זה קרה בליל חמישי, בין פורים לפסח בשנת 2002. תלמידי המכינה הקדם־צבאית בעצמונה שבדרום רצועת עזה היו בעיצומו של שיעור כשמחבל נכנס לשטח המכינה. הוא פתח באש וזרק רימונים אל עבר התלמידים הצעירים, ובמסע הרג בלתי נתפס רצח חמישה נערים ופצע 23, חמישה באורח קשה ואנוש. אחד מהם, אביעד אוחיון, כבר הונח לצד גופות חבריו, והמתין ללא הכרה, ללא נשימה, לרופא שיגיע לקבוע את מותו ולחתום על טופס הפטירה. אוחיון כבר נחשב למת. ואז בדרך נס, התערב חברו למכינה אייל סמואל וביקש מאחד הרופאים לבדוק אותו שוב. "לפני כמה דקות אביעד עדיין חירחר", הוא אמר לרופא. הבקשה הזו הצילה את חייו של אוחיון.

עכשיו הם יושבים ביחד. חוזרים בראיון משותף לסיפור המרגש שלהם. זאת עובדה מדהימה, אבל במשך 16 השנים שחלפו מהפיגוע אוחיון לא נפגש כלל עם סמואל. עוד יותר מדהימה העובדה שבמשך כל השנים הם לא דיברו ביניהם על הנס הגדול. אוחיון אפילו לא הכיר את כל הפרטים על הדרך שבה ניצלו חייו. הוא מעולם לא שמע מסמואל את הסיפור המלא על הרגעים שבהם נחשב כמת. עד שהגורל הפגיש ביניהם שוב לא מזמן בהרי הקרפטים ברומניה.

"היה ברור לי שאני מת" 

הפיגוע הקשה בעצמונה זיעזע את המדינה. הוא חרוט בזיכרון הציבורי עד היום למרות שחלפו כבר 16 שנה. בבוקר הפיגוע היה אוחיון בבית הוריו במושב בית גמליאל. "הייתה לי תורנות מטבח אז חזרתי מהבית לעצמונה", הוא מספר. "באמצע הלילה אנחנו שומעים בום. זה לא היה דבר יוצא דופן — ברצועה כל הזמן היו בומים — אבל הפעם זה היה חזק, ואת שומעת את הצרורות מתקרבים", הוא משחזר. "בדיעבד התברר שמחבל נכנס, זרק רימון זרחן לחדר והרג כמה מהחברים שלי. אחד החדרים נשרף. אחד החברים עמד ליד החלון והמחבל ריסס אותו. יש אפילו תמונה של הידיים שלו עם הדם מרוח על החלון. אחד החברים שלי רצה לצאת לעזור אבל חבר אחר תפס אותו ברגל, והוריד אותו מתחת למיטה בזמן שהמחבל ממשיך לרסס כדורים".

"זה בלתי נתפס שתוך כדי שיורים עליך אתה מתחיל לזחול בין הפצועים, ומציל חיים". זירת האירוע | צילום: חיים הורנשטיין

חלקי העובדות התבהרו לאוחיון עם השנים, אך בזמן אמת היו שם רק אימה, חוסר ודאות וחוסר אונים. "כולם היו באטרף, לא מבינים מה קורה. היינו בבית המדרש. כאן יש קיר ודלת", הוא מתאר ושוב נמצא שם, עומד ליד החלון. "אני רואה את אחד מהחברים רץ והמחבל אחריו, רץ והורג אותו. וזהו. הייתי בטוח שמבחינתי זה נגמר. אני מוריד את הראש לרצפה, שם את הידיים על הראש, מרגיש את הבום הראשון. הייתי בטוח שקיבלתי כדור. לא היה לי מושג שזה היה רימון שהוא זרק לתוך החדר. אני זוכר שנחנקתי, רסיסים חדרו לכל הגוף, רסיס אחד קרע את הריאות ואת עמוד השדרה ואני נחנק".

על מה אתה חושב ברגע הזה?

"אני לא מאמין שזה קורה לי. זה סוריאליסטי. כשאתה מבין שאתה הולך למות זה דבר די מוזר. היה לי ברור שאני מת. הרגשתי בום וחנק. אתה בן 18 ואתה מבין שאתה מת. אין כאב, אפס כאב. אם תצבטי אותי עכשיו יכאב לי יותר. יורים עליך ואתה מרגיש שאתה שוקע. הכי נורא היה לחכות לבום. זה חוסר אונים מוחלט. כשהגיעה המכה היה לי ברור שזהו".

הרסיסים שפגעו בחוט השדרה של אוחיון הותירו אותו בכיסא גלגלים עד היום, אבל עצם העובדה שהוא בחיים היא בגדר נס. נס שהוא חייב לחבר מהמכינה, אייל סמואל. במשך שנים נשא אוחיון דברים מול האו"ם והרצה מול תלמידים בבית הספר שבו למד. אבל השנה, ביום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה הוא נשמע אחרת. "יש חלק שלם בסיפור שאף פעם לא הכרתי", הוא אומר. "ידעתי שאחרי שאיבדתי את ההכרה, הייתי במצב אנוש וששמו אותי עם הגופות. זכרתי במעומעם מישהו משמאלי אומר לי 'תהיה חזק, אביעד, אני איתך. זה סמואל'. כשהתעוררתי בבית החולים הרופא שהיה בשטח אמר לי 'לא התכוונתי לפנות אותך. היית עם הגופות'".

"פתאום אנשים שאת רגילה לראות אותם קשוחים יושבים ונפתחים בלי פילטרים". הקבוצה בטיול של "בשביל המחר" בקרפטים | צילום: נורית בורגר ינאי

מאבק על נשימה  

את החורים השחורים בסיפור, חלקים שלמים שלא הכיר לאחר ששקע ואיבד את ההכרה, השלים אוחיון רק בחודש מאי השנה, במהלך המסע המיוחד אליו יצא עם עמותת "בשביל המחר" לקרפטים ברומניה (ראו מסגרת). לטיסה הזו יצאו יחדיו כל ניצולי הפיגוע בעצמונה. זה היה עבורם מסע מרפא לגוף ולנפש. מסע בזמן ובמרחב אל התחושות, הרגשות, התמונות והעובדות החסרות.

"השאלה הראשונה ששאלו אותי כל החבר'ה ברומניה הייתה 'עם אוחיון דיברת?'" מספר סמואל. "'אמרתי לא, לא נפגשנו מאז ועד המסע". אוחיון משלים את דבריו, "מצד שני, כולם באו אליי ושאלו אם דיברתי עם סמואל, ואני עונה, 'לא, לא יצא לנו לדבר'".

לראשונה, בעידוד חבריהם, ישבו סמואל ואוחיון בקרפטים ושוחחו. השלימו את כל הפערים, חזרו לרגע ההוא שבו קיבל אוחיון את חייו במתנה. עכשיו, ביוזמת "ידיעות אחרונות" הפגשנו ביניהם שוב כדי לשמוע את סיפורם המרגש. "סמואל היה מתנדב במד"א. הוא היה חבר, כמו אח", אומר אוחיון. "זה בלתי נתפס שתוך כדי שיורים עליך אתה מתחיל לזחול בין הפצועים, מטפל בהם, שם חוסמי עורקים, מציל חיים. למזלי איבדתי את ההכרה, אבל מה שהוא ראה היה מזעזע; פצועים, הרוגים, אנשים קרועים. זוועה. סמואל הגיע אליי, ראה שאני מחרחר, הניח לי חוסם עורקים והמשיך הלאה. אחרי שהגיעו החיילים ואפשר היה להיכנס, הוא ראה את הרופא בודק את הגופות. הוא ראה את הרופא בודק דופק לראשונה, אין דופק, מכסה. מגיע אליי, אין דופק, מכסה. וסמואל אומר לו 'לפני שתי דקות הוא עוד חירחר. היה לו דופק והייתה נשימה".

בזמן הזה נמשכה הלחימה. לוחמי כיתת הכוננות וחיילי צה"ל שהגיעו למקום עמדו בחילופי אש עם המחבל עד שהוא נהרג. "כשהגיעו כוחות ההצלה, העברתי דיווח על חומרת הפציעות והתחלנו להוציא את הפצועים החוצה. כשראיתי שכל הפצועים פונו והחדר נשאר ריק יצאתי החוצה. בדרך ראיתי את הנקודה שבה השכיבו את גופות ההרוגים וספרתי ארבעה. זה לא הסתדר לי בראש כי במהלך הטיפול בפצועים ראיתי שניים שהיו לצערי ללא דופק ונשימה בחדר השיעורים. בניגוד לאינסטינקט לצאת החוצה להמשיך לטפל בפצועים נמשכתי לנקודה הזאת. אני מתקרב ובזמן הזה הרופא שנמצא שם מתחיל לבצע בדיקות כדי שיוכל לחתום על טופס הפטירה. האדם הראשון שאני מזהה היה אוחיון. אני אומר לרופא, 'דוקטור, לפני שתיים־שלוש דקות לכל היותר היה דופק ונשימה". אוחיון מאזין בקשב. "הרופא עזב הכל, ניגש אליך", ממשיך סמואל. "הוא בדק ואז אמר, 'יש דופק! דחוף, לאמבולנס'. העלנו אותך לאמבולנס ואני התחלתי להנשים אותך. די מהר הרגשתי שיש גם נשימה ופינינו אותך לסורוקה".

את מהלך הנסיעה באמבולנס אוחיון זוכר במעומעם. "מדי פעם היו לך התעוררויות וזה משהו אופייני לנפגעי טראומה, מן אי שקט כזה", מספר לו סמואל. "לכן גם ניסית למשוך את מסכת החמצן. ואני אומר לך, 'אוחיון, זה סמואל, אנחנו בדרך לבית החולים, אל תדאג, יהיה בסדר. וכשאני מדבר אתה טיפה נרגע".

אוחיון הובהל לחדר הטראומה. במשך שבע שעות נאבקו הרופאים על חייו, הנשימו וניסו לייצב את מצבו עד שהצליחו. "סמואל הציל אותי. אם הוא לא היה שם — הרופא היה מכסה אותי והייתי נגמר".

מסע בנבכי הנפש 

"אנחנו חיים במדינה הזויה", אומר אוחיון. "כשהייתי בשיקום נוירולוגי בתל השומר פגשתי אנשים, שמעתי סיפורים מחרידים, אבל לא חשבתי אף פעם שכל מי שהיה איתי בפיגוע ההוא נשרט. אנשים התבגרו, חלפו המון שנים, לכולם יש ילדים, אבל על מה שקרה בעצמונה כמעט שלא דיברנו. יש בינינו לוחמים ביחידות מובחרות שהשתתפו במלחמות ומבצעים מאז, שראו גופות ופציעות. אבל כמו שאחד החברים אמר לי: 'מה ששרט אותנו זה דווקא הפיגוע'".

רק באזכרה להרוגי הפיגוע לפני שלוש שנים הכל נפתח. אחד החברים סיפר שהם הסתתרו מאחורי הדלת והחזיקו אותה כשהמחבל ניסה לפרוץ. הוא מנסה לפתוח והם נאבקים בו. "אחד מהחברים אמר לי, 'זה חוסר האונים. יש הבדל עצום כשאתה עם הצוות שלך, כשכולם חמושים ואתה יודע לקראת מה אתה הולך. שם, בעצמונה, היינו חסרי אונים. יורים עליך ואין לך מה לעשות'".

יו"ר העמותה ענת סמסון

הפצעים החלו שוב לדמם. החברים יצרו קשר עם עמותת "בשביל המחר", שמציעה תהליך ייחודי שנועד לסייע למי שחוו טראומה במהלך השירות הצבאי, להשתחרר מהצלקות באזרחות. העמותה מיד התגייסה והגישה סיוע, בפעם הראשונה לנפגעי פיגוע. אוחיון התגורר אז בארצות־הברית. "לקחו את כולנו, שנים אחרי שזה היה מודחק, ופתאום מתחילים לגרד ממך דברים", הוא אומר. "זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיים, והכי מטורף זה שכולנו מרגישים ככה. זר לא יבין. אשתי שואלת אותי, 'מה היה שם? חזרתם כל כך שונים'. כל השנים זה היה מודחק. היו לי המון סיוטים. אם דלת הייתה נטרקת הייתי מרגיש את הבום בכל הגוף. היום כבר אין סיוטים, אבל התמונה הזאת שהמחבל בא מולי — חקוקה. אני רואה את הווסט שהוא לבש, את הסרט שהיה לו על הראש והשיער שביצבץ ממנו, את החולצה הלבנה. זאת תמונה שיושבת לי עכשיו מול הפנים. הוא מחזיק את הרובה בגובה המותן ומרסס. עוברות השנים ויש גם מחשבות קשות של אשמה. אבא שלי אמר לי לפני הפיגוע 'עזה זה מערב פרוע. קח אקדח'. בדיעבד הוא צדק ועל זה אני לא סולח לעצמי עד היום. המחבל עמד מולי ויכולתי לפגוע בו ולהסיט את הכיוון. זה משהו שלא עוזב אותי. מה שלמדתי בקרפטים זה שזה לא עוזב אף אחד".

אוחיון הספיק מאז הפיגוע להינשא ולהביא לעולם שתי ילדות. הוא עובד בחברת השקעות אמריקאית ואחרי מספר שנים בארצות־הברית הוא שב להתגורר בישראל, אך ממשיך לעבוד על הקו. סמואל גם הוא נשוי, אב לשלושה ילדים ומצפה יחד עם אשתו לילד רביעי.

"זה מסע של שמונה ימים. כל בוקר יוצאים לטבע. מדברים במעגל על הכל. נכון שחוויות הפיגוע תופסות 30 אחוז מהשיחה אבל כשכל כך נפתחים ומרגישים בנוח, מדברים על הכל: על החיים, על המשפחה, על הילדים, על הקשר עם ההורים. לוקחים אותך ומביאים אותך לנקודה שאת ללא הגנות ולא צריכה אותן יותר. מישהו מוריד ממך את המסכה של הביקורתיות, הציניות והשיפוטיות ואת חשופה מול אנשים שאוהבים אותך, גם אם לא פגשת אותם 15 שנה. פתאום אנשים שאת רגילה לראות אותם קשוחים יושבים ונפתחים בלי פילטרים. מאז אנחנו חוזרים ועושים מפגשים כאלה. על האש, עם סשנים שכל אחד יושב ומספר מה קרה לו. אלה שיחות שבחיים לא היינו מנהלים בנצב אחר. לדבר על הדברים הכי עמוקים ורגשיים, על הדברים הכי כמוסים ורגישים שיש לנו. העמותה הזאת עושה עבודת קודש. הם באו מתוך נתינה נטו, לקחו אנשים שהיו בתוך הגיהינום ועזרו להם לרפא את הפצעים".

להשתחרר מהצלקות

עמותת "בשביל המחר" עוזרת ללוחמים המשוחררים לעשות שלום עם הזיכרונות

עמותת "בשביל המחר" נוסדה מתוך ההבנה שבמאות בתים יושבים חיילים שחזרו מהמלחמה, והם שותקים. על חוויות הלחימה החיילים אינם מזדכים ביום השחרור. העמותה קמה לאחר מלחמת לבנון השנייה על ידי על ידי מספר אנשים טובים, בהם אילן ליאור וענת סמסון־יופה. העמותה פועלת להקנות ללוחמים את הכלים הרגשיים לעיבוד, הכלה, התמודדות, פרידה ו"אריזה מחדש" של חוויות הלחימה. כחלק מפעילותה, מוציאה העמותה קבוצות לוחמים שעברו חוויות משמעותיות וטראומתיות במהלך שירותם למסעות שחרור. המסע שעברו אוחיון וסמואל ייחודי, כיוון שזו פעם ראשונה שיצאה למסע קבוצה שבה כל המשתתפים עברו אירוע טרור טרם שירותם הצבאי. "האירוע התרחש במכינה קדם־צבאית, לאחריו כולם שירתו בצבא ותרמו מעצמם למדינה", אומרת ענת סמסון, יו"ר הוועד המנהל של העמותה.

"מכיוון שיצאה קבוצה הומוגנית גדולה הם חולקו לארבע קבוצות. כולם היו באותו מתחם, אבל עבודת עיבוד התכנים נעשתה בקבוצות אינטימיות". המסע, שמלווה באנשי צוות ומטפלים, כרוך בהוצאות כספיות גדולות. העלות למשתתף נעה סביב 7,000 שקלים, אך בפועל לאחר סבסוד, כל משתתף משלם אלף שקלים בלבד. למרות מעורבות משרד הביטחון, העמותה עדיין נשענת בעיקר על סיוע כספי מתרומות.