הרופאה מתה בפתאומיות בגיל 53 - איבריה הצילו ארבעה
פרופ' רונית חיימוב-קוכמן, רופאת נשים ופוריות וחוקרת מצטיינת, לקתה במפרצת מוחית בזמן שיעור פילאטיס. משפחתה תרמה את איבריה שהצילו ארבעה ישראלים. בעלה: "היא טרפה את החיים ועשתה הכל למען אחרים"
היא סייעה למאות זוגות להביא ילדים לעולם ובמותה המשיכה להציל חיים: פרופ' רונית חיימוב קוכמן, גינקולוגית ומומחית לפוריות לקתה במוות מוחי נשימתי. משפחתה תרמה את איבריה שהצילו ארבעה ישראלים. רקמות נוספות מגופה ישמשו לטיפול בחולים נוספים.
צפו: פרופ' רונית חיימוב-קוכמן בביקור בחו"ל במשפט מצמרר
הטרגדיה התרחשה לפני כשבוע: בזמן אימון פילאטיס, התמוטטה פרופ' חיימוב קוכמן בת ה-53. היא הובהלה לבית החולים הדסה, ובדיקות ה-CT המוחי הראו כי לקתה במפרצת מוחית. ועדת מומחים חיצונית קבעה כי היא לוקה במוות מוחי נשימתי.
משפחתה הסכימה לתרום את איבריה, שהצילו ארבעה חולים: הריאות הושתלו בחולה בן 66 בבית החולים בילינסון, שם הושתל גם הכבד בחולה בן 63. כליה אחת הושתלה בחולה בן 54 בבית החולים רמב"ם, וכליה נוספת הושתלה באישה בת 50 בבית החולים איכילוב.
לחתימה על כרטיס אדי
פרופ' חיימוב-קוכמן נולדה בתל אביב. היא סיימה את בית הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית, ולאחר שירות צבאי החלה את ההתמחות בגינקולוגיה ומיילדות במחלקת נשים בהדסה הר הצופים. היא המשיכה להשתלמויות רבות בתחום, ושימשה רופאה ביחידה להפריה חוץ גופית, תוך שהיא עורכת מחקרים רבים בתחום.
סייעה לתינוקות רבים לבוא לעולם. פרופ' רונית חיימוב - קוכמן(צילום: באדיבות המשפחה)
לאורך השנים סייעה פרופ' חיימוב-קוכמן למאות זוגות להביא ילדים לעולם, תוך שהיא ממשיכה בעבודתה המחקרית עליה זכתה בפרסמים רבים. מחקריה פורסמו בכתבי עת מדעיים נחשבים בעולם. בתוך כך היא התנדבה במרכז לנפגעות תקיפה מינית שבבית החולים.
לצד עבודתה המקצועית, היא לא ויתרה על חיי הפנאי: היא היתה חובבת צלילה, סקיפרית ועסקה גם בסקי. באחד הסרטונים הבודדים שנותרו לאחר מותה, היא נראית אומרת "כאן זה גן עדן". פרופ' חיימוב-קוכמן הייתה נשואה לרופא השיניים ד"ר טובי קוכמן. לזוג שלושה ילדים ונכדה.
"טרפה את החיים". לא ויתרה על חיי הפנאי(צילום: באדיבות המשפחה)
"רונית הייתה מלאת נתינה ולא היה אחד שנזקק לטיפול והיא לא יצאה מגדרה כדי לעזור לו", מספר בעלה, "אבל במקביל למסירות האינסופית למקצוע הרפואה, מאז מות אחותה לפני 11 שנים, היא החליטה לטרוף את החיים ולהגשים את כל השאיפות שלה".
הוא מוסיף ואומר: "דיברנו מאז ומתמיד על תרומת איברים, אבל לא תיארנו לעצמנו שיום אחד נזדקק להכריע. אבל כשהתכנסנו, לא היה ספק שנתרום את איבריה. היה לנו ברור שזה מה שהיא רצתה. הידיעה שאנשים, לא משנה מי הם מבחינת מוצא, גזע ומין, ניצלו בזכותה, נותנים נחמה שבמותה היא המשיכה להעניק לאחרים".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
