שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "מראה שחורה: בנדרסנאץ'": אשליה של שליטה
    מצד אחד, הסרט האינטראקטיבי מבית "מראה שחורה" הוא ניסוי מתוחכם, שנון ונועז, ומצד שני, הוא מכשיל את עצמו עם סיפור דל, התחכמות אחת יותר מדי ותחושה של מבוי סתום. כל עוד לא מצפים לאפשרות בחירה אמיתית, יש סיכוי ליהנות ממנו

    המותחן הפסיכולוגי "מראה שחורה: בנדרסנאץ'" הוא פרויקט מושלם לחוס תחת צילם של נטפליקס, שירות הסטרימינג שחולל (ומוסיף לחולל) מהפכת מדיה, ושל סדרת טלוויזיה מזן "מראה שחורה" - אחת שמימיה הראשונים הייתה אפלה ואמיצה והרפתקנית ויצאה מגדרה על מנת לתעתע בצופיה ולשמוט את האדמה תחת רגליהם. איפה עוד יכול היה למצוא את עצמו סרט אינטראקטיבי שכזה, הפורש בפני צופיו עלילה שמסתעפת לשלל כיוונים ומניח בידיהם את זכות הבחירה? אז לכבוד המאורע, בואו גם אנו נסעף את הביקורת הזו לשתי אופציות: בחרו 1 אם אתם רוצים שהיא תהיה חיובית, ו-2 אם אתם רוצים שהיא תהיה שלילית. 

     

    בחרתם? יופי, עכשיו דעו לכם שהתשובה היא גם וגם, ושאין לזה משמעות אמיתית מעבר לשעשוע הראשוני של מתן זכות הבחירה - כי בדיוק כמו ב"בנדרסנאץ'", זוהי רק אשליה של בחירה. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתאכזב לגלות שהבחירות שלי – לשפוך את הקפה על המקלדת או להרוס את המחשב? לצעוק על אבא או לסנן אותו? למשוך בתנוך האוזן או לכסוס ציפורניים? - מובילות למבוי סתום, כזה שמוביל חזרה אחורה לבחירה מחודשת או נותר כפי שהוא, סתום.

     

      

    "זה כמו משחק מחשב?", שואלת ד"ר היינס (אליס לואו), הפסיכולוגית של גיבור הסרט סטפן בטלר (פיון ווייטהד), באחד מהסשנים שלהם. והתשובה היא שכן, זה כמו משחק מחשב, וספציפית מעדות ה"סאנדבוקס" – משחקים המתנהלים בעולם פתוח ומעניקים למשחקים בהם חופש תנועה ובחירה. מעניקים כביכול, כי בסופו של דבר, כמעט תמיד מגיע הרגע שאתה מבין כי אתה בעולם מתוכנן הנשלט בידי גורמים שאינם אתה, ממכרת ככל שתהיה התחושה שאתה לא.

     

    ובעצם, אם נניח לרגע את התסכול בצד, זהו אחד מהאופנים שבהם "בנדרסנאץ'" הוא פרויקט כה שנון – התמה המרכזית שלו היא אשליית השליטה, וכמו שסטפן הולך ומאבד את שפיותו לנוכח הגילוי שהוא לכוד במציאות שהוא אינו שולט בה, כך גם אתה, הצופה, מגלה זאת בהדרגה.

     

    מתוך
    מתוך "מראה שחורה: בנדרסנאץ'"(צילום: באדיבות נטפליקס)
    עכשיו, בואו נדבר מעט על הסיפור של "באנדרסנאץ'", מאחר ואם נקבע כעת שההגדרה שלנו לסרט הזה היא "שנון אך מתסכל", אז הפן הסיפורי בהחלט תורם לתחושת התסכול. הנה זה, בקצרה: השנה היא 1984. סטפן הוא בחור צעיר ומתוסבך, רדוף טראומת ילדות (שתגלו אם תבחרו באופציה הנכונה, ובעצם, גם אם לא), המפתח משחק מחשב מהפכני בשם "בנדרסנאץ'", שמעניק למשחקים בו את זכות הבחירה. אחרי פיץ' מוצלח למנהל חברת משחקי מחשב (אסים צ'ודרי) שבה עובד גם אלילו המתכנת קולין ריטמן (וויל פולטר), סטפן חוזר הביתה כדי לעבוד במרץ על המשחק. אבל הבידוד, נוכחותו המעיקה של אביו (קרייג פרקינסון) וסדרה של מסרים שהוא מקבל בנוגע לשליטה שלו עצמו במעשיו הולכים ומערערים את סטפן, שמאבד במהירות קשר עם המציאות.

     

    עוד ביקורות טלוויזיה:

     

    הבנתם? זהו סרט אינטראקטיבי המעניק לצופיו את אפשרות הבחירה (אבל בעצם לא כל-כך), העוסק בבחור צעיר המתכנן משחק שמעניק אפשרויות בחירה (אבל בעצם לא כל-כך), ומגלה שגם אפשרויות הבחירה שלו במציאות הינן, בעצם, לא כל-כך. אבל המשחק הכפול, המשולש ולעיתים גם המרובע והמחומש שהסרט משחק עם התמה העיקרית שלו עומד בעוכריו, שכן כמעט באף שלב הוא לא מתמסר למה שהוא היה אמור להיות – סרט מתח/אימה פסיכולוגי טוב – מאחר והוא כל כך עסוק במשחקי המטא האלה שלו. העלילה הרזה פשוט לא מסוגלת לתמוך בכל החומר למחשבה, ולהשתעשעות המתמדת של היוצר והכותב צ'רלי ברוקר עם מה שהוא מנסה להגיד פה יש אפקט שמרחיק את צופיו. ולא, כל האלוזיות החכמות ל"אליס בארץ הפלאות" (הבנדרסנאץ' הוא מפלצת שהמציא מחבר הספר לואיס קרול), לאירועים שקרו באמת (הסיפור נפתח בדיוק ביום שבו קרסה חברת משחקי מחשב אמיתית שעמלה על פרויקט בשם "בנדרסנאץ'") וליצירות קודמות מהקאנון של "מראה שחורה" לא יכולים למלא את מקומם של גיבור משכנע עם מוטיבציה הגונה ומה להפסיד. מבחינה נרטיבית, כמעט לכל כיוון שתפנה, כל כיוון אליו לוקח אותך ברוקר במהלך "בנדרסנאץ'", נלווית התחושה של מבוי סתום.


    מתוך
    מתוך "מראה שחורה: בדנרסנאץ'"(צילום: באדיבות נטפליקס)

    למעשה, במשך רוב הזמן שנדרש לצלוח את הסרט התחושה היא שהסיפור הוא בסך הכל קונסטרוקציה ארעית לפורמט האינטראקטיבי. אם תבחרו בכל הבחירות הנכונות זה יכול להיגמר ב-40 דקות, בנטפליקס טוענים שהזמן הממוצע הוא כ-90 דקות, אבל אם תבחרו כמותי בכל הבחירות הלא נכונות, יש מצב שתצלחו את זה רק אחרי שבדקתם את כל ההסתעפויות, משהו באזור 5 השעות. והסיפור פשוט לא מצליח להחזיק את כל זה, מבדר ככל שיהיה המשחק שהוא מציע, ולפחות באופן אישי מצאתי שהעצירות הרבות לצורך מתן זכות בחירה לצופה – בעצם, אלו יותר האטות מאשר עצירות מוחלטות – מסרבלות אותו ופוגעות משמעותית בזרימתו. אתה בפנים, נסחף במנדט הראשוני של כל סרט באשר הוא – לשאת אותך מהמקום הפיזי בו אתה נמצא אל תוך העולם שהוא מציג בפניך, כשהשאיפה היא אימרסיה מוחלטת בתוכו – ואז מבליחה על המסך אופציה: האם תבחר לקפוץ מהבניין, או שהבחור שמולך הוא שיעשה זאת? הופ! אתה בחוץ.

     

    חמור מכך: בשלב מסוים, המשחק של "בנדרסנאץ'" וברוקר הופך להיות ישיר מדי, כך שהוא מערער את עצמו. אחרי אחד מהגילויים של סטפן, באותו הסשן עם הפסיכולוגית שצוין קודם לכן, היא שואלת אותו: "אז מישהו מנטפליקס שולט בך?", ובבת אחת מוסרת המסכה מעל פניו של ה"סרט" הזה, המנגנון שמאחוריו נחשף, וכך גם מטרתו. זאת אומרת, התהליך מתרחש בהדרגה, הקלפים על השולחן הרבה קודם לכן, אבל זהו הרגע המכריע שבו "בנדרסנאץ'" המשחק השנון מכניע את "בנדרסנאץ'" המותחן הפסיכולוגי טורד המנוחה. מהנקודה הזו אתם יכולים לחזור אחורה, קדימה והצידה, מה שבא לכם, אבל תתקשו לקנות את מה שמתרחש מולכם על המסך, אפילו אם זה עדיין מעסיק ומבדר אתכם.


    מתוך
    מתוך "מראה שחורה: בדנרסנאץ'"(צילום: באדיבות נטפליקס)
     

    ובמילים אחרות: "בנדרסנאץ'" הינו סרט חלש הנשען על כרעי התרנגולת של הפורמט המהפכני שלו; כרעיים מחוכמות שהולכות והופכות למתחכמות ככל שהדקות נוקפות, וכך מאבדות גם הן את תוקפן. שני הכוחות המנוגדים הללו, הסרט והפורמט, הם שבסוף פונים זה כנגד זה. וחבל, כי קשה שלא לחשוב עד כמה היה הניסוי הנועז והשאפתני הזה יכול להרוויח אם ברוקר לא היה מתעקש להפוך אותו ליצירה ההוגה בעצם קיומה והקשר שלה עם צופיה, אלא רץ עם הגישה הפשוטה יותר וטווה עלילה המסתעפת לשלל כיוונים מבלי שתעסוק בעצמה באופן אובססיבי. כך היינו יכולים להרוויח גם סרט טוב וגם פרויקט חדשני שלא מאלץ אותך לחשוב כל הזמן על משמעותו, אלא פשוט סוחב אותך להרפתקה ונהנה מדרך החתחתים שנכונה לך.

     

    מצד שני, לכו תדעו. על פי נטפליקס, קיימים יותר מטריליון שינויים אפשריים באופן השתלשלות העלילה של "בנדרסנאץ'", על פי האופן בו הצופים השונים ינווטו בה. אם כך, לגמרי ייתכן שבאחת מהן הסרט הזה עובד באופן מיטבי ולא מסגיר את היותו תרגיל מתחכם, ופשוט לא מצאתי אותה. בהצלחה לכם, אם כך.

     

    הכתבה פורסמה במגזין פנאי פלוס

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: באדיבות נטפליקס
    "מראה שחורה: בנדרסנאץ'"
    צילום: באדיבות נטפליקס
    הטבות למנויים
    מומלצים