתייחס לציונים ומה אפשר לעשות כדי לחזק את הביטחון של הילדים
בדרך ליום ההורים, נעם שלי בת העשר שאלה, "אמא, מה את חושבת שהמורה תאמר עליי?" עניתי שלדעתי היא תאמר שהיא תלמידה נהדרת. "אבל מה היא תאמר על הציונים שלי, אמא? הם לא כולם טובים". היא צודקת. הציונים שלה לא כולם טובים.
היא משתדלת ממש, אבל במתמטיקה ומדעים קצת קשה לה, והציונים, בהתאם. אבל היא תלמידה נהדרת והיא ילדה נהדרת שמשתדלת ומשתפרת. חיבקתי אותה, אמרתי שאילו הייתי מורה הייתי שמחה לתלמידות נהדרות כמוה, וקיוויתי שהשיחה עם המחנכת לא תשבור את רוחה.
לכתבות נוספות- היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
היא לא תמיד השתדלה. לקח לה זמן להסתגל ללמידה. זה דרש רצינות שהכבידה עליה, מה גם שהפטפטת בכיתה עניינה אותה יותר ממה שהמורה ניסתה לומר. עניינים חברתיים תפסו את מקומם והעניין הלימודי נדחק קצת הצידה. "אמא, נבחרתי לפרטני" היא היתה מספרת לי בחיוך מרוצה, לא נותנת לקושי הלימודי שלה להעיב על הבחירה, ואני חייכתי וחיבקתי, להגן מהאתגר, שלא יסדוק לנהדרת הזאת את הדימוי העצמי.
הציון של הילדים שלנו הוא לא הציון שלנו, אבל אפשר להבין את הנטייה שלנו להתבלבל. הם הילדים שלנו, הם כרטיס הביקור שלנו, וההישגים שלהם מעידים על הגנים המשובחים או על מידת ההשקעה שלנו. בפועל ההצלחה או אי ההצלחה הלימודית שלהם מערבת לא מעט משתנים, ועדיין אנחנו מתייצבים בטקסי המצטיינים, קליקת הורי המצטיינים, מחליפים מבטים בגאווה, ומרגישים מעט מורמים מעם.
הצטיינות חברתית, אגב, פחות נחשבת. יעידו על כך מבטי החמלה של הורי ההצטיינות הלימודית. אנחנו מאדירים את ההצטיינות הלימודית, אנחנו מצפים לה, לא (רק) כי היא משרתת את הילדים שלנו, אלא כי היא משרתת גם אותנו.
לעשות כמיטב יכולתך
"אמא, קיבלנו את התוצאות של המבחן. הציון שלי נמוך. זה מאכזב אותך?" קטנה כזאת, נושאת אלי עיניים מסוקרנות, ממתינה למוצא פי. האכזבה שלי מטרידה אותה יותר מהציון עצמו. וגם אם מילות ביקורת נתלות על קצה לשוני, אני מגלגלת אותן בחזרה למקום ממנו באו, מחבקת ואומרת שאני גאה בה כי אני יודעת שהיא עשתה כמיטב יכולתה. "נספר לאבא?" היא שואלת ואני אומרת שבוודאי כי אין סיבה להתבייש בשום הישג וחשוב יותר שעשתה כמיטב יכולתה.
אני אומרת את המשפט גם כשאני יודעת שהיא לא עשתה במיטב יכולתה. אני אומרת אותו כי אני רוצה שהיא תדע שלכך אנחנו מצפים ממנה, כי הטריגר הכי חזק לשינוי טמון בכך שהיא לא תרצה לאכזב. והערך הזה, של לעשות כמיטב יכולתך, חשוב ללא קשר לציון, כי הוא מתנה לחיים.
כמו לטפס על סולם
יש מי שרץ על השלבים, ויש מי שמשתהה. אנחנו כאן כדי להבטיח את הטיפוס, שלא ייתקעו על השלבים. חשוב שהם ידעו שאנחנו סומכים עליהם שהם עושים כמיטב יכולתם, שאנחנו רואים מאמץ, שיפור והשתדלות.
שידעו שאנחנו מעריכים חריצות והשקעה, נחישות והתמדה, רצינות ובגרות ושאנחנו מאמינים בהם גם כשקשה, ללא קשר לאחרים, ללא קשר להישג, וללא צורך בטקס. זו נקודת מבט שקשה לאמץ אבל היא ואין בלתה, כי רק כך הם יטפסו על הסולם. כל אחד והקצב שלו, ומידת ההצלחה שלו, ומיטב יכולתו. אבל מיטב יכולתם זה אחלה יעד ואין ספק שהוא חזק מליון מונים ממילות ביקורת קשות.
קראו עוד:
המטרה: להכין שיעורי בית של הילד במשך שבוע
"הבן שלי לומד כדורסל בבית ספר מוסלמי"
מילים טובות
בדרך ליום ההורים סימסתי למחנכת. התנצלתי על שאני נכנסת לנישה לא לי. סיפרתי שנעם חוששת שתתמקד בציונים במתמטיקה ומדעים, ואם אפשר שתפתח במילים טובות, על היותה מסודרת, אחראית, בוגרת, רצינית, ותציין מקצועות בהם היא עושה חיל.
כשנכנסנו לבית הספר זינקה עלינו המורה לאנגלית. חיבקה את נעם והכריזה שהיא כל כך גאה בה. על הדרך, ההשקעה, השקידה, השיפור, הציון. נעם חייכה אלי וקרנה. המחנכת קיבלה אותנו בחיוך והנהנה אלי הנהון קטן לאשר שקראה את שביקשתי. "נעם, הלוואי שאפשר היה לשכפל אותך", היא אמרה ולא חסכה במילים טובות. ונעם סיפרה לה שהיא מתכוונת לשפר במדעים ומתמטיקה. "אמא, שמעת?", נעם אמרה לי כשיצאנו, "היא אמרה לי בדיוק מה שאת אמרת", ושתינו חייכנו באושר, בזמן שהנהדרת שלי טיפסה על עוד שלב.
שירי בכר היא מנחת הורים ומרצה
לפנייה לכתב/ת 
