שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הסופרת הבינה בדיעבד: הפולסא דנורא של אבא נתן השראה לרומן
    מוריה דיין קודיש עמדה החודש בלב דרמה ספרותית, לאחר שקיבלה מפרס ברנר "מענק עידוד" במקום פרס לספרי ביכורים, בליווי הסתייגות מאת השופטים. "נדהמתי מהאופן שבו אגודת הסופרים התעקשה להוריד בזמן שהיא מעלה", היא משתפת. אבל זה כלום לעומת הדרמה שמלווה אותה מאז שאבא שלה ערך את טקס הפולסא דנורא שקדם לרצח רבין

    בשיחות סלון, באירועים חברתיים, מוריה דיין קודיש כבר רגילה להיכנס לכוננות ספיגה. אולי העניינים יתגלגלו לוויכוח פוליטי, מישהו יזרוק לאוויר את המילים "ההסתה שקדמה לרצח רבין", מישהו יזכיר את הפולסא דנורא שעשו כמה משוגעים באוקטובר 95', ודיין קודיש תתכווץ בכיסא. "זה דבר שאני ממש לא מדברת עליו, סוג של סוד", היא אומרת, "מה אני צריכה שיזהו אותי עם זה? בזמן אמת, כשזה קרה, החוויה העיקרית שלי הייתה פדיחה גדולה מזה שדווקא אבא שלי מסתובב ברחוב, מקלל ועושה שטויות".

     

    את מציירת תמונה של איזה פרחח שעושה בושות, כשבפועל אבא שלך - הרב יוסף דיין, איש תנועת "כך" לשעבר - הוביל טקס קללה דתי שרבים רואים בו

    אירוע מרכזי בהסתה שהביאה לרצח רבין.

    "אבא שלי ניסח קללה מטעם עצמו, משהו ממוחו הקודח בשפה תנ"כית כזו. האם אני חושבת שהוא ביצע פעילות מאגית שחוללה משהו בעולם? לא. ברור שהייתה בטקס הזה הסתה, אבל זה לא שונה בהרבה מאדם שצועק דברים בהפגנות. אבא שלי לא היה רב שפסק שצריך להרוג את רבין, כמו אלו שפסקו את ה'דין רודף' נגדו. הוא היה אדם שעמד וקילל, ואם בסוף יגאל עמיר רצח את רבין בגלל האצטלה הדתית של הקללה - זה מעיד עליו יותר מאשר על אבא שלי".

     

    "בכלל, הטקס הזה היה משהו הרבה יותר קטן ממה שחושבים: הם הלכו מול הבית של רבין ברחוב בלפור בירושלים, פחות מעשרה אנשים, ואת השם 'פולסא דנורא' התקשורת נתנה. היא גם זו שעשתה מזה כותרת. לא היינו יודעים על הטקס הזה אם התקשורת לא הייתה בולעת את הפרובוקציה ומדווחת עליו. ומה שיצא זה שבזמן שהתקשורת דיווחה על ההסתה - היא עזרה לחולל אותה".

     

    שנים אחרי האירוע, הרב דיין סיפר בראיון שהלך לחגוג בקבר רחל ביום הרצח, ואף הציע, בעקבות ההתנתקות, לגזור גזירה דומה על שרון. בתו, שהייתה אז ילדה בת 12, מספרת את הסיפור קצת אחרת. "אני לא זוכרת אותו צוהל בבית כמו אוהד כדורגל. לדעתי הוא בכלל לא עשה את הקישור בין הטקס ההוא לרצח. לקח לו קצת זמן להבין את המשמעויות".

     

    מוריה דיין קודיש (צילום: יונתן בלום)
    מזדהה כאשת שמאל אבל חיה בהתנחלות. דיין קודיש(צילום: יונתן בלום)

     

    את כוחה של המצלמה להפוך התרחשויות זניחות לחשובות ולטעון רגעים במשמעויות שזרה דיין קודיש בספר הביכורים שלה, "צבים" (הוצאת דביר). רק אחרי שהספר התפרסם, היא אומרת, נפל לה האסימון והיא הבינה שאביה והפולסא דנורא שלו סיפקו לה השראה בכתיבת אחד הרגעים המכוננים בעלילה.

     

    "צבים" מתרחש במושב בעוטף עזה ובמרכזו שתי משפחות: זו של יעל, מורה בביה"ס היסודי המקומי, וזו של גיא, תלמיד כיתה ו' באותו בית ספר, פושטק חובב פורנו. רקטת קסאם מרצועת עזה נוחתת בתחילת הסיפור בשטחי המושב, וגיא - שהבריז מביה"ס כדי להסתובב בשדות - מוצא עצמו מטרים ספורים ממקום הנפילה, לוקה בהלם ומתקשה לקום מהאדמה. כשאנשי מד"א, פסיכולוגים ואנשי צבא מגיעים למקום, הוא נכנס למין טראנס ומספק נבואת זעם - "רע מאוד הולך להיות פה, ואני נשלחתי להזהיר אתכם" - בשפה כמו־ארמית לא מובנת, שהוא עצמו לא יידע לפרש.

     

    צלם של ynet מתעד את הנבואה שבוקעת מפי הילד ההמום ("צלותא אגדתא שמיליא ציפונא...") מה שהופך את המאורע לאייטם תקשורתי ומניע את המורה יעל לנסות לפענח את משמעות דבריו הסתומים, הרי הגורל כביכול, של הילד.

     

    "אם הסצנה בשדה לא הייתה מתועדת - הכל היה מתמסמס והנבואה של גיא הייתה נשארת בגדר מלמולים לא הגיוניים של ילד בטראומה", אומרת דיין קודיש, "אבל המצלמה נותנת תוקף לאירוע. מעבר לזה, הנבואה היא זו שמניעה את העלילה. כלומר, בין שהפרשנות שגויה ובין שהיא נכונה, עצם הקיום של חומר מאגי בתוך חיי החולין שלנו מתווה בהרבה מובנים את ההתפתחות שלנו בעולם".

     

    "צבים" התפרסם כבר לפני יותר מחצי שנה, ועבר די בשקט מתחת לרדאר, אבל החודש הוא זכה לתשומת לב מחודשת, כשעמד בלב פארסה הקשורה לפרס ברנר, המלהיטה מאז את הביצה הספרותית. תקציר האירועים: אגודת הסופרים העבריים, שמחלקת את הפרס, ייסדה השנה קטגוריה חדשה - פרס לספרי ביכורים לסופרים עד גיל 40. אלא שבתום תהליך השיפוט הודיעה הוועדה שאף אחד מהספרים שהוגשו לה אינו ראוי לקבל את הפרס. במקום זה הוחלט להעניק למוריה דיין קודיש "מענק עידוד", שיש בו מן הפגיעה יותר מאשר מן העידוד.

     

    "די נדהמתי מהאופן שבו התעקשה אגודת הסופרים להוריד בזמן שהיא מעלה", כתבה הסופרת במסגרת הדיונים הסוערים שהתקיימו סביב הנושא ברשתות החברתיות. על דבר הזכייה, אגב, היא גילתה די במקרה. "חברה צילצלה ואמרה לי שהיא קראה בעיתון ידיעה על הפרס. פניתי לאגודת הסופרים שאישרו את הדברים, ומישהו שם אמר לי שלא ברור עדיין אם אוזמן בכלל לטקס פרס ברנר, ויכול להיות שיעבירו לי את סכום הזכייה במעמד אחר. כמעט אמרתי לו שאני מכירה סמטה חשוכה שאפשר לבצע בה את העברת המזומנים".

     

    נעלבת?

    "אני בטוחה שהאנשים בפרס ברנר הם שוחרי טוב, ואני מודה להם מאוד על ההכרה ועל הפרס הכספי - שאגב, זהה לפרס הביכורים - אבל יש לי ביקורת על התהליך. זה פרס שאמור לעודד קולות חדשים ולזהות פוטנציאל, ולא ייתכן שהוועדה לא מצאה פוטנציאל באף אחד מהספרים שהוגשו לה. אם נותנים לך כסף ביד לחלק לאמנים צעירים - זה קצת תמוה לא לראות ערך בשום דבר שהוגש לך. מעבר לזה, גם העובדה שגיליתי על הזכייה דרך העיתון הייתה מוזרה".

     

    "לכל מי ששמע את הסיפור מיד הייתה איזה תיאוריה - שזה בגלל אנשים מסוימים שלא אוהבים אנשים מסוימים, וכל מיני רעיונות מפא"יניקיים. ברור שיש מידה של עסקנות בתהליך הבחירה, זה טבעי, אבל בעולם הספרות אין יותר מדי כסף, התשורות הכספיות הדי סמליות האלה הן כל מה שיש, אז צריך לנהוג בהן במידה של סטייל. בכל מקרה, בסופו של דבר נאמר לי שיזמינו אותי לטקס".

     

    ואת מתכוונת ללכת?

    "אני מתכוונת ללכת בשמחה גדולה. כתבתי ספר שאני גאה בו מאוד וקיבלתי עליו פרס, ואני רוצה לקבל אותו כמו שצריך".

     

    את ההודעה העקומה על הזכייה קיבלה דיין קודיש בתיאום מושלם עם ההודעה על הפסקת אש בגבול עזה, אחרי סבב לחימה סיזיפי נוסף. "צבים" - שתחילתו באזעקת אמת ושיאו בהיתקלות מבהילה של שני הגיבורים באישה פלסטינית פצועה המגיחה מצידו השני של הגדר - לא יכול היה לבקש לו תפאורה הולמת יותר. "אם הייתי כותבת את הספר היום, הייתי משלבת בעלילה בלונים ועפיפונים. הסבב האחרון באמת הקצין בצורה אבסורדית דברים שהיו בעוטף עזה עוד לפני כן: מההיבטים הסוריאליסטיים של עפיפוני תבערה, ועד היכולת האיומה שלנו כמדינה להכיל את זה".

     

    עטיפת הספר צבים ()
    שמעה על זכייתה בפרס לגמרי במקרה. עטיפת "צבים"

     

    דיין קודיש - בת 35, דוקטורנטית בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון ועורכת הסדרות "רטרו" ו"רוח צד" של הוצאת דביר, יחד עם יגאל שוורץ ודקל שי שחורי - יודעת מה זה פריפריה. עד לאחרונה התגוררה ביישוב מיתר שמצפון לבאר־שבע, והתחנה הבאה היא מושב שקף בחבל לכיש. בינתיים, עד שהבית יהיה מוכן, היא שוכרת עם בעלה אסף ושתי הילדות (בנות חמש ושנתיים וחצי) דירה בהתנחלות טנא עומרים שבדרום הר חברון - בחירה מפתיעה בשביל מי שממקמת את עצמה "בצד השמאלי של המפה". "זה משהו זמני, היינו צריכים לעבור לשם בגלל עניינים משפחתיים", היא מתנצלת. "היום לא הייתי עושה את זה. המגורים בטנא הם עבורי דיסוננס קוגניטיבי די רציני".

     

    ההטבות הכספיות שמציעה המדינה הביאו אותה לפני כמה שנים לשקול גם אפשרות של מגורים בעוטף עזה, למרות אימת הקסאמים. בספר, בעלה של הגיבורה, ירון, מסביר שיוקר המחיה והפחד שלא לגמור את החודש, שאותם הוא מכנה "טרור כלכלי", מאיימים יותר מהטרור של ירי מעזה. דיין קודיש עצמה לא השתכנעה.

     

    "סיירתי עם בעלי במשך כמה ימים בין היישובים, בעיקר קיבוץ גבולות ומושב יתד. מצאנו שם אחלה אנשים שבאופן פרדוקסלי, המציאות הבלתי אפשרית שבה הם חיים מוציאה מהם כוחות נפשיים וחברתיים שיש בהם משהו מושך. ברגע שבנאדם צריך להסביר לילדים שלו דברים מורכבים על 'המצב', זה יוצר קהילתיות חזקה ותקשורת עמוקה יותר בין האנשים. חוויתי שם לראשונה את הארומה הייחודית של המקום הזה - דיסוננס אדיר בין השקט לרעש. מצד אחד זה חור שלא קורה בו כלום, ומצד שני אתה יושב על פי הר געש. יש סביבך פיצוצים, מטוסים, שעבור חלק מהתושבים הם כבר רעש לבן, כמו מקרר שעובד ברקע. אבל בניגוד לירון, אני נלחצתי מהאזעקות, ולמרות היתרון הכלכלי - אפשר לקנות שם וילה ב־800,000 שקל! - הבנתי שאני לא מסוגלת לגור שם".

     

    בשבועות האחרונים למדנו שמה שכן מחלץ מאנשי עוטף עזה תסכול, זו התחושה שבעיני הממשלה הם אזרחים סוג ב'. צחי הנגבי אמר את זה מפורשות: "אין דין ירי על עוטף עזה ועל יישובי הדרום כדין ירי על תל־אביב".

    "יש משהו חזק ברגע הזה שבו מישהו אומר את האמת שכולם יודעים. תחשוב על בחורה שעומד מולה מישהו ואומר מפורשות, 'אני לא אוהב אותך'. יש משהו משחרר בלשמוע את זה באופן מפורש, אבל זה בעיקר כואב. ואנחנו חייבים להילחם בקהות הלב הזו. הפריפריה של עוטף עזה היא לא רק פריפריה גיאוגרפית אלא פריפריה רגשית - אנחנו באמת פחות מרגישים את האזורים האלה. במובן מסוים, עוטף עזה הוא קוץ בגרון אפילו יותר מעזה, כי את האזור הזה קשה יותר להדחיק מאשר את עזה עצמה. ועדיין, איכשהו, אנחנו מצליחים".

     

    אביה עלה לישראל ממקסיקו והתפרנס מתרגום ספרים מספרדית. הוא התחתן עם רחל דיין, חזר בתשובה, עבר עם משפחתו לקריית ארבע, וכשמוריה הייתה בת שנתיים וחצי הוריה התגרשו. אמה חזרה לחיות כחילונית, וארבעת הילדים נשארו עם האב ואשתו החדשה, ללמוד במסגרות דתיות. כשהייתה בכיתה ח' הם עברו להתנחלות פסגות שממזרח לרמאללה.

     

    "הגעתי מחברה דתית מאוד סגורה בקריית ארבע, ובפסגות הצטרפתי לבני עקיבא. אין הרבה חוויות עם עוצמה כל כך מכשפת כמו הגילוי של המין השני בחברה דתית. כל מחווה, כל שלום מזדמן, כל פעולה בסניף. אני זוכרת איזה תחרות מים, כולה תחרות מים - אבל באוויר היה חשמל ממש. אם תבקש ממני להגדיר 'מהי ארוטיקה', אני מקפיאה רגע מתוך תחרות המים ההיא".

     

    היא נשלחה ללימודים באולפנה נחשבת של בני עקיבא וסולקה ממנה בכיתה י"א בעוון הרהורי כפירה, עישון סיגריות וחיבה לנמנומים. למכינה הקדם־צבאית כבר הגיעה חילונית.

     

    "החיים באולפנה התחילו דווקא טוב: המון בנות שעוזבות את הבית בגיל נורא צעיר ומגלות בתוכן עצמאות, אחריות וחברות, אבל מאוחר יותר גם בדידות, תלישות ואימה. בשלב מסוים התחלתי לשאול את עצמי ואת הסובבים כל מיני שאלות אמוניות, שלא בדיוק קיבלו מענה. במקביל, העולם הגדול היה מלא פיתויים וריגושים ונמשכתי לזה. התחושות האלו הפכו להיות יותר ויותר דומיננטיות, והצוות החינוכי באולפנה לא ידע או לא רצה להכיל אותי. כשמנהלים ארגון כזה, 800 בחורות צעירות, אתה לא יכול להרשות לעצמך להתפזר.

     

    "יום אחד הרב המחנך של השכבה קרא לי ואמר, 'את שכנה לא טובה לחברות שלך. את משפיעה עליהן באופן שלילי'. אני לא אשכח לו אף פעם את המשפט הזה. באה אליך ילדה בדיכאון ואתה אומר לה שהיא רעה? מה שהייתי צריכה אז מהעולם לא הייתה הטפה, אלא חיבוק".

     

    גם בבית היא ידעה שאין לה מה לחפש חיבוקים. בעיקר לאור העובדה שיחד עם החזרה בשאלה חלה אצלה תפנית פוליטית. "לא נכנסתי לזה בכלל עם אבא שלי כי ידעתי שהוא לא פרטנר, שאקבל ממנו נאום ולא שיחה. אם כי בהמשך, באוניברסיטה, פיתחתי אנטי גם לשמאל הפוסט־ציוני. האקדמיה היא המקום ההופכי לאולטרה ימניות שממנה באתי. לאנשים בשמאל הרדיקלי יש קושי עם המושגים ציונות ויהדות, וכמי שהזהות היהודית והציונית חשובות לה - אני חושבת שזו בעיה".

     

    בבית, היא מספרת, גדלה על שני רעיונות עיקריים. "מצד אחד הייתה השפה העברית וההתעקשות של אבי, מתוך התפיסה הציונית שלו, לדבר איתנו רק עברית למרות שחי במקסיקו עד גיל 22. בכל שבת היינו פותחים מילון אבן שושן ועוסקים בחידודי לשון ותיקונים. וזה הצמיח אותי למי שאני ונתן לי הון שאני יכולה לכבוש איתו את העולם, למרות שבבית לא היה הרבה כסף. מצד שני, אני זוכרת ארוחות שבת שכללו ויכוחים פוליטיים סוערים של אבא שלי עם עצמו והרבה נאומים ארוכים. הוא היה מתחיל לדבר על זה שצריך לגרש את הערבים, ואני הייתי נאטמת וצוללת פנימה. זה הפך אותי למישהי שמבקשת להפסיק שיחות פוליטיות ברגע שהן מתחילות. היום אני כבר יכולה לשאת את זה; ביבי החזיר לי את חדוות ההתלהמות. בשלב מאוחר יותר אבא שלי נכנס לקטע של שלטון מלוכני והסביר שהדמוקרטיה היא אסון".

     

    אנשים משיחיים כמו אבא שלך הם בעיניי רבים אחת הסכנות הגדולות לדמוקרטיה הישראלית.

    "הגעוואלד הזה מאוד משעשע בעיניי. לא מעט הוגים דיברו על זה שהציונות היא בעצם התקה של הכוח המשיחי לאפיק הלאומי. זו אותה טרמינולוגיה, פשוט החלפנו את הסמכות האלוהית בסמכות המדינה. גרשום שלום מדבר גם על השפה העברית, שיושבת על מטען אמוני ודתי, ואנחנו משתמשים בה בקלות כזו כאילו המצאנו את אמריקה, תוך התעלמות מהעומקים שיש לה. כדאי שנהיה מודעים לעצמנו ונבין שאף פעם לא נתנתק מהאלמנט המשיחי שקיים בנו, ושהנהייה של האדם אחרי משהו גדול שיסביר לו את הדרך היא דבר אנושי".

     

    איך הקשר שלך עם אבא שלך היום?

    "עכשיו אנחנו בהרמוניה גדולה מאי פעם. אני חושבת שחלק מדעותיו מזעזעות, מחרידות ממש, אבל מה יעזור לי לא לדבר איתו? אני אפסיד אותו כאיש משפחה, ובמקום זה הוא חלק מחיי, סבא לבנותיי, וכמובן שהשריטות והשלדים בארון עדיין קיימים. שמע, אם אבא שלי היה רוצח בעצמו את רבין, אז כנראה לא הייתי מדברת איתו. אבל אני יודעת שגם אם לרצוח היה חוקי - הוא לעולם לא היה לוקח חיים. תמיד היה פער בין הדיבורים והמעשים שלו".

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים