זמן למחאת האפודים האדומים של הערבים בישראל
גל הרציחות והפשיעה ששוטף את המגזר הוא תוצאה של מדיניות משטרתית: שהערבים יהרגו זה את זה ויעזבו אותנו בשקט. הגיע הזמן לפעול
סביר להניח ששמונת הנרצחים האחרונים בחברה הערבית יצטרפו לסטטיסטיקה העגומה ולנתונים הספונים במאגר התיקים הבלתי מפוענחים, תיקים שלבטח יעלו אבק במרתפי המשטרה. במציאות שבה ימין סהרורי שולט, הערבי החי נתפס לכל היותר כתפאורה במצגת הדמוקרטיה הישראלית. כשהוא נרצח - הוא נתון עובדתי יבש, לא פחות ולא יותר.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
בחודשים האחרונים התעצם גל הרציחות והאלימות בחברה הערבית, בכפרים ובערים. לא עובר יום בלי ניסיון רצח. והמשטרה? נראה שזה לא מעניין אותה או נמצא בסדר העדיפויות שלה. בהיעדר חקירה משמעותית של הרציחות – וממילא פענוח - לא פלא שגל האלימות מתעצם פלאים בחברה המדממת, הניצבת המומה וכואבת אל מול הצונאמי ששוטף אותה. הגל הזה מאיים עליה ועל חיי כלל התושבים, כולל היהודים, ובמיוחד בערים המעורבות.
צמד המילים "החטא ועונשו" התפצל לשניים בגלל היעדר כושר ההרתעה ואכיפת החוק. מי שמתכנן לבצע פשע בחברה הערבית יעשה זאת בתחושה חזקה שהסיכויים להיתפס קלושים.
שמענו מרשויות אכיפת החוק תירוצים שונים ומשונים, כגון "הסביבה הערבית סגורה ואינה משתפת פעולה", או "החברה הערבית מונעת הקמת תחנות משטרה ביישובים שלה" ועוד. מוזר, המנגינה הזאת לא חוזרת על עצמה כשמדובר במקרי רצח בקרב יהודים, אף שאני מרשה לעצמי להניח שאף אחד לא שש לשתף פעולה עם המשטרה או להעיד נגד ראשי ארגוני הפשע היהודיים, ובכל זאת מוצאים שם לא מעט עדי מדינה.
יואילו בטובם קברניטי המשטרה להסביר לנו: כיצד זה שאם נרצח יהודי על ידי ערבי (רחמנא ליצלן), הפושע המתועב נתפס ומקרה הרצח מפוענח, וכשערבי רוצח ערבי המשוואה מתפרקת?
בקרב הערבים בישראל מתחזקת התחושה שאוזלת ידה של המשטרה היא פונקציה של מדיניות: שהערבים יהרגו אחד את השני ויעזבו אותנו בשקט. היא מושפעת מלמעלה, מראש הממשלה ומיורש העצר יאיר, שכותבים ואומרים דברים מתלהמים נגד הערבים. גם מדיניות החקיקה הגזענית מלבה את האש, כך שאין פלא שדברים אלה מחלחלים מטה.
אני מאשים את המשטרה באוזלת יד פושעת.
אני מאשים את הממשלה בהתנהלותה המפלה שגורמת להתרת דמו של האדם הערבי.
אני גם מלין על חידלון המנהיגות הערבית ומטיל עליה חלק לא מבוטל מהאחריות לחוסר הכוונה, לבזבוז המשאבים והיעדר היכולת (איך ייתכן שהחברה הערבית לא נעזרת באנשי מקצוע שיכינו תכניות למיגור האלימות?).
אבל כשההתייחסות לערבים בתוך המדינה היא כאל גיס חמישי; כשתחתית סולם מאסלו (המדד הסוציו-אקונומי), מלאה עד אפס מקום במשפחות ערביות; כשמונפקים צווי הריסה סיטוניים נגד ערבים, תוך התעלמות מכך שאם כל חטאת היא היעדר תוכנית מתאר בכפרים הערביים - לא פלא שמצטמצמת ההתייחסות לחוק, והמוטיבציה לשתף איתו פעולה.
בצרפת הכריחו לובשי האפודים הצהובים את הנשיא מקרון לחזור בו מהעלאת המחירים שתוכננה לתחילת השנה. אני מציע שכל הערבים החיים במדינה יצאו לרחובות כשהם לובשים אפודים אדומים המסמלים את הדם שנשפך כאן. אולי כך נצליח לזעזע מעט את מקבלי ההחלטות. הגיע הזמן לפעול.
- נאייף אבו סוויס הוא חבר מועצת העיר רמלה וחבר בוועדת המעקב העליונה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
