שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המטרה: להכין שיעורי בית של הילד במשך שבוע
    נירית צוק נשלחה הפעם למשימה מאתגרת במיוחד - להכין את שיעורי הבית של בנה בן השמונה במשך שבוע. בהתחלה היא חשבה שקטן עליה לענות על שאלות בנושא מקבילית ומתומן אבל אז העניינים התחילו להסתבך

    "את באמת לא מצליחה?" הזאטוט (8) עומד לידי, מציץ מעבר לכתפי, ונראה ספק מודאג ספק משועשע. "את עושה את עצמך כדי להצחיק אותי, נכון?", הוא שואל.

     

    אני מרימה את ראשי, מביטה בו ומרגישה איך חוסר הסבלנות מטפס במעלה גופי כמו עקרב שיצא להליכת בוקר, "חכה שנייה", אני אומרת לו בקול הכי רגוע שאני מצליחה להפיק מגרוני.

     

    "מה קורה? מה אתם עושים?", מגיח המתבגר מחדרו ומברר.

    "אתה לא מאמין!", צוהל הזאטוט, "אמא מנסה לעזור לי בשיעורי בית ולא מצליחה".

    "באמת את לא מצליחה?" כבר הרבה זמן שלא ראיתי את המתבגר מאושר ככה, "איזה קטע! יש לך מזל שאת לא מנסה לעשות את השיעורים שלי".

    "אל תגזים", אני קצת נעלבת.

     

    "לא, באמת", הוא אומר, "בואי נגיד שבשפה, לשון וכאלה אני יודע שהיית מצליחה אבל בפיזיקה ואלגברה אין לך סיכוי". אני נזכרת בספר העבה לתרגול של "בני גורן" שראיתי על שולחנו ומצטמררת. אני מקבלת דה ז'ה וו לעצמי בגילו, מנסה לפתור הררי תרגילים במתמטיקה, ומתעבת כל רגע. אבל למרות הזיכרון המבליח אני מחליטה שלא להישבר - "תביא את שיעורי הבית שלך, ונראה אם אני מצליחה או לא", אני אומרת מתוך ניסיון לשמור על כבודי.

    "אה.. אין לי שיעורים", המתבגר ממלמל, ונמלט לחדרו.

     

    נירית צוק (צילום: אלבום פרטי)
    לא נשברת בקלות(צילום: אלבום פרטי)

    אני מנסה להיזכר כיצד הגעתי למצב הזה ונזכרת שזה בכלל היה רעיון יצירתי של העורכת שהציעה שאעשה ניסוי חדש, ובו אנסה להכין במשך שבוע את שיעורי הבית של הילדים. בהתחלה זו לא הייתה בעיה או לפחות כך היה נראה לי. אני מודה שהצצתי בספרי הלימוד ברפרוף, והיה נראה לי שמכיוון שלמדתי את כל אלו בעבר אז אין סיבה שלא אצליח.

     

    כך עברו להם ארבעה ימים, והכל היה נכון עד הרגע שבו הזאטוט התקיל אותי בשאלות. כעת, אני גמורה מעייפות, אחרי יום שלם של עבודה, פגישות, ריצות, מנסה להכריח את עצמי להבין קודם כל את השאלה עצמה. מנסה להיזכר מה נכנס בכותרת של "מצולעים"- ריבוע? מקבילית? מתומן?

     

    לניסויים הקודמים:

    היום שבו אימא הפסיקה להיות השעון הדובר

    הורים יכולים להתנתק מקבוצות ווטסאפ? ניסינו

    חופשה משפחתית שהילדים תכננו - כך זה נראה

     

    אני מביטה בשאלות שבחוברת, ולפתע עולה בי שאלה מטרידה - האם הפכנו למטומטמים? אני נזכרת בכל הבדיחות שתמיד מספרים על כך שהמערכת החינוכית אינה מתקדמת לעולם החדש, על כך שהילדים לומדים כיום מקצועות שאין בהם צורך ב"עולם האמיתי", לדוגמה: בדיחות על כך שמי צריך ללמוד קריאת מפות כשהיום יש ווייז? או מי זוכר בכלל את טבלת המתכות? מי השתמש במחוגה בזמן האחרון?

     

    אך האם לא קורה בעצם דבר הפוך? האם בגלל שאנחנו לא חוזרים על הדברים האלו במה שנקרא "העולם האמיתי" אנחנו לא הופכים באיזשהי דרך ל"מטומטמים"? וכל זה אל מול עיניהם של הילדים שלנו, שגם ככה מרגישים חצי מהזמן שאנחנו בכלל לא רלוונטיים.

     

    חיה בעולם האמיתי (צילום: אלבום פרטי)
    חיה בעולם האמיתי(צילום: אלבום פרטי)

    בינתיים, בעוד אני שקועה במחשבות, הזאטוט חוטף את החוברת מידי ועונה בעצמו. הלאה. עוברים לשאלה הבאה. תרגיל רב מספרים מתנוסס מול עיני. אני לוקחת את החוברת, ופותרת את התרגיל. גאה בעצמי אני מסבירה לזאטוט - "הנה, ככה פותרים, בוא נבין יחד את כל השלבים".

     

    "איזה שלבים?", הזאטוט מופתע, "בחיים שלי לא ראיתי שפותרים ככה. למורה שלי יש שיטה יותר טובה".

    "אז שהיא תבוא להסביר לך", אני מסננת, תוך שאני מבינה שעכשיו זה לא מספיק שאני מצליחה להבין את השאלה, וזה לא מספיק שאני מצליחה לענות עליה בצורה נכונה אלא שהשיטות שלי מיושנות. בשלב הזה אני מרגישה זקנה, עייפה ועצבנית.

     

    לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

     

    "מי עושה שיעורים בשש בערב?", אני נוזפת בילד, "עכשיו כבר כולנו עייפים. עושים שיעורים בצהרים, כשחוזרים מבית ספר".

    "נכון", הוא מסכים איתי, "אבל צלצלתי ואמרתי לך שאני לא מצליח את התרגילים, ואמרת לי לחכות שתגיעי הביתה". אני נזכרת בעצמי מרימה את ראשי מהמחשב, מוצפת בעבודה ומקבלת את הטלפון הזה. או אז הבקשה של הזאטוט נראתה כל כך קלה ופשוטה.

     

    "אולי תעזרי לי באמצעי המחשה?", הזאטוט מגלה יצירתיות, ואני מסכימה בשמחה, בעיקר כי אמצעי המחשה נשמע לי כפתרון מבטיח.

     

    הזאטוט רץ במהירות, ומביא מחדרו שקית ובה חלקים שונים בכל מיני צבעים, "אה, זה בדידים", אני אומרת לילד, שמחה שאני יכולה לחלוק עימו זיכרון ילדות.

    "מה?", הילד מביט בי מבולבל, "מה זה בדי?"

    "בדידים", אני מסבירה לו. "היינו לומדים עם זה כשהייתי בגיל שלך אבל אני כבר ממש לא זוכרת מה עושים עם זה".

    "חבל", הזאטוט אומר ומושך את כתפיו, "כי זה אמצעי ההמחשה".

    מה זה בדידים? (צילום: אלבום פרטי)
    מה זה בדידים?(צילום: אלבום פרטי)

    בסופו של דבר אני מצליחה לעזור לילד להיזכר מה המורה למדה, וגם זה אחרי שאני בעצמי קוראת בעיון את מה שכתוב מספר דפים לפני כן. ובשאלה האחרונה, זו שבה יש להשוות בין המשולש של רמי למצולע של יעל, כשהילד מביט בי בחוסר אונים, אני כבר ממש עצבנית. "מי זה רמי לעזאזל?", אני מנסה להבין, "ומה הוא רוצה מיעל?".

     

    כששלב הכנת שיעורי הבית מסתיים אני נושמת לרווחה, ונראה לי שגם הילד. כל המעמד הזה שהתחיל כמשעשע הפך למשהו מעצבן ומכעיס. לשנינו, אגב, הוא שרצה שאמא לא רק תעזור אלא תספק לו את כל התשובות, ועבורי שקלטתי כמה אנרגיה נדרשת ממני כדי להבין את שיעורי הבית. לאחר מכן פשוט חיכיתי שהיום הזה כבר יסתיים.

     

    בלילה, אחרי שהזאטוט נרדם אני מנסה להבין מה קרה פה לעזאזל. איך זה יכול להיות שאני לא מבינה בעיות מילוליות שלומדים אותן בכיתה ג'? איך יכול להיות שאני מרגישה כזה תסכול? למה נדמה לי כאילו השיעורים כתובים בסינית, והמוח שלי לא מפענח את השפה הזאת? הרי החומר שלומדים בבית ספר לא יכול להיות קשה עד כדי כך. זה פשוט לא הגיוני.

     

     

    "זו מיומנות של המוח", אומרת החיילת שבדיוק חזרה הביתה. "זה מה שהסבירו לנו בקורס שהייתי בו לא מזמן. כל הנושא של שפה ושל תרגול חשוב בכל תחום, והוא זה שעוזר למוח שלנו לעבד את הדברים ולהבין אותם. ככל שאתה יותר מיומן, כך נהיה לך קל יותר לחשוב בצורה כזאת".

     

    "את גם מייעצת לרמטכ"ל?", מקניט אותה המתבגר שיוצא שוב מחדרו לגיחה נוספת. "מצחיק", החיילת מזעיפה פנים, והולכת לחדרה.

     

    כששניהם יוצאים מהסלון, אני קורסת על הספה. "כנראה שזה שילוב קטלני", אני אומרת לעצמי. "בכל זאת הניסיון להתרכז אחר יום עבודה אינו פשוט. בנוסף לכך, כולנו מוצפים כל היום במידע. אנחנו רצים, ממהרים, המח שלנו עסוק במיליון דברים במקביל כשבין לבין יש הודעות ווטסאפ, מיילים, פייסבוק, ומה לא".

     

    אבל אז אני מחליטה לעשות עוד ניסוי אחד קטן. אני פותחת ספר ישן שיש לי בבית ומנסה להיזכר. כשהייתי בתיכון למדתי תולדות האומנות, אני נזכרת, וידעתי לנתח כל תמונה לפרטי פרטים.

     

    אני עוברת בין דמויות ופסלים מתרבות יוון , ומנסה להיזכר בשמות המבנים: העמוד הזה דורי? קורינטי? המוח שלי לא עובד. הכל נמחק לי מהראש. כמעט.

     

    זה לא שאנחנו הופכים למטומטמים, אלא שהחיים מלמדים אותנו להשליך מהראש שלנו כל מה שלא רלוונטי. ואולי מה שחשוב הוא לא לזכור בדיוק כל דבר אלא פשוט שתהיה לנו היכולת, ה"טכניקה" לדעת כיצד ללמוד, ובעיקר המוטיבציה לרצות ללמוד.

     

    כנראה שזה גם מה שהכי חשוב שנעביר לילדים: אתה יכול להיות מה שאתה רוצה, וגם אם תתקשה, נמצא את הדרך לפתור את הבעיות אבל קודם כל תרצה ללמוד, ואחרי זה הכל יסתדר.

     

    הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית פורטל ההורות עשר פלוס ומומחית למחקר תרבות הנוער 

     

    האם אפשר לוותר בכלל על שיעורי בית? צפו:

     

    צילום: אורי דוידוביץ'

    צילום: אורי דוידוביץ'

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     




    פורסם לראשונה 28/11/2018 08:02

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים