שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    בגידת המדינות הערביות
    הפלסטינים מתחילים להבין כי מדינות ערב לא באמת מתכוונות לעזור להם. זו לא הפעם הראשונה
    בציר הזמן של הנרטיב הפלסטיני, או אם תרצו "תולדות התנועה הלאומית הפלסטינית בעת החדשה", מופיעים שני ציוני דרך משמעותיים ביותר, ואפשר לומר הכי משמעותיים: ה"נכבה" (האסון בתרגום מערבית) הפלסטינית שהתרחשה ב- 1948 כתוצאה ממלחמת השחרור ומהקמת מדינת ישראל – במהלכה כ-700 אלף איש
    עזבו את בתיהם והפכו לפליטים- וה"נכסה", (התבוסה) שהתרחשה ביוני 1967, במסגרת מלחמת ששת הימים, בה ניצחה ישראל צבאית את מדינות ערב וכבשה שטחים מסוריה, ירדן ומצרים. אלה שני המאורעות הקריטיים והדרמטיים ביותר בחיי החברה הפלסטינית מאז התגבשותה, באופן שמשפיע ומשליך על הלאום הפלסטיני ככלל ועל המסגרת המשפחתית בפרט.

    בדברי הימים הפלסטינים, רשומה הנכבה לא רק כמאורע אדיר מימדים שהתקיים בין ישראל שזה עתה הוקמה לבין הפלסטינים, אלא גם בין האחרונים לבין מדינות ערב. מנהיגיהן, אשר קראו לפלסטינים תושבי פלסטינה לעזוב את בתיהם בשל המלחמה על מנת לאפשר את ניהולה מצד צבאות ערב, שידרו מסרים ברורים לפיהם מדובר במהלך צבאי קצר בן מספר ימים, בו יובס הצבא הישראלי ותוך מספר ימים יוכלו התושבים הפלסטינים לחזור לבתיהם בערים ובכפרים.

    הפער האדיר בין ההבטחות והקריאות של המנהיגים הערביים לבין מה שארע בפועל, נחשב בחברה הפלסטינית ל"בגידה הראשונה"של מדינות ערב בעם הפלסטיני. לא רק שהבטחותיהם הרברבניות של המנהיגים והצהרות הרהב שלהם לא מומשו הלכה למעשה, אלא קרה דבר הפוך. מאות אלפי פלסטינים הפכו בן רגע לפליטים חסרי כל, כאשר מרביתם אף השאירו את חפציהם בבתיהם ויצאו עם צידה מועטה, מתוך הבנה שתוך זמן קצר הם אכן ישובו אליהם. תחושת התלישות הזו והאובדן תורגמו עד מהרה ע"י הפליטים לבגידה מצד מדינות ערב, בגידה באחיהן הערביים יושבי פלסטינה. מדינות אלו בגדו במימוש המאוויים הלאומיים של הפלסטינים, וברעיון הכללי לפיו תפקידן הוא לפעול במלוא המאמץ וההקרבה לטובתם. מהבגידה הראשונה קשה מאד לפלסטינים להתאושש, בוודאי כאשר המציאות טופחת על פניהם בכל הנוגע למימוש שאיפותיהם הלאומיות.

     

    המאורע השני, אשר בו חזרו מדינות ערב על טעותן ההיסטורית ובעצם שיחזרו את המחדל הצבאי, היה מלחמת ששת הימים. שטחי רמת הגולן, יהודה ושומרון, סיני ורצועת עזה נכבשו תוך פחות משבוע הימים, וכבודן של מדינות ערב נרמס עד דק, בעיני הקהלים הערביים בכלל ובעיני התושבים הפלסטינים בשטחי ארץ ישראל בפרט.

     

    התבוסה הערבית הצבאית לישראל, תוך איבוד שטחי ענק בן רגע, תורגמה אף היא ברחוב הערבי ל"בגידה השניה", ואף חמור מכך. לא זו בלבד שמדינות ערב לא הצליחו לכל הפחות לשמור על המצב הקיים, אלא שהן הפסידו צבאית למדינה קטנה, והתפרקו מנכסיהן הטריטוריאליים והאחרים תוך ימים ספורים, כאשר מצבם של הפליטים הפלסטינים, הפזורים במחנות פליטים בשטחים, לא הוטב ולו במעט. אם עלתה במוחותיהם ובדמיונם של הפלסטינים המחשבה או השאיפה כי העוול הקדמוני יתוקן, והמלחמה הנוכחית תסתיים בניצחון ערבי והפליטים הפלסטינים הרבים יוכלו סוף סוף לממש את ההבטחות מ-1948 ולחזור לבתיהם, הרי שאף אלו התבדו.

     

    התקבעות מצבם של הפלסטינים הגולים, יושבי מחנות הפליטים הארעיים נתפסה כאמור כ"בגידה השניה"של מדינות ערב באחיהן הפלסטינים, חסרי המדינה ונעדרי גב להשען עליו ולתלות בו את יהבם. בחלוף השנים, מאז 1967 ועד ימינו אלה, יחס החברה הפלסטינית למדינות ערב לא השתנה לטובה. נהפוך הוא. מעשי הבגידה נצרבו היטב ועמוק בבשרם של הפלסטינים, אשר הבינו – חלקם לפחות – כי מאחיהם הערביים לא תצמח הישועה, ו"אם אני לי מי לי".

     

    זאת ועוד, הסכמי השלום עם מצרים וירדן הוסיפו חטא על פשע בראיה הפלסטינית, כאשר מדינות אלו התנתקו ממחויבותן כלפי העם הפלסטיני ופרצו ציר מדיני נפרד משלהן עם מדינת ישראל, בעודן זונחות את הפלסטינים לאנחות. גם האנתיפאדה השניה חיזקה את תחושת הבגידה, שכן בניגוד לציפיות פלסטינים, מדינות ערב "השתתפו בצערם"של הפלסטינים, לכל היותר, ובמקרה הטוב הפעילו סנקציות דלות כגון החזרת שגריריהן לבתיהם.

     

    קו מחשבה זה, ובעיקר ההבנה המדינית הפלסטינית לפיה "אין לנו על מי לסמוך"ואף מדינה לא "תשכב על הגדר"עבור הפלסטינים, נמשכים ומתחדדים בתקופה האחרונה, כאשר מדינות ערביות ומוסלמיות שונות מקיימות בגלוי מערכת קשרי עבודה ושיתוף פעולה בינן לבין ישראל, מתוך מסקנה כי האינטרסים המדינתיים הם העוגן החשוב המנווט את המעשה המדיני. בפני הפלסטינים ואחרים התגלתה מערכת קשרים רחבה ומתחזקת של ישראל, כאשר אם עד לאחרונה היינו עדים סמויים לשיחות שקטות וממודרות מתחת לשולחן, הרי שכעת חלה זליגה משמעותית בעניין, והפלסטינים צופים בעיניים כלות כיצד מתרקמים הקשרים בין ישראל למדינות הערביות מעל ראשם, ומעת לעת אף מפורסמים ביודעין מעל גבי אמצעי התקשורת (עמודים בולטים, כמובן) את המגעים בין הצדדים, בצירוף תמונות מלבבות של "נתניהו בארמון"וכיו'ב.

     

    התחזקות הקשרים של מדינות ערב, ובהן מדינות המפרץ, סעודיה, דרום סודן, צ'אד ונוספות עם ישראל, הינה אף מנוגדת להחלטות הליגה הערבית כי לא יהיה שום תהליך של "נורמליזציה"עם ישראל ללא הגעה לפתרון קבע המקובל על הצד הפלסטיני. אם ימשך תהליך זה ביתר עוצמה, היקף ותדירות, יוכלו הפלסטינים לגלגל על לשונם כבר מושג חדש-ישן: הנה כי כן, כך מתחיל לו מעשה ה"בגידה השלישי", כאשר הפלסטינים מוצאים עצמם הולכים ומידרדרים לתחתית רשימת סדר העדיפויות של האומה הערבית. המאמצים הפלסטינים לבלום את התהליך תכליתן מצומצמת ביותר, שלא לומר לא קיימת.

     

     

    סא"ל (מיל.) אלון אביתר, מומחה לזירה הפלסטינית וקצין מודיעין,

     

    לשעבר יועץ לענייני ערבים למתאם הפעולות בשטחים, מרצה ופרשן

     

    aloneviatar1@gmail.com

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים