שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    התקשרתי למשטרה. אני לא יודעת אם הצלתי אותה או הרגתי אותה
    בשלב מסוים לא יכולתי לשאת את הטרור ששכנתי ספגה מבעלה והרמתי את הטלפון. היא לא דיברה איתי יותר. אחר כך הם נעלמו ומאז לא הצלחתי לאתר אותם. סיפור אישי ברקע המחאה נגד הטיפול באלימות כלפי נשים

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    הייתי חיילת משוחררת טרייה ורגע לפני שהתחלתי לנהל חנות צילום, ביקשה ממני א', השכנה המקסימה שלנו, לעשות בייביסיטר לבן שלה. החיבור איתו היה מושלם, הפכתי לבייביסיטר הקבועה שלו ונהניתי מכל רגע. הילד הבכור היה בנה מנישואים קודמים, ושנים אחרי נולדו לה עוד בן ובת מבעלה השני, שהיה עורך דין שנולד וגדל בארה"ב.

     

     

    אחרי הפעם הראשונה שעשיתי אצלם בייביסיטר ירדתי במעלית כמה קומות לבית הוריי ונזכרתי ששכחתי לתת לילד מתנה שקניתי לו. עליתי מיד בחזרה, עצרתי מול הדלת והתקשיתי שלא לשמוע את הצעקות. הבעל צעק על א' באופן מפחיד ומאיים. שמעתי ברקע את הבן אומר "אימא, שיפסיק כבר". חזרתי הביתה מזועזעת. אמרתי לאימא שלי ששמעתי צעקות מלחיצות והיא אמרה לי מיד: "אל תתערבי בזה, זה ביניהם".

     

    הקשבתי לה כי אימא יודעת הכי טוב, אבל לא ישנתי כל אותו הלילה. ככל שחלפו השבועות שמתי לב שהילד אינו כתמול שלשום. ניסיתי להגיע אליו, לבדוק אם האב החורג פוגע בו, אבל הוא היה סגור בבועה ורק רצה שנשחק מחוץ לבית.

    ואז זה קרה שוב. שמעתי אותם רבים בחדר ליד רגע לפני שיצאו לבילוי. ניסיתי למנוע מהילד לשמוע אבל זה היה בלתי אפשרי. ואז א' באה להגיד לנו שלום, עיניה בוהקות מדמעות שאיימו לרדת ועל פניה החיוך הכי עצוב שראיתי בחיי. היא אמרה: "אנחנו יוצאים ולא נחזור מאוחר". אני אמרתי: "אין בעיה, תהיו רגועים, אני כאן עד מתי שצריך". אבל כל מה שרציתי לומר זה: אל תתני לו לצעוק עלייך ככה, אל תאפשרי לו לאיים עלייך, תגידי רק מילה ואפנה למשטרה. אבל נאלמתי דום.

     

    במשך שנה עשיתי בייביסיטר על הילד שנכנס במהרה ללבי. המתח בבית תמיד ניכר ולא יכולתי שלא לשים לב שגם האם וגם הבן חוששים מצעקותיו של בן הזוג ואולי אף מנחת זרועו. לא ראיתי מעולם סימנים פיזיים, אבל את הסימנים שבנפש התקשיתי לפספס.

     

    באחד מן הימים, א' קבעה איתי לעלות אליה להכין ביחד עוגיות. היא אמנם הייתה מבוגרת ממני ביותר מ-20 שנה, אבל הפכנו ממש לחברות ולא רק שכנות. כשעליתי בשעה היעודה דפקתי בדלת ולא היה מענה. צלצלתי וגם זה לא עזר. שמעתי צעקות רחוקות, אולי מיחידת הדיור שהייתה על הגג, אולי מחדר סגור, וחייגתי אליה. כלא ענתה עמדתי לחייג למשטרה. משהו בי הרגיש לא רגוע. לאחר שחייגתי אליה היא הגיעה לדלת, פתחה חריץ קטן, הביטה בי במבט נוגה – אפילו מפוחד - ואמרה לי שנצטרך לדחות את זה, כי בעלה הגיע הביתה עצבני והוא לא ישמח לאורחים כרגע.

     

    שאלתי אם היא צריכה משהו, אם היא רוצה שאדבר איתו, אם הילד בסדר. היא הנהנה ואמרה שזה קורה הרבה והיא כבר יודעת להתמודד. אמרתי לה שתקרא לו לדלת. היא סירבה. ואז אמרתי לה: "את ובנך יקרים לי, גם אם זה רק צעקות ואיומים, יום אחד זה יכול להיות מעבר. תרשי לי להזמין לו משטרה".

     

    אני חושבת שמבט האימה שאחז בה היה מבוהל יותר מזה שיש לה כשהוא צועק עליה. היא ענתה לי: "בשום פנים ואופן. הוא לא בן אדם רע, הוא פשוט עצבני. לכי הביתה, הכול יהיה בסדר".

     

    ירדו לי דמעות. אמרתי לה שאני לא רוצה שהיא תהפוך לכתבה בעיתון ואז היא דמעה בעצמה וסגרה את הדלת בפניי, תרתי משמע. התייעצתי עם הוריי והם אמרו שאסור להתערב ביחסים בין בני זוג. הבנתי שעל התובנה האיומה הזו הם גדלו ושאני אגדל אחרת. נכנסתי לחדר וחייגתי למשטרה. אמרתי שאני לא רוצה שיגידו מי טלפן אליהם כי אני חוששת, אבל נראה לי שבדירה למעלה מתבצע מעשה אלימות ואני חוששת לחיי שכנתי ובנה. את סירנת הניידת שמעתי בבניין לאחר כ-10 דקות.

    אין לי מושג מה קרה. אני לא יודעת אם זה נגמר באזהרה, בתלונה או ש-א' הכחישה בפניהם שיש בכלל בעיית אלימות. אני רק יודעת שמאז אותו היום לא הוזמנתי יותר לעשות בייביסיטר. א' הפסיקה לענות לשיחות שלי וכשעליתי יום אחד לשאול לשלומם הם פשוט לא פתחו לי את הדלת.

     

    חודשיים אחרי אחד השכנים עדכן אותי שהם עברו לארה"ב ומאז לא שמעו מהם. כל חיפושיי ברשתות החברתיות ומול מכרים עלו בתוהו. עד היום אין לי מושג מה מצבם של א' ובנה ומה קורה עם שני הילדים שהביאה לעולם עם אותו עורך דין. אני לא יודעת אם הם חיים בארץ או בחו"ל, אם התגרשה מבעלה המאיים ופתחה פרק חדש ורגוע בחייה. ואולי היא בכלל לא בחיים? אולי הוא פגע בה או בעצמו?

     

    יותר מ-20 שנה עברו ולעולם תישאר בי השאלה אם בהתערבות שלי ובשיחת הטלפון למשטרה הצלתי אותה או "הרגתי" אותה.

     

    אם ישנה אלימות או חשש כלשהו לחיים של קרובת משפחה/חברה/שכנה/מכרה ואפילו זרה ברחוב, תתערבו. גם אם תספגו תגובה קשה. גם אם יתברר שהמצב מלחיץ אך לא מאיים על חייהן. אף פעם אי אפשר לדעת מראש לאן אלימות תתפתח. מי יודע, אולי דווקא אתם/ן תצליחו למנוע את הרצח הבא.

     

    • כרמל מילנר סער היא עיתונאית ומנהלת תוכן וסושיאל

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים