שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אם נמה העברית - כיצד התעוררה?
    הפיכתהּ של העברית לשפה חדשה היא ביטוי למהפכה ובה-בשעה להמשכיות – היא מביעה התרסה כלפי העבר אך גם מחויבות עמוקה למורשת. ומהם הצדדים הפחות מאירים בתחיית השפה?

     

    במלחמה שהתחוללה בירושלים בשנת 1913 לא נורתה אף לא ירייה אחת ואיש לא קיפח בה את חייו אבל היו מעורבים בה אמונות, יצרים ורגשות עזים. כוונתי ל"מלחמת השפות", המאבק בעד השימוש בעברית כשפת הוראה ודיבור במערכות החינוך ובחיי הציבור.

     

    סבי, מורנו לוי, שהיה אז ילד צעיר, השתתף בצד ה"לא נכון" במלחמת השפות. הוא למד בבית הספר לֶמֶל בירושלים, שהיה אז בחסותה של "עזרה", חברה פילנטרופית שהקימו יהודי גרמניה, ושפת הלימוד בה הייתה כמובן גרמנית. סבי אהב את בית הספר ואת הארוחה החמה שסופקה שם מדי יום ביומו, ונותר נאמן לו.

     

    אחיו הגדולים, לעומת זאת, היו שותפים נמרצים במאבקים ללימודים בשפה העברית. כיום יש השוכחים, שההתנגדות לעברית לא נבעה דווקא מעמדות אנטי ציוניות, שהרי גם בלֶמֶל נלמדו כמה מן המקצועות בעברית. אלא שהמנהל, אפרים כהן-רייס, וצוות המורים, לא העלו על דעתם שניתן ללמד בה מתמטיקה, ביולוגיה ומדעים. לא היו בעברית מונחים מקצועיים, לא ספרי לימוד ולא מסורת לימודית. כיצד אפשר ללמד אלגברה או להסביר את תהליך הפוטוסינתזה, הם תהו, בשפת התורה? האם אפשר להאשימם על פקפוקם זה?

     

    מלחמת שפות בתחילת המאה (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    מלחמת שפות בתחילת המאה(צילום: shutterstock)
     

     

    ההזדמנות למרוד נקרתה על דרכם של התלמידים במהלך חגיגות יום הולדתו של הקייזר וילהלם השני, שליט גרמניה. בטקס רב-המשתתפים, שבו נכחו דיפלומטים ואנשי דת נכבדים, הונפו דגלי גרמניה, נוגן ההמנון הגרמני, אבל התלמידים סירבו לקום ולהשתתף בשירה. הם יצאו בהפגנתיות, קרעו את מחברות הגרמנית שלהם ופיזרו את הקרעים לאורך כל הדרך לקונסוליה הגרמנית, בעודם שרים וקוראים קריאות בזכות החינוך העברי בארץ-ישראל.

     

    המאבק בעד העברית צבר תאוצה וצלח. ועד מהרה אף סבי הצטרף בהתלהבות למחנה העברית. מספרים עליו שאפילו בעת ויכוח משפחתי סוער, היה עוצר ומתקן את שגיאות הדיבור של ילדיו. העברית ניצחה!

     

    יום הולדתו של אליעזר בן יהודה, האדם המזוהה יותר מכל אדם אחר עם תחיית העברית , כ"ט בטבת, נבחר להיות יום השפה העברית. וזו הזדמנות מצויינת להרהר אודותיה, על העברית שבפינו ובלבבנו.

     

     

    מאמינים בנִסים?

    בביקוריי בברצלונה נשאלתי לא-אחת על ידי חוקרי תרבות, מורים ונהגי מוניות כאחד (חלקם לא חשודים באהבת ישראל יתרה), בשמץ של הערצה, מה היה סודהּ של תחיית העברית. מדוע הם, בקטלוניה, אינם מצליחים להחיות את שפתם הקטלונית כשם שהצליח קומץ מהגרים להפיחַ רוח חיים בלשון העתיקה, שחדלה מלהיות שפת דיבור לפני כמעט אלפיים שנה.

     

    ראשית יש להודות, שהשמועות על מותהּ של העברית היו מוגזמות - בכל מאות השנים שבהן העברית לא הייתה שפה מדוברת היא לא חדלה מלהתקיים. כל ילד יהודי (אם כי, למרבה הצער, לא כל ילדה) למד לכל הפחות לקרוא בעברית. יהודים התפללו בעברית, קראו בה בתורה ולמדו בה הלכה ומנהג. הם אף תקשרו עם יהודים מתפוצות אחרות באמצעות לשון הקודש. חיוּתהּ של העברית התבטאה גם בתפילות, בשירים ובפיוטים שהמשיכו להיכתב בה. העברית מעולם לא חדלה מלהיות נוכחת, אבל לא כשפת יומיום או כשפת חיים.

     

    אליעזר בן יהודה. מחיה השפה ()
    אליעזר בן יהודה. מחיה השפה

     

    הפיכתהּ של העברית לשפה חדשה היא ביטוי למהפכה ובה-בשעה להמשכיות – היא מביעה התרסה כלפי העבר אך גם מחויבות עמוקה למורשת. הסיבה המעשית להצלחת העברית נבעה מעצם כך שהציונות הייתה ועודנה פרויקט רב-משתתפים של אנשים מארבע כנפות תבל, שדיברו בשלל שפות וניבים, והיה צורך בשפה משותפת לכולם. חידוש העברית כשפת דיבור, שתענה על צורכי החיים המודרניים ביישוב בארץ ישראל, היה כורח המציאות, פשוט כי לא הייתה שפה משותפת אחרת.

     

    ובכל זאת, הפיכתה של שפת קודש ארכאית לשפה שבה אוהבים ורבים, מתענגים וכואבים, מתמקחים, מתפלספים ומקללים בטבעיות אינה דבר של מה בכך. אי-אפשר

    להסבירהּ במונחים סוציולוגיים ופוליטיים בלבד. גם חוקרים מלומדים העוסקים בתחיית העברית כשפת דיבור, מודים שקשה להסביר את ההצלחה הגורפת שלה במונחים מדעיים גרידא. העברית בקעה מבעד למאות שנות שתיקה והצליחה להתגבר על הססנותם של כמה מן הציונים הנלהבים ביותר בתהליך מורכב, ציבורי, ובה-בשעה עדין וסמוי מן העין, הצלחה שכזו היא עניין שקשה להסביר. האם יהיה מוגזם לכנות את תחיית העברית נֵס?

     

    האקדמיה יורדת אל העם

    האקדמיה ללשון העברית היא המוסד הגבוה במדינת ישראל בכל הקשור בשפה העברית. היא החליפה את "ועד הלשון העברית", שקדם לה, ומעמדה מעוגן "בחוק המוסד העליון ללשון העברית" (1953). האקדמיה חידשה עשרות-אלפי מונחים בכל תחומי החיים, הרפואה, הפוליטיקה, הכלכלה, הספורט ועוד ועוד.

     

    רונית גדיש, המזכירה האקדמית הוותיקה של האקדמיה העברית, מנתה כ-128 אלף מונחים שהאקדמיה חידשה או הסדירה עד כה. רבים מן המונחים הללו התקבלו בשפה הכללית, אבל היו גם מילים שנדחו. עתים מילה זו או אחרת ידעה עדנה מאוחרת ונכנסה לשימוש זמן רב לאחר שחודשה.

     

    בעבר היה ניכר לעתים מתח בין "רצון העם" ובין האקדמיה ללשון העברית. פעמים חידשו מומחי הלשון והבלשנים מן האקדמיה מילים שנתפשו כבלתי טבעיות וכ"מגוהצות" (אם כי, עלינו להודות, כמעט שום מילה אינה "טבעית" קודם שהיא מתקבלת בלבבות ורק אז הופכת לכזו), המילה "גֶּרֶב", למשל, הזכירה לרבים מחלת עור והמילה "עִפָּרוֹן" נחשבה, משום מה, כעורה במיוחד...

     

    רבות מן המילים שחודשו נשכחו ואינן, ואילו רבות אחרות מצאו בעִתן את מקומן בעברית, לעתים שנים רבות לאחר חידושן.

     

    האקדמיה ללשון העברית. נפתחה לציבור ()
    האקדמיה ללשון העברית. נפתחה לציבור

     

    שאלת הכְוונה לאומית של התפתחות שפה אינה פשוטה, היא דורשת גמישות וקשב רבים לצד נחישות והקפדה על קני-מידה ברורים. בעבר הוטחו לעתים ביקורות כנגד האקדמיה, שלא תמיד הכירה בהתפתחויות לשוניות פנימיות וספונטניות. לעתים התירה האקדמיה בדיעבד מילים שרווחו בציבור. המילה "יִשֹּוּם", לדוגמה, הוכשרה בשנת תשמ"ב (לאחר שנדחתה בשנת תשכ"ח), מכיוון שהייתה מצויה בשימוש נרחב, בעיקר בצבא. באותה שנה ומאותה סיבה הוכשר גם הפועל "לְדַוֵּחַ", לאחר שנדחה בשנת תשכ"ד.

     

    בעשורים האחרונים פתחה האקדמיה ללשון את שעריה לציבור. האתר שלה מאיר עיניים ושירות פניות הציבור שהיא מפעילה מוכיח עצמו כיעיל, מועיל וידידותי. האקדמיה אף פונה אל הציבור בבקשת עזרה בקביעת מונחים חדשים. המומחים מקבלים את חידושיהם של אנשי שטח מתחומים מקצועיים שונים, שמחדשים מונחים בעברית להמצאות טכנולוגיות חדשות. כך למשל, רוב המינוחים הקשורים במחשבים, ענייני חומרה ותוכנה וכו', הוצעו על ידי אנשי שטח. אנשי האקדמיה אימצו רבים מן החידושים הללו בשמחה, ובכך יצרו שותפות בין האקדמיה לציבור במאמץ להפוך את העברית לשפה חיה, נושמת ומתפתחת.

     

    יש גם צדדים פחות מאירים בתחיית העברית

    בימינו, יש המתווכחים על ממדים שונים של הציונות ועל מידת הצלחתם. דומה שלפחות על עובדה אחת יש הסכמה כללית - לא רק שהצלחתהּ של השפה העברית אינה מוטלת בספק, אלא שהישגיה עלו על כל הציפיות. מעמדהּ הוא כה איתן וחזק, ואף המקטרגים הקשים ביותר עליה אינם יכולים להתעלם מכך שהיא בת-קיימא, בועטת וחצופה. הלוא גם את הוויכוחים על דלדולהּ והזלזול בהּ אנו מנהלים בעברית שוצפת.

     

    אני זוכרת את הפליאה שחשנו בבית הספר היסודי, כששמענו לראשונה את שיר הפרטיזנים "אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" מושר ביידיש ("זאָג ניט קײן מאָל אַז דו גײסט דעם לעצטן װעג"). בכל שנה שרנו את השיר בטקס יום הזיכרון לשואה, בעברית, כמובן. כששמענו אותו ביידיש תמהנו, "מי היה יכול לרצות לתרגם את השיר הזה ליידיש?".

     

    כלל לא עלה על דעתנו שהמשורר, הירש גליק, שנרצח זמן קצר לאחר שחיבר את השיר, כתב אותו בשפת אמו, היא היידיש. שִׁמשהּ של העברית האירה בשמי ישראל הצעירה באור כה עז, שהחשיכה את כל מה שנוצר לפני חידושהּ. גדלנו מתוך זלזול ל"ז'רגון", לשפות הגלותיות, לא העלינו על דעתנו את מכמני היופי שאנו מחמיצים בכך.

     

    עטיפת הספר בזמן (ידיעות ספרים)
    בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי(ידיעות ספרים)

     

    עתה באה גם השעה להכיר בצדדים האפלים יותר של תחיית העברית. הניסיונות להנחילהּ כשפת דיבור בלעדית בארץ היו כרוכים בהשכחה תקיפה של שפות וניבים שבהם דיברו יהודים דורות רבים בארצות תפוצותיהם.

     

    היידיש, הלדינו וניבֵי הערבית-היהודית, אינן אלא הדוגמאות המוכרות של שפות עשירות בתרבות, רגש ויצירה שהפכו למעשה לבלתי-לגיטימיות בישראל הצעירה.

     

    אהבתנו הגדולה לעברית אינה צריכה להשכיח את השפות העשירות והמורכבות האחרות שבהן דיברו ויצרו יהודים לאורך דורות רבים, ואשר נשכחו והושכחו עם ההגעה לארץ. אפשר אולי להבין את הנחרצוּת של מובילי העברית כשפה לאומית-יהודית המאחדת את כל הגלויות, אולם עתה בָּשלה השעה לתקן את הקלקול שבהשכחה.

     

    היום, כשאנחנו מבינים ומבינות את מחירי הגישה של כור היתוך המוחקת את הייחוד שבזהויות אזרחיה, חשוב שמדינת ישראל תשכיל להכיל בתוכה את לשונות היהודים השונות ואת תרבותם. על כך יעידו חוגים ופרסומים, חלקם אקדמיים וחלקם חוץ-אקדמיים, שבהם עוסקים בשנים האחרונות ביידיש, בלדינו, בזאכוֹ (שפתם של יהודי כורדיסטאן) ובניבים השונים של הערבית היהודית.

     

    דוגמה יפה לכך קבוצת משמרי השפה העירקית, קבוצה שהתחילה בפייסבוק אבל מתפקדת גם בעולם החוץ-וירטואלי. קרובות משפחה שלי, יוצאות עיראק הן פעילות נמרצות בקבוצה, שבשנת השבעים למדינת ישראל נמנו עמה שבעים אלף חברים. הם עוסקים בשימור תרבות יהודי עיראק ולשונהּ, עורכים מפגשים ובהם הרצאות על הערבית-היהודית העיראקית וקונצרטים בשפה הזו, ואף יוצרים קשרי תרבות עם אנשי תרבות ורוח במולדת הישנה.

     

    על פי עיון מתוך: דליה מרקס, בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי, ידיעות ספרים 2018

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילמה: דנה בר סימן טוב
    הרבה דליה מרקס (צילמה: דנה בר סימן טוב)
    צילמה: דנה בר סימן טוב
    מומלצים