שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    שלמה ארצי, גורבצ'וב והש"ג. הרהור על השנה שעיצבה אותנו
    הייתי ילד בן 13 בקריית שמונה שמסביבו סערה וכאוס. ב-1988, שבימים אלה מסיימים לציין שלושה עשורים מאז נפרדה מאיתנו, נכפתה על ישראל התמודדות אמיתית עם הפלסטינים, נציגי "הדור השני" בתרבות הישראלית העמיקו את עיסוקם בהשפעות השואה, ודרמה שהתרחשה במוסקבה שינתה אותנו לעד. כך נראתה 1988 מבעד לעיני הדור שלי

     

    1988 אינתיפאדה האינתיפאדה הראשונה מיכאל גורבצ'וב שלמה ארצי ()
    .

    יום הולדת לשנה מציינים כל השנה ובעוד כמה ימים יסתיימו חגיגות 30 ל-1988. על פניו, שנה אחת מתוך 70 שנות קיומה של מדינת ישראל. גם השנה הזו נפתחה בדיווחים על אירועים ביטחוניים לצד דיונים מוכרים על משברים קואליציוניים, כולל איום על סופה של הממשלה אם התקציב לא יעבור (הוא עבר, פרס ומשה נסים נפגשו והכל הסתדר). ובכל זאת, היה ב-1988 משהו ששווה אזכור נוסף. אירועים פנימיים חברו לתהליכים שהתרחשו מחוץ לגבולות המדינה ויחד השפיעו על האקלים החברתי והתרבותי בישראל.

     

     

    1988 הייתה שנת בר המצווה שלי. האירוע התקיים באולמי פאר שבעיר הולדתי קריית שמונה. לא זכורות לי אפשרויות נוספות לבחירה. נולדתי לשנתון פורה במיוחד, תוצר ישיר של מלחמת יום הכיפורים. חנה יבלונקה תיארה זאת כך בספרה "ילדים בסדר גמור": "כשהחיילים חזרו מהמלחמה ב-1974, יצר החיים ויצירת החיים היו כה עזים עד שב-1975 נולדו 74,248 תינוקות. 7,000 תינוקות יותר מאשר בשנת המלחמה".

     

    אני מודה על כך שאבי חזר בשלום מהמלחמה הנוראה ועם הרצון ליצור חיים. האירוע שאמור להעיד על הגעתי לבגרות התרחש במדינה בת 40 שהתמודדה – כפי שהיא עדיין מתמודדת - עם השפעותיה של לידה קשה במיוחד.

     

    השבועות האחרונים של 1987 הורישו לשנה הנכנסת שני אירועים מורכבים, האחד מקומי ונקודתי ואילו השני מתמשך וגדול הרבה יותר. הראשון הוא "ליל הגלשונים", שתרם לנו את הביטוי "תסמונת הש"ג", שמשמעותו העברת האחריות לגורמים הזוטרים בשרשרת הפיקוד. שני מחבלים ניסו לחדור לישראל באמצעות גלשני אוויר - אחד נחת ברצועת הביטחון וחוסל על ידי כוח צה"ל, אבל השני הצליח במשימתו. הוא ירה והרג קצין שנהג בטנדר צבאי ואז חדר לבסיס אוהלים הסמוך למחנה גיבור, שאויש על ידי חיילי מפקדה מחטיבת הנח"ל. הש"ג שהיה בתורנות נמלט מהמקום מבלי לנסות ולמנוע את כניסתו של המחבל.

    רמטכ
    דן שומרון. התבטאות שנויה במחלוקת(צילום: שלום בר טל)

    את היריות שנורו בבסיס המפקדה, וגבו את חייהם של חמישה חיילים, שמעתי היטב ממרפסת הבית של אחד מחבריי. בהמשך, כמו באירועים דומים, האירו את שמי הצפון החשוכים פצצות תאורה שעוררו בנו תחושות מעורבות של סקרנות, התרגשות ופחד.

     

    במרץ 1988 נשפט הש"ג רוני אלמוג לשנה וחצי בכלא צבאי וכשהשתחרר עזב את הארץ שלא על מנת לשוב. למעצרו קדמה אמירה אומללה של הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, שכינה את חיילי המפקדה ששהו בבסיס "חיילים סוג ב". דבריו זכו לתגובה זועמת ומלאת עלבון של אחת מאימהות הנופלים.

     

     

    לאחר גזר הדין נולדה מחאה שדרשה לזכות את החייל בטענה שאין זה הוגן שהש"ג משלם את המחיר הכבד ביותר לאירוע. נטען שצה"ל אשם בכך שהוא לא מבחין בחיילים המתאימים לשירות קרבי לעומת אלה שלא מחזיקים באופי המתאים לתפקיד. דרך ארוכה עשה מאז הצבא בכל הנוגע לתהליך המיון של המיועדים לשרות ביטחון (מלש"בים). בנוגע לתסמונת הש"ג, נראה שהיא פרצה את גבולותיו של הצבא ומשגשגת היטב בכל תחומי חיינו.

     

    הר הגעש ביהודה ושומרון

    כמה שבועות לאחר ליל הגלשונים, ממש על סף דלתה של 1988, פרצה האינתיפאדה הראשונה. מי שקרא את "הזמן הצהוב" של גרוסמן בוודאי הבחין גם מרחוק בעשן המיתמר מהר הגעש שרחש ביהודה ושומרון, ולא הופתע מהלבה הרותחת שפרצה מתוכו. בעוד שבצפון עסקו במסוגלות של חיילי מפקדה לבלום מחבל שירד מהשמיים, בשטחים התמודדו לוחמים עם הדרישה לבצע עבודות שיטור.

     

    החיכוך בין תושבי הערים, הכפרים ומחנות הפליטים וחיילי צה"ל הוליד אירועים שלרוב לא הופיעו בשיעורי מורשת הקרב של הלוחמים. הציבור נחשף לשתי תופעות שמעט מהן ניתן היה למצוא כבר במלחמת לבנון הראשונה: מצד אחד חיילים שסירבו פקודה בטענה שאינם מוכנים לפגוע באזרחים חפים מפשע, ומצד שני כוחות שפעלו באגרסיביות, מופרזת לעתים, כדי לדכא את ההתקוממות האזרחית שפעמים רבות הסתירה מפגעים.

     

    בעקבות כמה אירועים חריגים שבהם היו מעורבים חיילי צה"ל פורסם ב-2 במרץ ב"הארץ" מאמר בשם "בזכות השכחה" מאת פרופ' יהודה אלקנה, איש חינוך והיסטוריון של המדע. אלקנה, ניצול שואה שהלך לעולמו ב-2012, טען ש"לא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלסטינים, אלא חרדה קיומית עמוקה הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שכל העולם נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי".

     

     

     

    הוא לא היה היחיד שעשה את הקישור הזה. ביולי 1988 הקליטה סי היימן את אלבומה "התקליט השני" שכולל את השיר "יורים ובוכים" ונאסר לשידור ברדיו בטענה שיש בו ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים. גם כאן נקשר העבר הטראגי של העם היהודי לאירועי ההווה: "יורים ובוכים / שורפים וצוחקים / מתי שכחנו / שגם לנו הרגו ילדים?".

     

    בעוד שהציטוט הזה מהווה ביקורת פנים-לאומית, הבית האחרון מבטא תחושה כלל אנושית: "בשני הקצוות, רוצים רק לחיות / בפחד הזה, כבר אי אפשר לראות / רוצים מקלט, מכל המאבק / כל כך לא משנה לי, מי החזק".

     

    באותה השנה יצא גם "חום יולי אוגוסט" של שלמה ארצי. האלבום - לדעתי מהחשובים שיצאו כאן - כולל את השיר "עבד הממהר", שמתאר את יחסינו עם הפלסטינים בצל המתיחות בשטחים. גם כאן ניתן למצוא באחד הבתים הסתכלות כלל אנושית המניחה, גם אם לרגע, את הזהות הלאומית בצד:

     

    "עם החמור עבר ליד באר המים,

    כדור או אבן זה לא פייר,

    פגעו בעבד הממהר.

    הכל מבני אדם - לא משמים.

    עוד לא למדנו כלום כך מתברר"

     

    על פי האירועים המתרחשים סביבנו כיום אני תוהה כמה מאתנו באמת מקשיבים למילות השירים שאנו אוהבים. גם, ואולי בעיקר, לשיריו של שלמה ארצי שהוא ככל הנראה הזמר האהוב במדינה.

     

    לאן את נוסעת?

    אני רוצה להישאר עם הקו של "חום יולי אוגוסט" מכיוון שהוא אחד משני אלבומים שיצאו ב-1988 והביאו לידי ביטוי ציבורי את קולם של בני הדור השני שנולדו לשורדי השואה. האלבום השני, שגם בחשיבותו הרבה קשה להפריז, הוא "אפר ואבק" שכתבו יהודה פוליקר ויעקב גלעד.

     

    אצל ארצי, השיר "בגרמניה לפני המלחמה" מדבר על אמו, מתאר את השפעת השואה עליה ומכאן גם על הקשר בין שניהם: "כל אחד זקוק לאימא / אימא מה אוכל אותך / דלת המטבח / נעולה גם עכשיו / בחוץ שוקע שמש / העולם נרגע / אצלך הכל אחרת / הכל לשווא / האם הסתיימה המלחמה?".

     

    שיר נוסף באלבום, "רומניה" שמו, עוסק בנסיעה משותפת של ארצי עם אביו יצחק לארץ הולדתו שאותה עזב לאחר המלחמה. וכמו ארצי, גם פוליקר וגלעד נוגעים ב"אפר ואבק" בהשפעת השואה על הוריהם ששרדו את השואה ועל הקשר הבין-דורי.

     

    בפזמון השיר הנושא את שם האלבום כותב יעקב גלעד לאמו, ניצולת השואה הלינה בירנבאום: "ואם את נוסעת / לאן את נוסעת / הנצח הוא רק אפר ואבק / לאן את נוסעת, לאן את נוסעת? / שנים וכלום עוד לא נמחק".

     

     

    ג'ון דמאניוק דמיאניוק (צילום: לע
    ג'ון דמיאניוק. המוזות התעוררו במקביל למשפט(צילום: לע"מ)

    שני המקרים מבטאים את העיסוק האישי בנושא השואה. היטיב לתאר זאת מבקר התרבות שרון מולדאבי - גם הוא "דור שני" - בהתייחסו לאפר ואבק: "עומק תכניו נדירים אפילו במושגי החיים הישראלים, המורגלים בטשטוש ובמחיקת ההפרדה, הכמעט בלתי אפשרית אצלנו, בין האישי והפרטי לציבורי וללאומי".

     

    כך, בזמן שבבנייני האומה מנהלת מדינת ישראל משפט שואה נגד ג'ון איוון דמיאניוק בטענה שהוא איוון האיום מטרבלינקה, ומלבישה על המשפט מטרות לאומיות וחינוכיות, וכשמשרד החינוך פורש חסותו לראשונה על המסע לפולין - התמקדו היוצרים בשואה דווקא כעניין פרטי ומשפחתי. במובן מסוים היה זה ביטוי למעבר של חלקים בחברה הישראלית מ"פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם" של אמיר גלבוע, לשירו של שלום חנוך: "אדם נשאר אדם, אל תקרא לי, אל תקרא לי עם יותר".

     

    מעבר למסך הברזל

    ל-1988 הייתה עוד תרומה משמעותית למורכבותה של החברה בישראל. בברה"מ ביטל מיכאיל גורבצ'וב את חובתן של מדינות מזרח אירופה לקיים משטר קומוניסטי ובכך שם קץ למלחמה הקרה. היה זה תהליך שנועד לטפל בבעיותיה הקיומיות של ברה"מ. זכורות היטב תמונות שנחשפו מבעד למסך הברזל המתפורר והציגו תורים אינסופיים של בני אדם הממתינים לזכות בכמה עגבניות.

     

    בשלב שבו נפל מסך הברזל היגרו יהודים רבים מברה"מ לארה"ב. ממשלת ישראל פנתה לוושינגטון בבקשה להקשות את תנאי ההגירה כך שהיהודים יגיעו לישראל. הפנייה קיבלה את תמיכתם של יהודי ארה"ב, שהשפיעו על מנהיגיהם ואלה נענו לבקשה.

     

    הבקיעים בחברה הישראלית שהתרחבו והלכו סביב בעיית השטחים שנכבשו ב-67 הוסיפו להחריף עם כניסתן של זהויות חדשות למרחב הלאומי. עבדתי במשך כמה שנים כמדריך בפרויקט נעל"ה (נוער עולה לפני הורים) ולמדתי מקרוב על הקשיים שעמם התמודדו העולים. אפשר להצביע על שתי טעויות שנעשו באותה תקופה: הראשונה נוגעת לחוסר יכולתה של החברה הקולטת להבין את המשמעות הרב-תחומית של לגדול במשטר קומוניסטי.

    ברוכים הבאים. בקרוב נדע לקלוט אתכם ()
    ברוכים הבאים. בקרוב נדע לקלוט אתכם

    השנייה קשורה בהתייחסות לעולים כמו הגיעו כולם מאותה העיר. בכך התעלמו מההבדלים המהותיים שהיו בלגדול במדינה זו או אחרת, ומהבדלים מהותיים בלגדול בכפר קטן או בעיר גדולה.

     

    מדינת ישראל, נוהגים לומר, אוהבת עלייה אך קצת פחות מזה את העולים. רבים מהם מספרים גם היום שברוסיה הם הרגישו יהודים ובישראל הם מרגישים רוסים. אין בדברים אלו להוריד ולו במעט מתרומתם העצומה של ארגונים ופעילים רבים שעשו ככל יכולתם לטובת הצלחת מפעל הקליטה החשוב, שעל תרומתו למדינה עוד ייכתב רבות, אבל לתחושת העולים לא ניתן להתכחש.

    בחזרה למוזיקה. מצעד הפזמונים של 1988 שירטט באופן מרשים את גווניה הרבים של החברה הישראלית. שושנה דמארי הופיעה במצעד עם שיר שכתבה נעמי שמר ולצדה להקת משינה עם השיר "שלג צח" ("טוב לניתוק"), ריטה עם "ימי התום" וגם סי היימן (ההיא מהשיר האסור בשידור) עם "לא עובדת בשביל אף אחד".  

     

     

    תמיר הוד משפט ג'ון איוון דמיאניוק ()
    ד"ר תמיר הוד

    בנוסף, ב-1988 ראה אור מה שהנחשב לאחד מאלבומי הרוק החשובים שנוצרו כאן: "סיפורים מהקופסא" של רמי פורטיס (וגם של סחרוף), שלדעת רבים השפיע על המוני יוצרים הפועלים במחוזותינו עד היום.

     

    עוד בשנה זו פרץ לתודעה הציבורית אהוד בנאי, ששנה קודם הוציא את האלבום "אהוד בנאי והפליטים", גם הוא בעל השפעה דרמטית על הרוק המקומי מאז ועד היום. באלבום שלו היה עוד שיר שבאמצעותו ניתן ללמוד על עצמנו ועל יחסנו לאחר. ב"עבודה שחורה", המתייחס לעלייה מאתיופיה, כתב בנאי: "הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות / גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות". מה בנוגע להקשבה למילים, להפנמתן ולהפקת לקחים? ראו מקרה "עבד הממהר" של ארצי.

     

    ברשימת השירים שהופיעו במצעד הפזמונים של אותה שנה תפס את עיני "שיר מולדת" של להקת פנצ'ר, שכתב איש הרדיו דידי הררי: "השירים של פעם / היה להם קצת טעם / של ארץ ישראל הישנה והטובה / 'שירי לי כינרת' / שרים רק במחתרת / מה קרה למדינה / ביום שישי יצאתי עם מרים / למסיבה של חברים / אמרתי: 'בואי נרקוד קצת ריקודי עם' / הכניסו אותי לבית משוגעים".

     

    גם דידי הררי יודע שריקודי עם הם עד היום בילוי מועדף של רבים בחברה הישראלית, ובזמן שנועה קירל זוכה להצלחה מסחררת, יש מי שעדיין מעדיפים לשיר בציבור את "שירי לי כינרת". אז מה השתנה? בצפון החליפו המחבלים את הגלשנים במנהרות תת קרקעיות. במקום קטיושות על קריית שמונה יש קסאמים על שדרות. במדינת ישראל יש עדיין מי שעושה בזיכרון השואה קרדום לחפור בו. מישהו כתב פעם "אנחנו כאן אלפיים שנה, זו רק האופנה שמשתנה".

     

    • ד"ר תמיר הוד הוא מומחה בתחום החברה הישראלית והשואה. מרצה במכללת תל חי ופוסט דוקטורנט במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר אילן

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים