שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: ירון ברנר
    הבלורית, הסלסולים והקאמבק שלא הושלם: פרידה מיגאל בשן
    הלהקות הצבאיות רדפו אחריו, אלטון ג'ון ובריאן אדמס כתבו לו שירים ואין אחד שלא מכיר את הלהיטים שלו. אבל כשהרוק השתלט על המוזיקה הישראלית, הוא נדחק הצידה - ואף שהקהל ציפה, הקאמבק האמיתי לא הגיע. זוכרים את יגאל בשן

    לפני כמה חודשים, כשעבדתי על עריכת הסדרה "צליל מכוון" ששודרה ב"כאן", עברתי על אינספור שעות ארכיון של הערוץ הראשון בשנות השבעים. ומה שהדהים אותי לגלות היה שהכוכב הטלוויזיוני הבלתי מעורער של אותן שנים לא היה שלמה ארצי, שלום חנוך ואפילו לא אריק איינשטיין. זה היה יגאל בשן, הנסיך יפה התואר, עם הבלורית המושלמת, הלוק האקזוטי והקול החם והנהדר הזה, שהפך אותו עוד לפני שהתגייס לזמר השנה של גלי צה"ל.

     

    יגאל בשן (צילום: דן לב)
    יגאל בשן - הנסיך יפה התואר(צילום: דן לב)

    יגאל בשן היה כוכב נולד, עשרות שנים לפני שנינט אפילו נולדה. הוא היה כל כך פופולרי בגיל 18, עד שכל הלהקות הצבאיות - שהיו אז בשיא תפארתן - פשוט פתחו במכרז כדי לצרף אותו לשורותיהן. וההצלחה שלו רק התגברה אחרי השחרור מלהקת פיקוד צפון. קשה לדמיין את הפופ הישראלי (הנהדר) של הסבנטיז, בלי שירים מושלמים בכל פרמטר כמעט כמו "קפה אצל ברטה", "יש לי ציפור קטנה בלב", "בואי נעשה לנו חג", "מכת שמש" ועוד אינספור להיטי ענק אחרים.

     

    נפרדים מיגאל בשן:

     

    בשן הכניס חוליה חדשה ומשוכללת לפופ הזה. הוא הביא איתו גלאם חו"לי, רכוב על מקצבי דיסקו ופאנקי מעודכנים, לצד אלמנטים מזרחיים מהסוג שהממסד האשכנזי יכול היה לחיות איתם. גם כי הם היו במינונים נמוכים, וגם כי הם נתפסו יותר כ"תימניים" מ"מזרחיים", במובן האקזוטי של העניין. ועדיין, בפרספקטיבה היסטורית, בשן - שהוא הרי בשארי מלידה - היה מהראשונים שהחדיר למיינסטרים הישראלי שירים מזרחיים כמו "אם ננעלו", "דרור ייקרא", "לקראת שבת" ו"אשאל אלוהי". עשו לעצמכם טובה, חפשו ביוטיוב את ההופעה שלו בצוותא מ-1976, ותראו איך הוא משלב סלסול תימני, רקדנים של להקת ענבל בבגדים מסורתיים ודיסקו לפנים, בתוך המקדש התל אביבי של ארץ ישראל הישנה והטובה.

     

    ההופעה במועדון צוותא בשנת 1976

     

    האקזוטיקה המעודכנת הזו קרצה גם לגורמים בחו"ל. הרבה לפני הפריצה הבינלאומית של עפרה חזה, בשן זכה לחוזה הקלטות של ארבעה אלבומים באנגלית, שנראה היום כמעט בלתי נתפס. די להזכיר שלאחד מהאלבומים האלה כתבו לו שירים לא פחות מאלטון ג'ון ובריאן אדמס. ובמקביל, הוא הוסיף לפרוח גם בישראל, ולא רק במצעדי הפזמונים. בשן שיחק בסרטים, הקליט שירים לקולנוע, השתתף בפסטיבלי זמר למבוגרים ולילדים וכיכב בחגיגות יום העצמאות בטלוויזיה. הוא היה פשוט בכל מקום. כוכב פופ ענקי, שנהנה מפופולריות חוצת גבולות וז'אנרים. בניגוד לצביקה פיק, למשל, שגם עשה פופ מצליח מאוד באותה תקופה אבל סבל מחשדנות ומהתנשאות של הממסד התרבותי, בשן נתפס כישראלי שורשי ו"גזעי". ההומור המפותח שלו, שבא לידי ביטוי בשירים כמו "מכת שמש", עזר לו מאוד בתוך תרבות שאוהבת גיבורים שלא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (מספיק לצפות בקליפ המענג והמצחיק של "ודוד יפה עיניים").

     

     

    התהילה הזו המשיכה בראשית שנות השמונים, עם להיטי ענק כמו "סיון" ו"תן לי" ("מה שהיה, תשכח מזה"). אבל אז, כמו בקלישאה הוליוודית בלתי נמנעת, הגיעה הנפילה. מאד מפתה, בעיקר לאור נסיבות החיים הלא פשוטות של בשן בהמשך הדרך, להאשים עכשיו את המדינה, שלא יודעת לכבד את גיבורי התרבות שלה וכו'. אבל זה לא הסיפור. יגאל בשן היה קורבן האכזריות של עסקי השעשועים. מקצוע שביר, מתפורר בקלות, שבו האופנה של היום הופכת לבדיחה של מחר. ומה שהרס אותו, באופן ספציפי, הייתה הפריצה של הסינגר סונגרייטרים שנכנסו למוזיקה שלנו בסוף שנות השבעים, בעיקר דרך שלמה ארצי ושלום חנוך. הם כתבו והלחינו בעצמם שירים אישיים, והפכו אותו - כזמר המבצע שירי פופ קלילים שיצרו בעיקר אחרים - לחדשות ישנות.

     

    יגאל בשן הלך לעולמו

    "רעדתי כששמעתי, לא רצינו להעיק עליו". חברים נפרדים מיגאל בשן

    ציפור קטנה בלב: השירים הגדולים של יגאל בשן

     

    בשן היה מודע היטב לאיום החדש, וניסה להשתלב בעצמו בז'אנר הזה, באמצעות אלבומים כמו "נולדתי במזל בתולה" (1983), שאת כל שיריו כתב והלחין. הבעיה הייתה שזה לא התאים לו, והרדיו הגיב בהתאם. בשן נמחק כמעט בבת אחת מהתודעה, לפחות כזמר למבוגרים. האפיזודה של "כמו צועני" ו"הופה היי" עוד הבטיחה לו הופעות רבות בטלוויזיה במהלך אותו עשור, אבל בעיקר לילדים. מכאן ואילך, הוא מעולם לא שב למעמד העל שהיה לו בעבר.

     

    אם לשוב לטענות הנהי על המדינה ששוכחת את גיבוריה, אפשר לקבוע בביטחון שבשן לא נכלל בסטטיסטיקה הזו. יש ציבור רחב שעדיין היה רעב לשמוע אותו, בייחוד בשנים האחרונות, ואם בשן היה עשוי מחומרים אישיותיים אחרים, הוא היה יכול לרשום קאמבק מפואר, דווקא עכשיו. למרבה הצער, הסיפור נגמר אחרת לגמרי.

     

    יגאל בשן (צילום: כפיר חרבי)
    נתפס כישראלי שורשי ו"גזעי". יגאל בשן(צילום: כפיר חרבי)

    אבל יש זווית רחבה יותר שעולה מדברי הימים הסוערים שלו. ההשתלטות של הרוק הישראלי ושל הסינגר סונגרייטרים על התקשורת והתרבות הישראלית בשנות השמונים, דחקה כמעט לגמרי עולם עשיר ומלא קסם וכישרון של פופ מקומי, שהפך בבת אחת ממלוכה לבדיחה. בשן הוא אולי הדוגמה הכי מובהקת לכך, אבל לצידו היו אמנים כמו אבי טולדנו, צביקה פיק, יזהר כהן ורבים אחרים. זו דוגמה שחייבים לזכור, לאופן שבו דיקטטורה תרבותית - גם אם היא נתפסת כנאורה בעיני עצמה - עלולה להיות הרסנית. ושהחלוקה ל"חשוב" ו"לא חשוב" היא בעיקר תוצאה של חשיבות עצמית מופרזת.

     

    היום, בעידן של פלורליזם תקשורתי ושדות אינטרנט אינסופיים, זה כבר לא היה קורה. חבל שיגאל בשן כבר לא יוכל ליהנות מהעולם החדש הזה. נתנחם רק בשירים הנהדרים שלו, שיזכו עכשיו - באופן עצוב ואירוני - לתחייה מחודשת.

     

    יגאל בשן (צילום: SA'AR YA'ACOV, לע
    בצעירותו בשנות ה-70(צילום: SA'AR YA'ACOV, לע"מ)

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים