שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    בניגוד אלינו, הערבים הספידו את עמוס עוז באלגנטיות
    אצלנו העיקר זה לעצום עיניים ולבקר, לקונן, לעקוץ, כמה שיותר חריף ויותר שנון. בכלי התקשורת הפלסטיניים והערביים זיהו בעוז משהו אחר: תקווה

     

    עמוס עוז בשיחה עם פלסטינים בעיירה עקרבה (צילום: AFP)
    .(צילום: AFP)

    הסופר עמוס עוז הלך לעולמו ובין כל ההספדים בישראל, המיושבים והפחות מיושבים, אפשר למצוא גם לעג מימין לעמדותיו הביקורתיות מדי, ולעג משמאל לעמדותיו הלא מספיק ביקורתיות. חוגים מסוימים בימין תקועים בהווה של עוז, חוגים מסוימים בשמאל תקועים בעברו. מה מחמיצים המבקרים משמאל? אפשר להציע שהם מחמיצים את התקווה לעתיד שונה. אם ההווה רע, והעתיד יהיה גרוע, נשאר רק לקונן על העבר. אבל לעשות את זה באופן שנון, כן? כדי שכולם יראו איזה סופרים מוכשרים הולכים למות פה על הטיטאניק.

     

     

    בתווך נמצאים בני אדם מן השורה, ישראלים ופלסטינים, שמבקשים תקווה. הימין בוודאי לא מציע להם כזו. גם השמאל לא. לו היו המבקרים מניחים לרגע את העבר בצד – לא כדי לשכוח אלא כדי להתקדם – הם היו אומרים: העבר עבר. אולי נחשוב איך לתקן את העתיד.

     

    למטרה זו דרושות בריתות בין הגוונים השונים בשמאל הישראלי. עמוס עוז ובני דורו, שהתפכחו, שהבינו לאן הגענו ומבינים זאת טוב יותר ככל שחולפות השנים, הם מרכיב מרכזי בברית פוליטית פוטנציאלית. ביקורתם הציבורית ועמדתם הערכית חשובה. לשמאל בישראל אין דמויות רבות מדי בשיעור קומתו הלאומית והבינלאומית של עוז כדי להעבירן מבחני נאמנות.

     

    באופן אירוני מאוד, השיח הציבורי הערבי והפלסטיני מספק לנו את מה שהמבקרים מבית מתקשים לחלוק עמנו: כבוד אחרון לאיש של שלום. אותה מילה פשוטה ולא מתוחכמת שאסור כבר לומר אותה.

     

    סיור קצר במחוזות השיח הערבי ביממה אחרי מותו מגלה את דמותו של עמוס עוז בעבר השני: איש שמאל ציוני שתמך בשלום ובמדינה פלסטינית. במקרה המסוים הזה המילה "ציוני" אינה קללה בערבית. היא אבחנה גרידא; וכי יכול להיות יהודי שחי בישראל ואינו ציוני? אלא: גם ישראלי יהודי ציוני יכול להיות איש שמאל, תומך שלום, בעד מדינה פלסטינית ובעד פיוס היסטורי. משהלך איש רוח כמותו, כך נכתב בערבית, קטן השמאל בישראל וחסר קול חשוב.

     

    המבקרים משמאל מתקשים לדבר באופן ברור ולא מתנצל כמו ח"כ יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת/חד"ש), שאמר לסוכנות הידיעות הפלסטינית מען: "למרות חילוקי הדעות שהיו לנו, חברי הכנסת הערבים, עם עמוס עוז, עמדותיו הפוליטיות היו ברורות. הוא דיבר על סיום הכיבוש לטובת השכנת שלום". ג'בארין הזכיר שעוז דרש שוויון לפלסטינים אזרחי ישראל, ושעם מותו איבד השמאל הישראלי את אחד מעמודי התווך הרעיוניים המרכזיים שלו. הוא חתם: "למרבה הצער, עוז ודומיו הם מיעוט בחברה הישראלית כיום".

     

    להערכה הזו שותפים לא רק פלסטינים אזרחי ישראל. באל-נהאר הלבנוני תואר עוז כ"תומך שלום" שהיה "ראש וראשון למבקרי כיבוש השטחים ב-1967", וסירב להשתתף באירועים רשמיים של המדינה בחו"ל במחאה על מה שתיאר "קיצוניות גוברת" של ממשלת נתניהו. גם בדיווחים של ה-BBC בערבית ושל היומון הערבי הפופולרי אל-קודס אל-ערבי מתואר עוז בחיוב רב. באתר הביקורתי אל-ערבי אל-ג'דיד אף נמתחה ביקורת על הסיקור החיובי הזה, בטענה שעוז היה בעד מדינה פלסטינית רק משום שרצה לשמר את טוהרה האתני-יהודי של מדינת ישראל.

     

    במילים אחרות, עמוס עוז מתואר בשיח הציבורי הערבי והפלסטיני כנציג של השמאל הציוני, ולמרות זאת מסוקרים דמותו ופועלו לאחר מותו באופן חיובי. לא משום שהערבים והפלסטינים מעריכים את השמאל הציוני יותר מדי, אלא משום שהם מבינים את משמעותה של האלטרנטיבה העולה.

     

    אנחנו תקועים בתוך השיח של עצמנו: מי מבקר את העבר יותר חזק, יותר רדיקלי, יותר שנון. אם נרים מבט לעבר שכנינו, הקרובים והרחוקים, נראה שהם מעריכים את השמאל המתון שלנו – השמאל הציוני, על כל נקודות העיוורון שלו, באופן שקול יותר מרבים מאיתנו. אולי הם מבינים משהו שאנחנו לא.

     

    • ד"ר אסף דוד הוא המנהל האקדמי של הפורום לחשיבה אזורית וראש מרכז מנאראת ליחסי יהודים-ערבים במכון ון ליר בירושלים

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים