שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ילדים בסדר גמור": ביוגרפיה של דור שלם או של אשכנזים בלבד?
    למרות אבחנות תרבותיות שטחיות לרגעים, חנה יבלונקה מצליחה לתאר ביוגרפיה קולקטיבית של הדור שנולד יחד עם המדינה. אך העמקה בפרטים מגלה שהמחקר המושקע מתמקד בעיקר באשכנזים

    "ילדים בסדר גמור", שלוקח על עצמו להרכיב ביוגרפיה של ילדי דור המדינה, עושה שימוש נרחב בציטוטים מעיתוני הילדים של התקופה. באופן מיוחד מצוטטים טורי העורך - אחד ממכשירי האינדוקטרינציה הדומיננטיים של אותן שנים. אלא שמחברת הספר, ההיסטוריונית חנה יבלונקה, מזהה בהם לא אחת ניסיון לנתץ סטריאוטיפים, באמצעות דיבור אל הילדים "מעל ראשי הוריהם".

     

    כך למשל, בטור העורך שהופיע בגיליון העשור למדינה של "הארץ שלנו", הוקדשה הפסקה האחרונה לסכסוך. "ראשיתה בתיאור האיבה של שכנינו, תוך שימוש בביטויים שהיום לא היו עוברים את סף התקינות הפוליטית", מאבחנת יבלונקה, ומצטטת: "'הם יראים מפנינו, מן הכוח ומן המרץ שאנו מגלים, הם עדיין שקועים בבערות ובעצלות וקשה להם להאמין בכוונותיו של עם נאור... אולם לא נתייאש... נשכח את העוול שעשו לנו ואנו נכפר על העוול שעשינו להם'".

     

    ואולם, הדבר החשוב לגבי הציטוט הזה איננו שסגנון הדברים לא היה עובר היום בכלי תקשורת ממוסד, קל וחומר בעיתון ילדים, אלא שגם התוכן לא היה

    עובר: ההכרה, רחמנא ליצלן, בעוול שחוללה הציונות לערביי ארץ ישראל. יבלונקה מחלצת מכך מסקנה מרחיקת לכת. היא טוענת ש"יכולת הראייה הרב־צדדית" שמתגלמת בסיפור הזה אופיינית לעידן שלפני 67'. דוגמה אחרת היא פעילויות משותפות לילדים ערבים ויהודים שיזם משרד החינוך, שהיום מקומם לא יכירם. הראייה הסובלנית הזאת, טוענת יבלונקה, נטעה בבני הדור ביטחון בקיומה של המדינה, וכפועל יוצא ביכולתה להשתלב במרחב, פרט שמבדיל אותו מהדור שקדם לו ומהדור שבא אחריו.

     

    עטיפת הספר ילדים בסדר גמור (ידיעות ספרים)
    התאבלות על כשלונותיו של הדור. עטיפת הספר

    זהו ספר בעל יומרה: להקיף את סיפורו של דור שלם. יבלונקה נעזרת לשם כך במגוון גדול של מקורות - מאותם עיתוני ילדים ועד טוקבקים באתרי חדשות עכשוויים - ועליהם היא מוסיפה ראיונות עומק עם קבוצה של 28 אנשים שנולדו ביום הקמת המדינה. בין לבין היא שוזרת, כמתבקש, גם את חוויותיה שלה, כקול נוסף במארג. יבלונקה בחרה להקיף את סיפור חייהם של ילידי שנת 48' עד 55', השנתון האחרון שהתגייס למלחמת יום הכיפורים, ועוצרת בשנת 78', בטענה שאלו היו השנים המעצבות של המדינה, כמו גם התקופה המכוננת בחיי האנשים.

     

    התוצאה היא חיבור קרוס-ז'אנרי - ספר עיון שנקרא לפרקים כפרוזה סוחפת. לפרקים לא. הוא מקיף, עשיר בפרטים ובמקורות, וזה גם עיקר קסמו. יבלונקה בשיאה כשהיא משרטטת את הכרוניקה של ימי הילדות: מוכרי הקרח שעברו בין הבניינים; מסדר הכינים מעורר האימה במסגרות החינוכיות; מבחן הסקר הנלוז שחרץ לשבט או לחסד חיים שלמים של ילדים; עמוס חכם, זוכה חידון התנ"ך, ומשם ברצף אסוציאטיבי כמו-ספרותי לגיבורי הילדות האחרים, הכדורגלנים נחום סטלמך, שייע גלזר ורפי לוי. הרגעים הפחות טובים בספר הם ביקורת התרבות המעט-שטחית על היצירות של בני הדור, דוגמת שלמה ארצי, יהודה פוליקר וזוהר ארגוב במוזיקה, ו"בלוז לחופש הגדול" ו"אסקימו לימון" בקולנוע. ואילו הפרק המפורט יתר על המידה על משפט אייכמן נראה כלקוח מעבודה אחרת של יבלונקה, שבכובעה האחר היא חוקרת של זיכרון השואה.

     

     

    1973 כנקודת שבירה (צילום: אבי שמחוני מיקי צרפתי) (באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון צילום: אבי שמחוני ומיקי צרפתי מערכת 'במחנה') (באדיבות ארכיון צה
    1973 כנקודת שבירה (צילום: אבי שמחוני מיקי צרפתי)

    טענתה המרכזית של יבלונקה, זו שהעניקה לספר את שמו, היא שדור ילדי המדינה גדל ממושמע וצייתן, וכמי שיודע היטב את מקומו מול ההורים ומול הממסד. אולם משמעת זו קרסה - תחילה בעקבות מלחמת ההתשה, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, שם הופקרו בניו לאנחות במעוזים. תוצאת הקריסה הייתה הופעתן של מחאות אזרחיות - בהן מכתב הקצינים והקמת שלום עכשיו - וחרף העובדה שעירערו כמעט לראשונה על העמדה הרשמית, הן לא הצליחו לשנות מן היסוד את מציאות הסכסוך. ליבלונקה לא נותר אלא להתאבל על כך, בוודאי לאור אותם מאפיינים פרוגרסיביים, שוחרי שלום, שזיהתה בקרב בני דורה.

     

    זו טענה מפתה, אבל מעט רעועה. ראשית, לא ברור אם המאפיינים שהיא מייחסת לבני דורה אכן ייחודיים. כך לדוגמה היא מקוננת על הקונפורמיות הגדולה של הדור הזה בתקופתו הסטודנטיאלית, אבל ספק אם בישראל היה אי פעם קמפוס המבעבע מהתנגדות פוליטית. וממילא מהספר נעדר כל אלמנט השוואתי, ביחס לדורות אחרים, שעשוי לאשש או לשלול טענה זו. יבלונקה גם לא מתעכבת על הסברה שחלק ממה שהוביל את בני הדור לציית לסמכות הוא שבהיבטים מסוימים, המדינה אכן מילאה את חלקה בעסקה איתם, כשהעניקה להם רשתות ביטחון סוציאליות. גם השמירה על השטחים שנכבשו ב־67' הייתה המוצא הנוח, וספק גדול אם היה באיזשהו שלב רצון עממי אמיתי להיפרד מהם.

     

    מכל האמור לעיל מבצבץ הרושם שאולי הקטגוריה הסוציולוגית שיבלונקה מייחסת לה את התכונות הללו היא בכלל אתנית ולא דורית. בסופו של דבר, זה ספר שעוסק ברובו בקבוצת ההתייחסות האשכנזית של הכותבת (רק שלושה מ־28 המרואיינים הם מזרחים), והיא עצמה אף כותבת בכנות שבשנות ילדותה "האשכנזים היוו את מערכת השמש". המזרחים? הם מסיפור אחר.

     

     

    "ילדים בסדר גמור", חנה יבלונקה, ידיעות ספרים, 430 עמודים

     

    הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים