שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "בחורה עצמאית, עם מקצוע גברי, שמרוויחה כסף - זה מאיים"
    תהילה חכימי, זוכת פרס רה"מ לסופרים עבריים, גרה בתל-אביב, אבל נוסעת כל בוקר לאשדוד, להתפרנס כמהנדסת מכונות: "אחרת על מה אכתוב, על הסופר המתוסכל?". בספרה החדש היא שבה אל חוויותיה כאישה בעולם עבודה גברי ואשכנזי, ושואלת: "למה צריך תקנון למניעת הטרדה מינית, אבל אין הדרכה למניעת גניבה ורצח?"

    לכאורה, עוד יום במשרד. אבל אז, בלי אזהרה מוקדמת, "המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים". השולחן של פקידת הקבלה "ארוך ולבן", המנכ"ל בטראנס. "אמר: צריך להגביר את הקצב. אמר: money time. עכשיו זה ה-money time: לא ניכנס לזמן פציעות... הרגליים מפושקות. דיבר, חזר והזהיר, העיניים נצצו... הידיים זזו בקצב דיבור שהלך וגבר". הסצנה הזו, שמופיעה בספר החדש של תהילה חכימי, קרתה באמת. "מנהל בכיר בחברה עשה לנו שיחה, נקרא לזה שיחת מוטיבציה. ולחלק מהעובדים שהיו שם זה נראה לחלוטין הגיוני. היו כאלה שהכישוף הזה פעל עליהם, וזה נתן להם מוטיבציה לעבוד עוד. וגם אם ראית כמה זה הזוי, כל מי שהיה שם חזר לכיסא, למחשב. המשכנו לעבוד במקום העבודה הזה".

     

    המנכ"ל עם חיידק הבמה כבר מזמן לא עמיתה הבכיר של חכימי. לפני כמה שנים, הוא והיא, ויתר העובדים הזוטרים והלא-זוטרים קיבלו מכתב פיטורים, כשהחברה - חברת תשתיות לרכבים חשמליים - פשטה רגל. "הייתי בחברה הזו שלוש וחצי שנים, עבדתי קשה, כל בוקר מצאת החמה, הייתי נורא מושקעת, עבדתי גם מהבית, ויום אחד - זהו. הכל הולך לפח. את מגיעה עם המכתב למגדל לשכת התעסוקה, מנחם בגין 125. וצריך לטפל גם בביטוח לאומי, בניין אחר. הפקידה מתקתקת את כל מי שאת מבחינה מקצועית. בת כמה את? מה למדת? איזה ניסיון יש לך? לא חשבתי שזה ייגמר כל כך מהר. אהבתי את העבודה הזאת. זאת אומרת, מה זה אהבתי? מה זה, 'לאהוב את העבודה'? אני אוהבת את העציצים שלי, את בן הזוג שלי. אני אוהבת את סבתא שלי. הרגש של הבנאדם לא נולד בשביל עבודה".

     

    לכתוב את אוהבת?

    "מאוד".

     

    תהילה חכימי (צילום: אביגיל עוזי)
    יחסי אהבה-שנאה בין שתי הקריירות. תהילה חכימי(צילום: אביגיל עוזי)

     

    "חֶבְרָה" הוא ספרה השלישי של חכימי. קדמו לו ספר השירים "מחר נעבוד" והנובלה הגרפית "במים", שיצרה יחד עם המאיירת לירון כהן. הספר החדש יוצא אמנם בסדרת הספרות הניסיונית של הוצאת רסלינג - אולי כי אינו נענה בקלות לסיווגים ז'אנריים - אבל גם בלי החותמת שקיבלה השבוע עם הזכייה בפרס היצירה לסופרים עבריים מטעם משרד התרבות והספורט, חכימי מתמקמת כאחת הכותבות המקוריות והמעניינות בזירה. שלושת הסיפורים שמרכיבים את הספר - "אישה בחלל/חברה", "עובדת חברה (זיכרון)", ו"רילוקיישן" - שקועים עמוק בתוך עולם העבודה, כפי שמלמדים שמותיהם. מצב נפשי של פינות קפה, ימי מחלה, חדרי ישיבות, אופן-ספייס ויום כיף בפיינטבול. "ישבן על הכיסא, ידיים על המקלדת ופרצוף בקושי זז", כמו שהיא מנסחת.

     

    "אחרי תקופה שהייתי מובטלת, נסעתי לברצלונה לאחותי הקטנה. הסתובבתי ברחוב וראיתי חלון, נמוך, חצי פרטר לאורך המדרכה. למטה ישבו המון אנשים, מול מחשבים, קיוביקים מעוצבים, חלל יפה, אולי משרד אדריכלות - אבל מתחת לאדמה. כל מי שעובר ברחוב רואה אותם, וכל מי שיושב למטה רואה את הרגליים של האנשים שהולכים ברחוב. אנשים בכלוב. לקחתי איתי מחברת והתחלתי לכתוב. המשפט הראשון היה, 'המנכ"ל קפץ על השולחן והטיח דברים'. ואני מניחה שדברים כאלה קרו לא רק לי. מנכ"לים הם אנשים כריזמטיים, אנשים שצריכים לגייס, יש להם כוח, יש להם המון כסף. קראתי כתבות שאומרות שרוב הסוציופתים בעולם הם רוצחים סדרתיים, מנהיגים ומנכ"לים. כוח ומרות מייצרים דברים שבסביבה אחרת אולי היו נשארים דחוסים בפנים".

     

    מקום העבודה כצלחת פטרי לפתולוגיות. על פניו, הכי רחוק מאיך שאנחנו מדמיינים את עולם ה-corporate.

    "זה corporate, אבל ישראלי. עם משקעים. עם צבא. הנדסה, היי-טק - אלה תחומים מבוססי אחוות לוחמים. חבר מביא חבר. מצד אחד זה כאילו נורא יפה, כולם עוזרים זה לזה, אבל מצד שני - מה עם כל היתר? כי מי לא נמצאים ברשת? כמובן נשים, וכמובן מי שלא שירת ביחידות המיוחדות, בטח לא אתיופים, בטח לא ערבים, בטח ובטח לא ערביות. פליטים בכלל לא נמצאים בסביבות האלה".

     

    והיתרונות?

    "תשיעי בחודש, פנסיה, סדר יום, אתגר, אנשים. כשאת בתל-אביב, בסביבות ספרותיות, את חיה על קו 17 משכונת שפירא עד בית הכנסת הגדול. כשאת נוסעת כל יום לעבודה באשדוד, את פוגשת אנשים אחרים, יפים, עם מחשבות אחרות, שלא שמעו על חצי מהדברים שהפייסבוק שלך מדבר עליהם. וגם, מידה של חופש בכתיבה. מצד אחד, הקריירה הכפולה מונעת ממני זמן או מרחב לכתוב. מצד שני, כשאני כותבת, אני לא צריכה להעסיק את עצמי בשאלות של פרנסה ושל מסחריות. יש יחסי אהבה-שנאה בין שתי הקריירות, ויש גומלין. הכתיבה מונעת ממני להפוך לסוסת עבודה, והעבודה כמהנדסת מספקת עמדה פורה לכתיבה ואת החופש לכתוב משם".

     

    כמו כל פרופיל LinkedIn, גם זה של חכימי לא מטריח את עצמו בחלטורות ישנות. היא התחילה ב"בייביסטינג, אחרי זה קייטנות, מקדונלדס, תחנת דלק. אחרי הצבא עבדתי בבנק ככספרית". את הגרסה המלאה של קורות החיים היא שומרת לספרים. הכספריות והאבטלה תועדו בשירים של "מחר נעבוד" ("בבנק למדתי:/ להקליד מספרים בני תשע ספרות במהירות האור,/ להפקיד שיקים בזריזות של מכונה לספירת מזומנים"); הגיבורה של "במים" נקלעת, כמו חכימי, למלון בשנחאי, לשם טסה בשליחות העבודה".

     

    זיכרונות מסניף מקדונלדס שֹׁהם נכנסו לאחד הסיפורים בספר החדש. החלפת שמן בצ'יפסר, שעות פינוי האשפה, מינון רטבים פֶּר קליינט ("שלוש שקיות קטשופ בלבד למגש!") - סדר העבודה המהודק לא מופרע גם כשאחד הילדים ביישוב הקהילתי נעלם, במה שהופך למין סיפור אימה בטעם מיונז. "כל מקום עבודה הוא כמו תת-מדינה קטנה, עם חוקים משלה, שיושבים בתוך החוקים של המדינה ובתוך עולם הערכים האוניברסלי של מוסר. והעובד הזוטר שלמטה - כל החוקים מונחים עליו. כשקורה דבר איום, הוא שוקע. בקושי מצליח לבצבץ החוצה".

     

    למקום שבו מתרחש הסיפור, בין "שכונת כלניות" ל"שכונת חצב", אין שם. "ליישוב הקהילתי, ובכלל זה שהם, אני קוראת משכנות שינה. יש מרכז מסחרי, אולי מרכז ספורט, אבל אין מהות. זה לא כפר-סבא".

     

    איזו מהות יש לכפר-סבא?

    "כפר-סבא, ראשון-לציון, פתח-תקווה - אלה מקומות שאנשים מבקרים בהם. אפילו אם זה לאיקאה, או בשביל להסתובב בטיילת. ליישוב הקהילתי אף אחד לא מגיע אלא כדי לישון. אדם קם בבוקר, חוזר כשמחשיך, מסודר, סטרילי, מתקדם. בנו את זה מאוחר, אז זה מאוד מתוכנן, אבל ללא טעם, ללא אופי, in&out. החלום האמריקאי בישראל".

     

    חכימי עצמה נולדה בדרום תל-אביב לפני 36 שנה. היא ואחותה התאומה הן האמצעיות מבין ארבע בנות. בסוף שנות ה-90 עברה המשפחה לשהם. "האווירה הכללית הייתה חינוך ציוני, מגמת פיזיקה מחשבים, חוגים. היינו בפסנתר, שחייה, צופים, התעמלות קרקע, התעמלות אמנותית, טניס, טבע, אנגלית. היינו חוגיות, חגות מחוג לחוג".

     

    את מוסר העבודה, היא מספרת, קיבלה בירושה. "שני ההורים שלי הגיעו מרקעים של עזובה והפכו לסיפורי הצלחה. אבא שלי נולד בשכונת התקווה להורים מאיראן, אמא שלי עלתה ממרוקו. שניהם עזבו את הבית בכיתה ח' ועברו לפנימייה למחוננים בירושלים, למדו עם ילדים של פרופסורים שדיברו גרמנית וניגנו על כינור. הם קיבלו חינוך שאיפשר להם ללכת לאוניברסיטה, לרכוש מקצוע ולשנות את מצבם הנתון. שניהם עבדו עד הערב. אבא שלי רואה חשבון, אמא שלי מורה לביולוגיה, בבקרים בבית ספר ואז שיעורים פרטיים. בין לבין היא הסיעה אותנו לחוגים. גדלנו ככה שכל אחת מאיתנו יודעת שמה שהיא רוצה לעשות היא תעשה וגם תצליח".

     

    וזה מה שרצית לעשות, להיות מהנדסת מכונות?

    "רציתי ללמוד ספרות והיסטוריה. ההורים שלי אמרו לי, 'מה בדיוק תעשי עם תואר בספרות ובהיסטוריה?' אז חיפשתי משהו מעשי והחלטתי על הנדסת מכונות. כשסיימתי את התואר התקבלתי לחטיבת מכונות הדפוס הגדולות של HP. הגעתי ביום הראשון להכשרה במעבדה, היה ריח חזק מאוד של דיו, ורק אז שאלתי את עצמי אם זה מה שהולך להיות מעכשיו כל החיים. הייתי בת 27, עשיתי חישוב והגעתי ל-35 שנה עד הפנסיה, יותר זמן ממה שהייתי על פני האדמה. פתאום נבהלתי - מה אני אעשה עם זה? ומה אני אעשה עם כל השאר, כל החיים שנשארים בצד כשאת מחתימה כרטיס? הסביבה שלך, הבית שלך, החלומות שלך".

     

    זו אולי וריאציה אחרת לשאלה שאיתה את מתחילה את הספר: "אישה בחלל עבודה, מתי יאהבו אותך?". בסוף הקטע את שואלת: "אישה בחלל עבודה, את שומעת אותי?"

    "'אישה בחלל העבודה' היה בשבילי מקום לכתוב את המתח שביני וביני, בין האישה בחלל עבודה של המשרד ובין האישה בחלל הכתיבה. שתי נשים שהן אישה אחת שמדברת מצד אחד אל הצד השני".

     

    אישה שבתוך הסדר של יום העבודה המחזור שלה מאחר.

    "הפיזיות של הדם היא כמו בדיקת דופק. המחזור הוא סימן שהאישה הזו עדיין בחיים. היא יושבת בכיסא, ועוד קליק בעכבר, מישהו נכנס, ומישהו אולי יוצא, אפשר לחשוב שהיא מתה מהלכת, אבל אם עוקבים אחרי הדם אפשר למשש, לחפש את הדופק, להבין מה נשאר. לתת לעצמך סטירה. אני הייתי האישה הזו בחלל עבודה. אבל גם בלי קשר אליי - אישה, כל אישה בחלל עבודה, זה לא גבר בחלל עבודה".

     

    באיזה אופן זה שונה?

    "עולם העבודה תוכנן לעבודתם של גברים. אישה בעבודה היא מראש דבר זר. לא רק בגלל שיש לה עוד סייקל פנימי. ממשכורות ואפשרויות קידום, ועד היומיומיות של התעמרויות והטרדות - סביבות עבודה הן עדיין לא שוויוניות לנשים. מעבר לזה שאת צריכה לשבת שם - לעשות עבודה שאת אוהבת או לא אוהבת, שאת מוערכת או לא מוערכת בה - את צריכה להתמודד עם עוד דברים. אין אישה שלא הוטרדה ברחוב, באוטובוס, אבל זו הטרדה מסדר אחר מאשר הטרדה ממישהו שהוא המנהל שלך, והוא זה שמאשר את דוח השעות שלך ואחראי לקידום שלך. זו אפילו לא הטרדה במובן הספציפי. בתחום שלי למשל נורא אוהבים 'לאנוס' דברים: צריך 'לאנוס' את הפרויקט, את הלקוח, לא משנה מה. 'לאנוס'. פעם נכנס מישהו שהחמיא לשותף שלי למשרד על 'הנוף' מהשולחן שלו".

     

    "זה עולם שבו צריך לחוקק חוקים בשביל שאנשים יכבדו נשים. יש תקנון למניעת הטרדה מינית, יש הדרכה שנתית למניעת הטרדות מיניות, אבל אין הדרכה למניעת גניבות ורציחות של קולגות. אז למה זה לא ברור שאתה גם לא אמור להטריד את הנשים שעובדות איתך? אוהבים עכשיו להגיד MeToo, אבל אנשים ידעו גם לפני שאסור. הם הרי לא עשו את זה מול הנשים והילדים שלהם. אז דן מרגלית או כל שר ששמו עדיין לא פורסם - אלה מקרים מטופלים בדרך זו או אחרת. אבל מה עם המקרים שממשיכים להתרחש ב-70 אחוז ממקומות העבודה בזמן שאנחנו מדברות? מה עושות הנשים שהמנהל הזוטר שלהן זורק להן הערות, מאיים עליהן וצובט להן בתחת כבר עשר שנים? הוא והמנהל הבכיר שלו, שגם הוא מטרידן, מעניינים מישהו? אבל זה כמו טיפול פנים, עכשיו אנחנו מוציאים את הלכלוך - ערוץ 2, הוליווד - ואחר כך נצטרך להתחיל גם פיליניג, מריחות, הזנה".

     

    רבים עדיין מזהים את שמה של חכימי עם ערבי "ערס פואטיקה", הבמה הגדולה הראשונה שלה כמשוררת צעירה. חמש שנים ושלושה ספרים אחרי, היא אומרת, "היום זה נראה לי כמו גל גדול, שאני מרגישה חלק ממנו במידה, אבל ערס פואטיקה תמיד היה של עדי (קיסר). אני יודעת שנוח לחוקרי ומוספי הספרות להתייחס לזה כחבורה, אבל זו תפיסה לא מדויקת".

     

    עד לאחרונה חיה לבד. "אף פעם לא היה לי החלום להינשא, אף פעם לא דמיינתי את עצמי עם שמלת כלה. שבוע העבודה הזה גם מרוקן את התשוקה שלך, את הרצון להקים את עצמך מהכיסא ולהכיר מישהו. הרי איך שאנחנו מכירים היום אנשים, עם האפליקציות, גם זו עבודה. את חייבת לצאת עם עשרה-עשרים אנשים כדי להכיר מישהו נורמלי, זו סטטיסטיקה, מספרים גבוהים. ובחורה עצמאית, עם מקצוע גברי, עם ביטחון עצמי, שמרוויחה כסף - זה מאיים. היה רגע בגיל 35 שאמרתי לעצמי שיכול להיות שאהיה לבד, שאשאיר בעולם את הספרים שכתבתי. ואז הכרתי את תומר".

     

    עטיפת הספר
    ההורים שאלו: "מה תעשי עם תואר בספרות?" עטיפת "מחר נעבוד"

     

    היא ותומר, מורה ומאסטרנט לספרות, גרים בדירה שכורה בשכונת שפירא בתל-אביב. היא עובדת באשדוד בחברה לייצור מסננים לתעשיית הרכב. לאחרונה לקחה חל"ת וטסה להתארח בתוכנית הכתיבה היוקרתית באיווה. כך שבשלושת החודשים האחרונים חכימי הייתה, באופן בלעדי, אישה בחלל כתיבה. "גם שם הייתי קצת שונה מאחרים. היו כאלה שלא הצליחו לכתוב, היו שנשארו בחדר, ואני, כל בוקר, חציתי את הנהר, נכנסתי לספרייה - 'למשרד'. אני רגילה. לקום בבוקר, לנסוע לעבוד. מוסר עבודה. אחרי איווה אני יכולה בפעם הראשונה לומר לעצמי, את יכולה. קמת בבוקר, ישבת חמש שעות וכתבת, חמישה ימים בשבוע, 12 שבועות. השלמתי שם רומן, והבנתי שיכול להיות לי טוב לעשות רק את זה".

     

    אולי זה מה שאת רוצה להיות כשתהיי גדולה: סופרת במשרה מלאה.

    "באיווה פגשתי סופרים מיפן, גרמניה, סין - מקומות שיש בהם שוק. כשאדם מוציא ספר ואם יש בו עניין אז יש סיבוב הופעות, ובכל מקום שהוא מגיע אליו - בין אם זו ספרייה, אודיטוריום או חנות ספרים - משלמים לו. הספר שלו נמכר בעשרות אלפים ומפרנס אותו במשך שנה או שנה וחצי. בארץ אין כזה דבר. אני חיה כאן ואני אדם פרקטי. וגם מעבר לעניין של העובר ושב, כשיש לי עבודה אני מרגישה שאני חיה בעולם ולא בתוך ספרה סגורה, בועה. הרי הכתיבה שלי היא מתוך הקצב הבלתי פוסק הזה, של עוד יום במשרד ועוד יום במפעל. על זה אני כותבת. אחרת מה אני אעשה? על מה אני אכתוב אם אני לא אהיה בחוץ? מה, אני אהיה כמו כל הסופרים האלה שאני לא מעוניינת לקרוא, שכותבים על היות כותב? זו בעיניי ספרות גברית מאוד, לכתוב מהעמדה של הסופר המתוסכל - מקנאוסגורד ועד רומנים שיוצאים פה לאחרונה".

     

    "וגם אם נלך רחוק בספרות העברית, גבוה - 'זיכרון דברים', 'סוף דבר' - מה האדם הזה עושה כשהוא קם בבוקר? ממה הוא מתפרנס? מה עושים כל האנשים האלה? ולמה הם כולם אשכנזים? בשנים האחרונות יש קולות אחרים - 'הארכיברית' של ענת לוין, אורלי קסטל-בלום מתעסקת בעבודה ובקפיטליזם, יודית שחר שהיא השראה גדולה. אז המקום שלי, ואני חושבת שזו אולי גם העמדה המזרחית שאינה אומרת את המילה המפורשת, הוא מתוך המפעל, מתוך המשרד, מתוך המצב העובד ולא מבחוץ. זה החיים. ועד איווה עוד היה הפחד שזו העמדה שלי".

     

    ואיזו עמדה מצאת באמריקה?

    "באיווה הצלחתי להיות לא בעבודה, ולכתוב משהו שאני שלמה איתו. העבודה נמצאת שם, אבל יותר כרקע. בפעם הראשונה הרגשתי שאולי אני כבר לא יכולה להחזיק את שני הקצוות, שנפלתי בצומת, שאצטרך להחליט עכשיו. והדבר הבא הזה שכתבתי, יעזוב קצת את העבודה. במידת האפשר. אני לא באמת רואה איך הדמויות בספרים שלי הם הלך שפשוט מתהלך בעיר. בכל זאת, במה האיש הזה עובד? הוא מבקש מההורים שיממנו אותו? צריך להתפרנס, איה".

     

    הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות", מוסף "7 לילות"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים