yed300250
הכי מטוקבקות
    מאותו הכפר. דקל (מימין) ורמון (שנייה משמאל) בימי התיכון
    המוסף לשבת • 20.12.2018
    הצחוק של רונה
    בעיני רבים הייתה רונה רמון מקור להשראה. ירון דקל, בן מחזור מבית הספר ומהצופים, חוזר אל הימים שעוד נקראה רונית בר סימן טוב, ואל מפגשיהם כשכבר הייתה רעיית האסטרונאוט והאם השכולה שהפכה לסמל
    ירון דקל

    קריית־אונו של שנות ה־70 וה־80 הייתה פרוור מנומנם של תל־אביב. עיירה מוקפת פרדסים, שמילאו את האוויר בריח מטורף ונעים של פריחת הדרים, וגם היו יעד משובח לפעולות בצופים. במיוחד לא"ש הלילה. השדות היו במרחק הליכה, גבעת העץ הבודד מלאה פרחי בר בחורף וקוצים בקיץ. קריית־אונו הייתה מקום טוב לגדל בו ילדים.

     

    רונית בר סימן טוב, שלימים תהיה רונה רמון, הייתה ילדה חברותית עוד בבית הספר היסודי "ניר". מוקפת תמידית בחברות, הצטרפה לגדוד "לביא" של שבט הצופים "און". כולנו היינו אז בתנועה. רובנו בצופים, המיעוט בנוער העובד. המסלול היה ברור לכל ילד וגם מהנה מאוד. בבוקר לומדים ואחר הצהריים מבלים בתנועה. רונה ואני למדנו בכיתות מקבילות, והפעילות המשותפת הייתה בצופים. כולנו שרנו בגרונות ניחרים שוב ושוב את "ואנחנו הצופים שבאנו, ולכבודכם אנו שרים היום". שבט הצופים עצמו הורכב משני צריפים רעועים, צבועים ירוק, ומבנה בטון קטן ומכוער. אלה היו אז עולם ומלואו. שם גם הצטלבו דרכינו בפעם הראשונה.

     

    בגיל 15 סיימנו את קורס המדריכים, ובכיתה י' צוּותנו, רונה ואני, להדריך את החניכים באותו גדוד בצופים. שלושה מדריכים, שלוש מדריכות וראש גדוד אחד של תלמידי כיתה ו' בשבט "און". הנערה רונית בר סימן טוב כבר הפכה אז לרונה, שם החיבה שהודבק לה ואותו החליטה לאמץ באופן רשמי כדי להבדיל אותה מרונית אחרת, שהייתה איתנו בצופים.

     

    לרונה, ולכולנו, זו הייתה שנה עמוסה ותובענית. בחינות הבגרות עמדו בפתח, והצופים תבעו את זמנם. רונה של אז הייתה ילדה רגילה, שלא שיערה מה צופן לה העתיד. כמה קשה וכואב ובלתי אפשרי. איש לא תיאר שרונה תהפוך לסמל, למקור השראה למדינה שלמה.

     

    חברי ילדות מאז נזכרו השבוע דווקא ברגעים הקטנים. אלה שלא שמים אליהם לב, ומקבלים משמעות אחרי המוות. חברה אחת נזכרה שנהגו לנסוע יחד לתיכון באוטובוס. ורונה, שלרוב הייתה מגיעה בריצה כדי לא לפספס את האוטובוס, אמרה שהיא מעדיפה תמיד להגיע ברגע האחרון על מנת להספיק עוד דברים, במקום סתם לשבת ולהמתין לאוטובוס. חבל היה לה לבזבז זמן.

     

    חברה אחרת נזכרה השבוע בצחוק של רונה. האמת, שאת הצחוק שלה קשה היה לפספס. "ישבנו ללמוד בחדרה הקטן למבחן בתנ"ך. נזכרות במורה שלנו עולה על כיסא ונושאת את נאומו של הנביא התורן. צחוק קטן בקע מגרונה של רונה. עוד לפני הצחוק המשותף של שתינו, היה רגע אחד קטן שבו הצטחקה לעצמה. תוך שניות התגלגלנו שתינו, מצחיקות אחת את השנייה", סיפרה השבוע חברה מאז. "לעיתים קרובות הצלחתי להבחין ברגע הפרטי הזה שלה לפני שהצטרפה לצחוק של כולם.

     

    לימים, כשהייתה, בעל כורחה, לאישיות מפורסמת, חיפשתי את הרגע הזה, את הצחוק הראשוני הפרטי, שהוליד אחריו את הצחוק המשותף. באחד הראיונות הטלוויזיוניים שלה, ששודרו שוב השבוע, נראתה רונה מציצה אל הטלפון הסלולרי שלה ומספרת שבנה צונח ברגעים אלה, והיא מחכה להודעה שהכל בסדר. "ממנו?" שאל אותה מישהו. "לא", היא צחקה, "יש לי קשרים". זה היה אותו צחוקון מוכר, ראשוני, של הילדות.

     

    היו שנזכרו ביכולת שלה להשתייך בעת ובעונה אחת לחבורות שונות, מגוונות, שאינן דומות זו לזו, ולהישאר היא עצמה. בלי להתייפייף או לשאת חן. לרונה זה היה פשוט וטבעי, להיות גם עם החנוּנים, וגם עם ה"קוּליים". הטירונות בבה"ד 12 בצריפין לא הייתה טראומה. הגורל זימן ליום גיוס אחד את כל הבנות כולן – את רונה, ומיקי, ויפעת, ורונית, ויעל. כל החברות של רונה מהתיכון חלקו את המגורים בבסיס החדש. כולם אומרים שטירונות יכולה להיות מפגש טראומטי עם הצבא, אבל לרונה זה היה להמשיך עם החברות מהצופים והתיכון.

     

     

    הפגישה הבאה התרחשה כעבור 21 שנה. בגיל 18 נפרדו הדרכים, ואיש־איש פנה ליחידה הצבאית שלו ולמסלול החיים הבוגר שאחרי השירות בצה"ל. המפגש השני התרחש ב־2003. רונה ומשפחת רמון כבר ביוסטון, טקסס, מלווים את אילן באימונים התובעניים לקראת המראת המעבורת "קולומביה".

     

    ככתב רשות השידור בוושינגטון טסתי לצלם את מסיבת העיתונאים של שבעת האסטרונאוטים ערב ההמראה ולקיים ראיון עם אילן רמון ז"ל לערוץ 1. רונה קיבלה אותי כאילו לא חלפו שני עשורים. מוזר ומפחיד כאחד. כל כך הרבה עבר על כל אחד מאיתנו, ולרגע נדמה שהזמן עמד מלכת. 45 דקות של ראיון אחד־על־אחד עם אילן אינן הרבה זמן, אבל היה ברור שאילן, כמו רונה, מתחבר בקלות. לא היה קשה להבחין שמדובר באדם מרשים להפליא וגם נחמד מאוד, ועניו. מחוץ למצלמה, לפני ואחרי הראיון, סיפרתי לו קצת על הילדות המשותפת בקריית־אונו, והוא סיפר על השנים שאחרי. על המסיבה שבה הכיר את רונה. על ההחלטה להתחתן זמן לא רב אחרי תחילת הזוגיות.

     

    החבורה של רונה מקריית־אונו ליוותה אותה לחופה עם הטייס. זה היה באוקטובר, ובגן האירועים שבמושב גנות היה קר. "מי שקר לו, שילך לרקוד", ציוותה רונה על החברים. אילן השתלב, והחבר'ה מקריית־אונו צחקו, שלמרות שהיה מבוגר מכולם בעשר שנים, בהתנהגותו החברהמנית נתן את התחושה שהוא הנער, והאחרים, בני המחזור של רונה, קשישים.

     

    ביום המראת המעבורת לחלל מבסיס החלל "קנדי" שבפלורידה, החלטנו, כתב "ידיעות אחרונות" בניו־יורק איתן עמית ואני, להשכים קום בארבע לפנות בוקר ולנסוע אל המעבורת עצמה לפגוש את אילן, שעה קלה לפני שימריא לחלל. אלה היו בסך הכל 15 שניות בלבד, שבהן יוצאים האסטרונאוטים, לבושים בחליפה הכתומה המפרסמת, מנופפים בידיהם למצלמות ולעיתונאים, לפני שהם נבלעים בתוך המעבורת. "אילן", קראנו לעברו והוא חייך, נופף בידו ונכנס לטיסה ממנה לא שב.

     

     

    שבועיים אחר כך, בטקסס. יום אחרי האסון. אני עיתונאי שצריך לסקר טרגדיה עולמית. אבל רונה אז היא אישה פרטית מאוד. הלם, צער ותדהמה שלובים היו אז זה בזה. איך מסקרים את זה? רונה התייצבה בפנינו, העיתונאים, פעם אחת. חיבוק גדול, לחיצת יד, שילווו אותי מאז.

     

    בשבעה למותו של אסף ז"ל, בביתם שברמת חן, קשה היה למצוא את המילים. במהלך השנים שמאז האסונות, עקבתי בהשתאות ובהערכה אחר בת המחזור שלי. רונה האישיות, הדמות הציבורית, שקמה מאבל וכאב אינסופי, ותיעלה את חייה לפעילות ציבורית, חינוכית ופילנתרופית. היא הצליחה להרשים ולגעת בכל מי שנקרה על דרכה, והיו רבים. כשהדליקה משואה בערב יום העצמאות חשתי גאווה. זו רונה שלנו, מקריית־אונו. כשטל, בנה, הוציא את אלבום הבכורה שלו "דמות", ביקשה רונה עזרה להעביר את האלבום לאנשי גלגלצ. ולמרות הדמות הציבורית, נותרה גם רונה הפרטית. לא רבים יודעים שתרמה מח עצם לאחיה גבי, שחלה בלוקמיה. התרומה לא צלחה, וגבי נפטר לפני שנים אחדות.

     

    מעטים האנשים שמצליחים לאחד רבים כך. מעטים עוד יותר מי שבחייהם הופכים לסמל. והיא בכלל לא רצתה להיות כזאת. רונה רמון, רונה משבט און. יהי זכרה ברוך. 

     


    פרסום ראשון: 20.12.18 , 17:55
    yed660100