שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "הממסד הישראלי רוצה לנצל את לוסי אהריש"

    הפובליציסט עודה בשאראת מאמין שחוק הלאום לא יחולל שינוי של ממש במציאות הישראלית ומודה שהסכסוך הישראלי-פלסטיני יחסר לו אם יהגר מכאן. עכשיו הוא מוציא ספר ילדים חדש ומסביר למה הוא מאוהב בגיבורים של עמוס עוז

    מיד אחרי ניצחונו המוחץ בבחירות האחרונות, החליט ראש עיריית נצרת-עילית, רונן פלוט, לשנות את שם היישוב. הסיבה: הדימוי הגרוע של השם "נצרת". היסטוריה בת אלפי שנה והכל, אבל יותר מדי דומה לשכנים האלה מלמטה. עודה בשאראת, השכן מהכפר יפיע הסמוך, שומע ומתגלגל מצחוק. "דווקא אצלנו

    הערבים זה לא עשה רעש. מה אכפת. שישנו. שיקראו לעצמם 'ורד הגליל', אנא עארף".

    יש כבר.

    "אז 'ורד היהודים'. לא רוצים 'נצרת-עילית', שלא יהיה, למרות שכל האדמות הן של נצרת, כן? תשמע. יש כבר כביש עוקף נצרת. קל לנו להגיע ישר לנצרת-עילית. כמו בשטחים, לעקוף את הערים הערביות. אתה יודע שבשלטי דרכים, התחילו 'לייהד' את השמות בערבית. במקום 'עכא', כותבים 'עכו', בערבית. רק שזה לא יעזור להם. כי ההמונים לא ישנו את השפה שלהם. במקומות רבים כבר מחקו את זה וכתבו ידנית, 'עכא'".

     

    "ומה אתם בעצם עושים פה? מנסים להשכיח את השפה הערבית, ולכתוב מחדש גם את המפה. קודם כל זו כפיות טובה. מירון בנבנישתי כתב בעבר, שאלמלא הערבים שהיו בארץ, לא היינו יודעים איפה מרבית המקומות, איפה אשדוד ואיפה בית אל. הערבים שימרו את השמות הקדומים, כי בתרבות הערבית והאיסלאמית נביאי היהודים היו קדושים. אבל זו כנראה הגישה של המפעל הציוני, אדיר הממדים. למחוק את 'נצרת־עילית', למחוק הכל ולהתחיל מחדש".

     

    עודה בשאראת (צילום: אלעד גרשגורן) (צילום: אלעד גרשגורן)
    ההשקעה בערבים משתלמת לכולם. עודה בשאראת(צילום: אלעד גרשגורן)

    בשאראת מחייך, ולא בפעם האחרונה. אחד מחשובי הפובליציסטים הפלסטינים תושבי ישראל, ומי שדוגל בגישה ריאלית, אופטימית אם תרצו, גם בתקופות היותר שחורות. "כי אני לא מבין איך אפשר לחיות מיואש. בלי תקווה אין חיים", הוא אומר בפשטות. למשל, "חוק הלאום". "ישראל היא לא מדינת אפרטהייד, למרות שיש בה סממנים מסוימים, כמו חוק הלאום. אבל יש בחוק הזה דבר טוב: הוא נתן לגיטימציה וכותרת, למציאות של 70 שנה", הוא אומר. "הרי כל הזמן אמרו, 'דמוקרטית ויהודית, ומה בא קודם', וכו' וכו' דיבורים עקרים. מגיע חוק הלאום ושם את הכל על השולחן! כי מה, היו לנו ארבעה שרים שפתאום מפטרים אותם? עשרה ראשי אוניברסיטאות שיסולקו? מנהלי בנק פלסטיניים? למה שאפול מהכיסא?".

     

    "אבל מעשית, חוק הלאום פיספס את הרכבת. כי נוצרה בישראל מציאות חדשה. ערבים הם חלק מהעשייה במדינה הזו, בתיאטרון ובקולנוע, כמו בהיי־טק ובבתי חולים. אם תבוא ותגיד לאנשים שנמצאים שם, 'החבר היהודי שעובד איתך, מועדף' - הוא לא יקבל את זה, וגם היהודי לא מקבל את זה! אתה יודע למה הסתיימה תקופת העבדות? בגלל שכלי הייצור דרשו אדם חושב. אז מה, אתם רוצים להחזיר אותנו עכשיו לתקופת העבדות? אין צ'אנס. המציאות כבר הכניעה את חוק הלאום. משני הכיוונים".

     

    "קח למשל את אותה נצרת-עילית, 'ורד היהודים'. יש בה קרוב ל-30 אחוז ערבים. וזה יגדל. לא בגלל שהערבים רוצים לכבוש אותה. אלא בגלל רמת החיים הגבוהה יותר. תשווה אותה לעפולה. מקום על הפנים. למה? כי היא גזענית. או טבריה, מצב גרוע, מאותן סיבות. נצרת־עילית, למרות הכל, פותחת זרועות לערבים - ומשגשגת. לא רק בגלל תושבי העיר עצמה, אלא בגלל כוח הקנייה של תושבי הכפרים בסביבה. הערבים הם מנוף כלכלי".

     

    2019 וכוחות השוק יפרקו את האידיאולוגיות הגדולות?

    "במידה רבה. כי אנחנו מוכרחים לחיות יחד. כמה שאכעס אחרי הטבח במערת המכפלה, אחרי ההפצצות בעזה, וחיים של אפליה ומצוקה - אין לנו ברירה, אלא לחיות יחד. וגם, אני לא יכול לשכוח את הצד החיובי. הערבים בישראל השיגו הרבה בזכות מאבקם, ובזכות הכוחות הטובים ברחוב היהודי, בעמותות ובפקידות הממשלתית, שהם לא מעטים. ולשני הצדדים אני רוצה להגיד: אנחנו אחים, והמאבק שלנו משתלם - לכולם. הפקידות של משרדי הממשלה היא שעשתה את תוכנית החומש 922 לפיתוח כלכלי במגזר הערבי. בנט לא רוצה, נתניהו לא רוצה, אבל הם כפו את זה. אמרו: אי אפשר לפתח את ישראל בלי הכוח האדיר הזה. אי אפשר בלי הערבים".

     

    "אתה לא יכול להפריד את בני הדור הצעיר מהמודרנה. הילדים שלנו יותר פתוחים. גם הדתיים מתנהגים בתוך המסגרת הזאת כאנשים עצמאיים וחושבים. בהיי־טק אצלנו תמצא הרבה נשים דתיות בכיסוי ראש. אפילו יש כאלה שבוחרות בזה במפגיע, כי סממן דתי מבטא לאומיות".

     

    מה עדיין מעכב את התהליך הזה?

    "הצד הלאומני-דתי של מדינת ישראל. למדינה יש את כל המשאבים להביא לפריחה של המגזר הערבי, אבל היא לא רוצה, כי היא שבויה בקונספט של קיצוניות. כדי להיות 'מדינת היהודים', אין לה ברירה אלא להיות דתית קיצונית. הסממן הדתי הוא המרכיב החזק ביותר בלאומיות, גם אצל הערבים. נתניהו, אישית, אין לי מושג כמה הוא דתי, אם בכלל, אבל הוא יפנה לדת. זה לא שונה גם אצל יאיר לפיד, או במפלגת העבודה. אלה היו ויצמן ופרס שעמדו בתור לקבל ברכה מהרבנים".

     

    דווקא יש קולות, גם קולגות שלך, ששירטטו פה את תרחיש הבלהות של התקוממות בתוך הקו הירוק. במיוחד עם כל כלי הנשק שמפוזרים שם. עבריין של היום יהפוך לגיבור לאומי מחר.

    "זה לא בקלפים. הערבים חכמים יותר מלשחק לידי בנט והימין. הם לא ייתנו להם סיבה להכניס טנקים לכפרים הערביים. זה תסריט בלהות שלא יכול להתרחש. חוץ מזה, שירותי הביטחון יודעים איפה כל כלי נשק נמצא. הציבור הערבי בישראל מחפש חיים טובים, פרנסה טובה, מגורים טובים, וזה מתחיל בחינוך לילדים. ועם כל האפליה והמצב הפנימי הגרוע, יש לאן להתפתח".

     

    סייד קשוע אמר שיש לערבי בישראל רק שתי אפשרויות מדכאות. או לחזור ליישוב הערבי המוזנח, או לנסות ולהשתלב בחברה הישראלית־יהודית, ולעולם להיות שם סוג ב'.

    "לא מסכים. יש אפשרות שלישית. אני חי בחברה הישראלית ומנסה לשפר את המצב שלי, בלי שאיפות היטמעות מלאה. יש די מקומות שאתה יכול לחיות ברמה ובאווירה אינטלקטואלית שאתה מכבד את עצמך, בלי לכפות על עצמך להיות בקרב היהודים".

     

    איך אתה מתייחס לאנשים כמו לוסי אהריש, הסמל לערבייה שיהודים אוהבים?

    "אני מחבב את לוסי, מבין את השאיפות שלה, והיא מצליחה בגדול. הבעיה שלי היא עם הממסד הישראלי. הוא רוצה לנצל אותה. מזמין אותה להדליק משואה ביום העצמאות, שהוא יום הנכבה שלנו. מה אפשר לעשות. אני לא בחרתי את זה. גירשו אותנו ועשו עצמאות, ואחר כך כועסים עלינו (צוחק). המדינה מנסה לנכס אנשים כמו לוסי, להכניע אותם, לבדל אותם מהערבים, וזה רע מאוד. מבחינתם, החלום הוא שלוסי תדבר רק על 'כוחותינו'".

     

    ונישואי יהודים-ערבים?

    "שום בעיה. האהבה תנצח. מי שיוצא נגד האהבה, ונגד בני זוג שנמשכים זה לזה, מתנגד באיזשהו מקום לרוח הדת עצמה. זו בעיה כמובן לא רק בין ערבים ויהודים. בספרי אני גם כותב על נוצרייה שהתחתנה עם מוסלמי, ולהפך. זו עדיין לא הנורמה, אבל רבים עושים את זה, כי זה הדבר הכי טבעי שיקרה בחיים משותפים".

     

    אבל אתה, החד"שניק, הולך ומצביע ל"משותפת", עם האיסלאמיסטים.

    "בוא נדייק. יש לנו בחברה הערבית מאבק מאוד חריף מול הפנאטים, שרוצים למנוע הצגות, תהלוכות מעורבות, פעילויות ספורט משותפות, וכדומה. מאבק חריף שאנחנו לא נתפשר בו, מתוך הרצון בשוויון. מצד שני, עצם הקיום הפוליטי שלנו מאוים, שלי ושל האיסלאמיסט יחד. לכן, חובתה של כל חברה מדוכאת הוא להתאחד".

     

    ספרו הראשון והמוצלח של בשאראת, "חוצות זתוניא", מין סאטירה יהודית־מזרח־אירופית על הבחירות בכפר ערבי, ראה אור ב־2009 ("עם עובד"). רומן שני, הוא מספר, כבר נמצא עתה בתרגום לעברית של מיכל סלע, ולאחריו אינשאללה יש שלישי בכתובים. מקורות ההשראה שלו רבים. בשליפה הוא מסמן עבורנו את נגיב מחפוז, לפני כולם, ולצידו שמות כמו עבד אלרחמן מוניף ("ערי המלח"), יוסוף אידריס ועלאא אל־אסוואני ("בית יעקוביאן").

     

    "ספרות משקפת את החברה. אל תדבר על תהליכים היסטוריים, דבר על האנשים", הוא אומר. "כאשר אתה מכיר את האנשים, איך הם חיים, אוהבים, אוכלים, רבים, אתה נכנס לחברה, אוהב אותה, ומזדהה עם הדמויות. כמו שאני מרגיש קרבה לגיבורים של עמוס עוז, מאוהב בהם. הספרות היא שיח פנימי, לא לעומתי. השיח הפוליטי מבקש לסגור, 'המדינה שלנו', 'סלע קיומנו', 'אנחנו היינו קודם'. גדולתה של הספרות בפתיחת הסלון שלך, לראות אנשים שדומים לך".

     

    זה אומר שתרחיק לכת ותגיע גם למפגש ספרותי בהתנחלויות? אם לדבר, אז עם כולם?

    "לצערי לא. כי זה מקום שנכבש בכוח, לא רוצה ללכת לשם, וממילא אני לא מגיע הרבה לשטחים הכבושים. כי אני לא עשוי מאבן. פשוט, זה מעציב אותי מאוד, לראות את האחים שלי כל כך סובלים. ואני עוד מדבר 'רק' על ג'נין, שהיא עדיין לא עזה. הדיכאון שולט שם, למרות שמתוכו יש אנשים שיוצאים ומצליחים לחיות".

     

    ועזה?

    "שם בכלל אין תקווה. אני במקומם באמת לא יודע מה הייתי עושה, ולא, אני לא אהוד ברק שיכול להגיד, 'הייתי הופך ללוחם פלסטיני'. לי לא יסלחו על זה (צוחק). על העימות האחרון בעזה כתבתי טור, 'אולי פצצת אטום על עזה תעזור?' וטענתי היא, שככל שהכיבוש מושפל, זה יותר טוב לעם הכובש, כדי שהוא יידע שיש גבול. אם נגיד, חלילה-חלילה-חלילה, רבים היו נהרגים שם, הציבור היה מתפכח. וחבל מאוד שלשם זה הולך להגיע. כי הטמיעו אצל הציבור הישראלי שהוא נמצא במלחמת קיום תמידית. זה אסון. עזה היא מלחמת קיום, כל אדם עם מספריים זה מלחמת קיום, כל אישה עם כיסוי ראש זה מלחמת קיום. ומצליחים בזה".

     

    מצליחים גם להחליש, בשיטת ההפרד ומשול: רש"פ לחוד, עזה לחוד, ערביי ישראל לחוד, והפליטים בחו"ל לחוד.

    "זה לא יצליח לטווח הרחוק. כל עוד ישראל לא תעשה שלום, עם כל העם הפלסטיני - כאילו היא לא עשתה כלום. תראה מה קורה במדינת ישראל: המצב הביטחוני, לכאורה יותר טוב. המצב הכלכלי, מצוין. מדד האושר, תמיד למעלה. ולמרות זאת, אנשים נמצאים תמיד במתח. הכוח הישראלי הוא מקור הבעיה. הכוח הזה, שלא מאפשר מחשבה על להרפות, לוותר, לחשוב על הצד השני. הנה, ניצחתם את עזה! עזה כבר מנוצחת, מנוצחת, מנוצחת - ניצחתם אותה עד עפר! נו, אז מה קרה?"

     

    בשאראת, 60, עובד במועצת יפיע כדובר, וכמו כן הוא מרצה וכותב מאמרים. אשתו ד"ר לביולוגיה ומורה בתיכון בנצרת. ילדיו מתקדמים במסלול הישראלי. הבכור עשה תואר שני בחקלאות, מתגורר ברחובות, השני גר באפקה ולומד הנדסת חשמל, עם הפנים להיי־טק. הבת הקטנה, 14, עומדת מאחורי ספר הילדים החדש שהוציא בשאראת,"'אל תגנבו לי את התור" (הוצאת "כתר"), המלווה באיורים הנהדרים של בתיה קולטון".

     

    אל תגנבו לי את התור ()
    משל על מצב הערבים בישראל? ספר הילדים של בשאראת

    "מעולם לא התיימרתי להיות סופר ילדים, ואין לי כוונה להמשיך בכך", הוא צוחק. "פשוט, הרעיון לספר בא מבתי. היא הייתה הולכת למכולת, ותמיד דיכאו אותה בתור, עד שהייתה חוזרת בפנים אדומות כעוסות. אז החלטתי לכתוב". יצא מזה סיפור חכם, על הילדה חלא, תלמידת כיתה ב', שביקשה לקנות מצרכים לסנדוויץ', ונתקלת בעולם המבוגרים, זה שנדחף וזה שמתחנף וזה שדורס. עד שהיא מחליטה לקחת את היוזמה לידיה - אולי אלימות? אולי לכנס ילדים אחרים ולהתארגן יחד? ומי בחבורה שלנו ייטול את הבכורה?"

     

    אפשר לראות בזה גם אלגוריה על מצב הערבים בישראל. כולם דופקים אותנו, העולם בחוץ, הסכסוכים מבית, עד שאנחנו צריכים ללמוד ללכת לבד.

    "אתה כנראה מתרגם את הלא־מודע שלי (צוחק). אולי. היגיון הילד לא יודע פשרות. פעם כתבתי, ההיגיון הוא טיפש. ההיגיון הוא תיש. ילד לא מקבל כמובן מאליו את העובדה שבנצרת-עילית המצב טוב יותר מאשר בנצרת. הוא לא יכול להבין את זה! הם לא מבינים שהם צריכים לשקר לעצמם, וזה קשה".

     

    קל לזהות במאבק לזכויות של הבת במכולת את עברו של האב. מי שהיה פעיל במפלגה הקומוניסטית עד תחילת האלף. "שלושה דברים עיקריים נותרו טבועים בי. האחד, צדק ושוויון. לפני שהקומוניזם הלך רחוק ומעוות, עד דיכוי האני והאדם וסתימת הפיות. השני, הפעילות המשותפת של ערבים ויהודים. והשלישי, מאבק אחראי. לא להשמיע סיסמאות לריק. אלא לנווט את מאבק האוכלוסייה בצורה אחראית", הוא אומר.

     

    אולי זה גם לקח מהוריו, והמורשת השונה בתכלית שהועברה לידיו. אבא של בשאראת היה פועל בניין. בין היתר, הוא היה מבנאי גורד השחקים הראשון של העיר העברית הראשונה, מגדל שלום. שני הוריו, שנפטרו כבר, גורשו עם משפחותיהם ב־1948 מהכפר מעלול. "הם לא דיברו איתנו על זה. לא יודע למה. רק היו מתמלאים עצב, כשמישהו היה מזכיר את הנכבה. אני יודע שאבא שלי היה מתגנב בחזרה לכפר הנטוש, ומביא כל מיני דברים שהם החביאו בבאר לפני הגירוש".

     

    "הם גורשו ב־15 ביולי. אבל לא היה זמן להתאבל. רק אחרי שישה חודשים, כשהיה איזה פסק זמן, הם עלו לפסגת הר שמשקיף על מעלול והחלו לזרוק אפר על הראש. וזה עוד למזלנו, היינו יכולים לגמור בעזה או בעין חילווה, יחסית לא נהרגו רבים. 'יצאנו בזול'. מכאן התפתחה תודעה של נכבש, מפוחד, שבהחלט הרגשתי אותה. להיזהר מכל סמכות ולובש מדים, 'אל תדברו', 'הם שומעים הכל'. הם רק רצו לחיות, ולא לשקוע בכעס, על הגירוש והדיכוי והפשע".

     

    חשבת אי פעם להגר?

    "לא. הרי אין קל מלהגיד, 'אני נוסע'. אתה יכול לכתוב באיזה עיתון, לעבוד בחקלאות, בהיי-טק. אבל יש לך אחריות לחברה שאתה חי בתוכה! חוץ מזה, אני קשור למקום. כועס עליו מאוד, אבל מתוך אהבה עזה. אם אסע, אחרי חודש אחזור. חסר לי הקונפליקט. אין לך נתניהו וסינוואר, תתגעגע".

     

    לא מעייף אותך כל הריטואל הזה?

    "בטח שאני מתעייף מהחדשות כאן. אבל יש לי יתרון על הישראלי. אני יכול להעביר לטלוויזיה הלבנונית והסורית, ולשמוע על הטרגדיות שם" (צוחק).

     

    נו, זה מה שאומרים פה רבים: על מה אתם מתלוננים? מצבכם דבש!

    "זה לברוח מהמצב הקיים. כמו שיש לך חוב של מיליון לבנק - אבל אתה מתלונן למה לטייקון יש חוב של מאה מיליון. אנחנו צריכים לטפל בכל דבר שמציק. ובישראל יש מצב לא נורמלי. מאוד פשוט: מיליוני אנשים מוחזקים מאחורי גדרות. לכן, זו חובתנו המשותפת, שלך ושלי, לפתור את זה".

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלעד גרשגורן
    עודה בשאראת (צילום: אלעד גרשגורן)
    צילום: אלעד גרשגורן
    לאתר ההטבות
    מומלצים