שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    מי מפחד מאנשים עם מוגבלויות
    שחררו מאי הנוחות. הם לא קורבן אומלל ולא נכי-על. כשאתם רואים אנשים עם מוגבלות במרחב הציבורי יש רק דרך אחת להתנהג לפיה: כרגיל

     

    תחנת עגינה לכיסא גלגלים בבית החולים איכילוב בתל אביב (צילום: יריב כץ )
    .(צילום: יריב כץ )

    בעבר נכחתי בהרצאה שהעבירו שניים — האחד ללא מוגבלות נראית לעין, והשני מתנייד בכיסא גלגלים. בסיום ההרצאה, כששאלתי את האנשים שעמם ישבתי איך היה, הם הביעו אכזבה רבה, וכששאלתי למה ענו שציפו שהמרצה שמתנייד עם כיסא גלגלים יספר קצת על עצמו, על המוגבלות, על ההתמודדות עמה ועל ההצלחות למרות המוגבלות. רק כדי לסבר את האוזן: לא מדובר היה בהרצאת השראה על מוגבלות, אלא בהרצאה מקצועית שמטרתה העברת מידע בתחום טכנולוגי כלשהו.

     

     

    בחרתי להציג את האירוע הזה מכיוון שהוא ממחיש באופן הטוב ביותר את האופן שבו החברה ממשיכה לראות אנשים עם מוגבלות, ואת התסריט המדומיין שמתאר את הציפיות שלנו מהמפגש עמם. ד"ר עמית קמה כתב במאמרו המכונן "הקורבן האומלל ונכה העל", על האופן שבו אנשים עם מוגבלות מיוצגים בזירה התקשורתית: מצד אחד כפחותי ערך, או קורבנות אומללים, ומצד שני כנכי-על (supercrip) מעוררי השראה שיעזרו לנו, "האנשים הפשוטים", להתגבר על כל מכשול בזכות כוח רצון ונחישות.

     

    אבל האמת היא שכמו שאנחנו מתמודדים עם קשת רחבה של חסמים חברתיים ואישיים בנסיבות שונות של חיינו, וכן רבים מאיתנו מתמודדים עם מוגבלות מבלי שבכלל נהיה מודעים אליה, כך גם אנשים עם מוגבלות. וכפי שאני שמחה על כך שאני יכולה להעביר הרצאה מבלי שאצטרך לספר על המאבקים האישיים שלי, כך גם, אני מניחה, אנשים עם מוגבלות.

     

    נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות השיקו קמפיין שעוסק בדיוק בנושא הזה. לשאלה כיצד יש להתנהג כשרואים אדם עם מוגבלות במרחב הציבורי, התשובה שהנציבות נותנת היא להתנהג כרגיל. זהו בהחלט מסר חשוב בחברה שבה לכ-90% מההורים מפריע שילדם ישתתף בחוג שנמצא בו גם ילד עם מוגבלות (על פי סקר של החברה למתנ"סים).

     

    נתון זה זועק לשמיים משום שהוא משקף באופן חד את התפיסות החברתיות השליליות כלפי אנשים עם מוגבלות, תפיסות שישתנו רק אם נראה יותר ויותר אנשים עם מוגבלות במרחב הציבורי, במקומות העבודה, הלימודים, הבילוי והפנאי. באופן זה נוכל להשיל מעלינו את הפחד מהמוגבלות ולקבל אותה כעוד נדבך שמרחיב את המגוון האנושי.

     

    אבל עד שזה יקרה, תרומתנו הקטנה לשינוי יכולה להיות בזה שלא נעשה עניין מכיסא גלגלים, קביים, מקל נחייה או מכשיר שמיעה, שמצמצמים את האדם לתוך המוגבלות שלו. זהו תהליך לא קל, והוא יצריך מאיתנו התמודדות מורכבת עם נושאים שאולי אנחנו מעדיפים להדחיק, אבל הרווח יהיה של כולנו - ברמה האישית והחברתית כאחד.

     

    • יעל שרגא רויטמן היא מרפאה בעיסוק, מורשית נגישות שירות ומרצה בקריה האקדמית אונו

     

    מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים