שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    המסע שלי למציאת גבר עשיר שיתמוך בי

    לטל גטרייטמן נמאס להיות באוברדראפט, אז היא החליטה לתור אחר גבר רווק ועשיר שיסכים לתמוך בה ובאומנות שלה. היא התחילה באתר הכרויות לשוגר דדיז וסיימה בדייט משפיל בכיכר המדינה

     

     

    כאב לי. נעלי העקב לחצו לי על הרגליים, ולא יכולתי לחכות לרגע בו אשוב לנעול את הסניקרס הישנות שלי. זה היה לילה סתווי ובדיוק עשיתי את דרכי חזרה הביתה ממגדל יוקרה בצפון העיר, מקללת את כל עשירי העולם ומשכנעת את עצמי שכסף זה לא הכול בחיים. ביתי הצנוע שוכן בכרם התימנים. שם, בבוא העת, עוד יבנו מגדלים, אבל עד אז אני מרגישה אחת ככל האנשים. כשהתקרבתי לביתי ראיתי את רמי, ההומלס השכונתי, שוכב ומונה לעצמו את מספר הקרטונים שאסף, מכוסה בשמיכת פיקה שהבאתי לו.

    טל גטרייטמן (צילום: אוסף פרטי)
    טל גטרייטמן. צרות עם הבנק(צילום: אוסף פרטי)
     

    "טל כפרה", הוא קרא לי בלחש. "סורי, מותק", עניתי לו. "אני עייפה מאוד. אם תישאר כאן מחר אביא לך ארוחת בוקר". "קחי, כפרה עלייך", הוא אמר והגיש לי מספר שטרות כסף מגולגלים. "ג'יזס כרייסט!", צעקתי בקול, מאיפה הדפוק הזה השיג כל כך הרבה כסף ומה פתאום הוא מציע לי אותו? באותו רגע הזוי ומבלבל הבנתי שאם הגעתי למצב הזה, כנראה שהמצב שלי על הפנים. ברחתי משם כאילו שאני לא על עקבים. שישאיר את הכסף לעצמו, חשבתי לעצמי, למרות שהנחתי שוודאי יקנה איתו סמים.

     

    אפס קרדיט

    הכול התחיל ביום חורפי אחד לפני מספר שבועות. "הכרטיס שלך לא עובר", אמרה לי מוכרת נחמדה באחת מחנויות הפארם המוכרות. לאחר כמה ניסיונות היא ביקשה ממני לזוז מהתור, לברר מה קורה, והבטיחה שהיא תשמור לי על הדברים. נבוכה, יצאתי אל רחוב שוקק חיים עם אנשים שיש להם כסף, תרה אחר כספומט שיוכיח לי שמשהו דפוק בקופה של הפארם ולא בכרטיס שלי. הכספומט סירב להוציא לי כסף, ועוד פירט על גבי המסך את הסיבה לכך - "עברת את יתרתך". מבועתת, חציתי את נחלת בנימין, כשרמי הנרקומן ביקש ממני שקל. "שקל?" עניתי בכעס, "מה קרה לכל הכסף שהיה לך?"

     

    לא ממש חיכיתי לתשובה. במקום זה התעצבנתי והמשכתי ללכת, בעוד מצפוני מייסר אותי על חוסר הסבלנות שהפגנתי כלפיו. כשאין כסף יש לחצים, וזה לא משנה איפה אנחנו גרים. בימים אלו להיות יוצר, לעבוד 24/7 ולהמתין לכסף בשיטת השוטף פלוס תמותו, זה דבר שמקשה מאוד על החיים. הלוואי שהיה לי בעל אוליגרך או משהו כזה. תמיד חלמתי להיות עשירה, להגיע למעמד שיש לי בו מספיק כסף כדי שאוכל לכתוב וליצור כאוות נפשי, ללא תלות כספית בספקים שמאחרים לי. ואתם יודעים משהו? אני נשבעת בגמילה של רמי הנרקומן שאם אכיר גבר נובוריש שכזה, לא אשתמש בכספו עבור בגדים יפים או ניתוחים פלסטיים, אלא אנצל את הכסף אך ורק כדי שאוכל ליצור ולכתוב בראש שקט.

     

    "אני רוצה את הכסף שלך", אגיד למאהב העשיר שיהיה לי, "אבל בשביל האומנות". נרגשת, החלטתי שזה רעיון מספיק חשוב כדי שאפעל להשיג אותו. אבל מאיפה מתחילים והיכן מכירים בכלל גבר עשיר מספיק כדי שירצה לתמוך באומנות שלי?

    היכן מסתתר העשיר הפזרן שלי? ()
    היכן מסתתר העשיר הפזרן שלי?
     

    קורט קוביין שוגר דדי

    למעמד הביניים יש טינדר ואוקיי קיופיד, לעשירון העליון יש מגוון אתרים ואפליקציות לחובבי וחובבות ה'שוגר דדיז', שמשדכים בין גברים עשירים לנשים יפות וצעירות. החלטתי לנסות את מזלי באחד מאתרי ה"היי-קלאס" הללו ולפתוח כרטיס. חמש דקות אחרי זה כבר בהיתי בכרטיסים של דוגמניות הלבושות בדולצ'ה גבאנה, תוהה כיצד אוכל בכל זאת לגרום לעצמי לבלוט. לבסוף, החלטתי להתבלט על הצד השני, והעליתי תמונה שלי בחולצת נירוונה. עוברת על כרטיסי הגברים ומתחילה להרגיש מאוימת מהקריטריונים והישירות של הדברים: הגברים העשירים באתר הזה מעידים על עצמם שהם רוצים אישה יפה לידם ושהם אוהבים לבזבז כסף. הרבה-הרבה כסף.

     

    ידיד שלי שמתמצא בענייני הון-שלטון בדיוק התקשר אליי, צחק כשסיפרתי לו על מעשיי ומיד קבע שאין לי שום סיכוי לנצח. "אנשים באתרים האלה מחפשים משהו אחר לגמרי, לא ממש אומנית עם חולצת נירוונה", פסק. אחר כך הוא המליץ לי למצוא את הכסף, כלומר את הגבר, במקומות שבהם הוא עשוי להסתובב. "תתחילי עם להסתובב באחד ממגדלי היוקרה הנוצצים", הציע. מעניין. אני מכירה את המגדלים האלה. הם תמיד חוסמים לי את קו הרקיע ומציקים לי בעין. ובכל זאת, אף פעם לא ממש הסתובבתי ביניהם. אני כן יודעת שמתחמי המגורים השופונים הללו עמוסים במסעדות שוות, בהן יושבים כל מיני 'הוז אנד שמוז', גברים בחליפות ונשים יפהפיות. קראתי פעם שכוכבת ריאליטי מפורסמת הכירה ככה את בן הזוג האוליגרך שלה, אז למה שאני לא אמצא ככה מישהו?

     

    אופטימית, לבשתי את שמלת הערב היפה ביותר שהיתה לי ויצאתי לאחד הברים הסמוכים למגדלי העשירים. המקום היה מפונפן בדיוק כמו שראיתיו בדמיוני. שנדלירים נוצצים בתקרה, ספות עור נוחות שאי אפשר לקום מהן (וגם אין סיבה לקום מהן), ואיך אפשר בלי מרפסת המשקיפה על פלאי נדל"ן יוקרתיים. כולם מסביבי עישנו להם סיגריות דקיקות כמו נעלי העקב של הרבה מהנשים. מציצה בתפריט היקר ונזכרת שהאשראי שלי בכלל לא עובר. היש תחושת לוזריות גדולה מזו? להיות מוקפת בנשים וגברים שאני לא שייכת אליהם, לא נראית כמותם, אפילו משהו בעברית שלנו נשמע שונה, והכול מתוך איזושהי ציפייה להכיר פה מישהו עשיר שירצה לתמוך באומנות שלי.

    טל גטרייטמן (צילום: גיא און)
    טל גטרייטמן. שוגר דדי'ז שומרים אמונים לנירוונה?(צילום: גיא און)
     

    בסדר, כולנו פתטיים לפעמים, אני אומרת לעצמי ומחליטה לערוך סיבוב בבניינים עצמם, שוקלת אולי לשבת קצת באיזה לובי ולראות מי נגד מי. תראו, אם יש משהו שאני מתפארת בו, זה שבכניסה לדירה השכורה בבניין בו אני גרה יש קודן! אני חושבת על זה ומגחכת בזמן שאני מבינה שיותר קל להיכנס לבסיס צבאי ולעקוף ש.ג, מאשר לעבור את מערך האבטחה שממתין לי בכניסה לבניינים עצמם. האינטרקום של המגדלים הללו מאפשר לדיירים להיכנס בטביעת אצבע, האורחים דרך הקשת קוד, ואילו על הזרים לצלצל בפעמון.

     

    מצלצלת וקולטת שאני נכנסת לתסבוכת רצינית. שומרת נחמדה שואלת את מי אני מחפשת, ואני מחליטה למנות בפניה שמות של אנשים עשירים שיש מצב שהם דיירים במקום. כדי להפוך סיפור ארוך לקצר, אספר לכם שבהתחלה אמרתי שלב לבייב מחכה לי (סליחה נו, זה השם הראשון שקפץ לי). אחר כך חשבתי על נוחי דנקנר, רק כדי לגלות שהוא בכלא. אך כשזרקתי שמות אקראיים כמו 'שאול יהלומים', השומרת כבר הבינה שאין לי באמת חבר בבניין היוקרה, וביקשה ממני בקשיחות מעודנת ללכת מהמקום כי זה בניין פרטי.

     

    דייט משפיל בכיכר המדינה

    חזרתי הביתה עייפה אך עדיין אופטימית, והחלטתי שהשלב הבא הוא לצאת לדייט ניסיוני עם מ', גבר עשיר שמיודד עם חברה שלי, שסיפרה לו על הכתבה והתחננה בפניו שסכים להיפגש איתי. יום לפני הדייט קבלתי הודעה מהבנק שירדתי ב'דרגת הלקוח שלי', ושמהיום אני לא יכולה לבצע פעולות באמצעות בנקאות פרטית, ושכעת עלי להמתין בתור ביחד עם כולם. "וואטאבר", גלגלתי עיניים. אין לבנק מושג שבקרוב יהיה לי גבר עשיר שיקפיץ אותי למעמד בנקאי גבוה יותר. אתם עוד תתחננו לקבל קצת מהכסף שיהיה לי, לחשתי לעצמי בזעם.

     

    מ' הוא יוצא יחידת עילית שעשה את הונו מעסקים בחו"ל. הוא מתגורר במושב יוקרתי באזור השרון, ובדיוק הגיע לתל אביב עבור פגישת עבודה. הוא מציע לשלב בין השניים ומזמין אותי למסעדה בכיכר המדינה. לתומי, חשבתי שזה יהיה דייט, אבל כשהגעתי ראיתי שהוא יושב עם שלושה גברים אמידים ובני 50 לערך. כשהתיישבתי ליד שולחנם נבוכה, הוצגתי לראווה בתור מישהי שעושה ניסויים בבני אדם ועוד כותבת עליהם. כן, חברתי לא חסכה ממנו פרטים, והוא לא חסך אותם מחבריו המשועשעים שהחלו לזרוק בדיחות שבעידן ה-Me too כבר לא ממש מחליקות בגרון.

     

    בדרך כלל, כשאני לחוצה ונבוכה, אני הופכת לארסית - צוחקת ושוחטת כל מי שמנסה אותי. בהתחלה זה עבד גם איתם, והשלושה צחקקו משועשעים, אבל אחר כך זה כבר יצר מתח לא ברור, שכל הנוכחים הרגישו אותו. מ' התפאר בפני כולם בנשים איתן הוא יוצא ובעיקר בגילן הצעיר. ואז, כאילו שאני לא נוכחת איתו בשולחן, הוא דיבר גם עליי. השיא אירע כשאחד מהם אמר שמחפשים נשים שימכרו את פניהן לבובות מין רובוטיות, ואז מ', ה'דייט' שלי, שאל אותי בלי להתבלבל: "כמה הפנים שלך שוות לדעתך?"

     

    בום. תחושת בחילה עלתה בגרוני. "אתם לא תעמדו בסכום", ניסיתי לשמור על קוליות, בזמן שהגברים צחקו והריעו בקול רם. כאן כבר לא יכולתי להמשיך. עצרתי את החגיגה ואת המשך הדייט מול כולם, והודעתי שאני מוכרחה לזוז הביתה. כל מה שרציתי היה להיות בבית כבר עם הטרנינג הדהוי והמרופט שלי, ולכסות את עצמי במיליון שמיכות. עזבתי את המקום כשתחושה חדה של עלבון צרבה את גרוני. שמתי שיר של ג'וניס ג'ופלין באוזניות והרשיתי לעצמי להתפרק.

     

    בכיתי והרגשתי מושפלת. הטעם הרע שנותר בי גרם לי להבין שאני הכי מוכשרת, יפה וזוהרת בבר השכונתי שלי בכרם התימנים, עם הומלסים ושלוליות וכבישים מתפרקים. אני יודעת שאת הכסף שלי אין לי ברירה אלא לעשות בעצמי, כי אני בחורה-אישה עצמאית שלא מפחדת מהעולם הזה, עם מינוס בבנק או בלי.

     

    הטור מוקדש באהבה לבנק שלי. יום יבוא ואתם תקנו את הספר שלי כמתנת חג לכל העובדים שלכם בארץ ובעולם, ותתחננו שאהיה במסלול בנקאות פרטית, VIP כמובן.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוסף פרטי
    טל גטרייטמן. היכן העשיר שייגרום לה להתאהב בו?
    צילום: אוסף פרטי
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים