היום, בדיוק לפני 80 שנה, נולד בתל־אביב אריה לייב איינשטיין, לאמא דבורה ולאבא יעקב. בהמשך הפך לאריק וגם לאריות, הכינוי שלו בקבוצת הכדורסל של הפועל תל־אביב. ובהמשך־בהמשך הפך לאגדה, אייקון ישראלי, אמן, שחקן, יוצר, זמר נערץ, ששינה את העולם שלנו.
לקראת יום הולדתו ה־80 התאספו חמישה חברים של אריק — מוני מושונוב, דורי בן זאב, רוב האקסלי מהצ'רצ'ילים, המלחין מישה סגל ואיש הרדיו אלי לפיד — לפרויקט מחווה מיוחד: ביצוע מחודש לשיר "האיש על הצב" שבוצע במקור על ידי איינשטיין, שלום חנוך וחבורת לול.
"יצא משמח שהשיר מגיע בדיוק ביום ההולדת של אריק", אומר מושונוב, "אריק חסר לי כל הזמן, אני מניח שהוא גם חסר לכולם. כשאריק הלך, אני חושב שהלכו איתו גם עקרונות מהותיים, והעצב שלי עדיין גדול".
מתי הוא חסר לך במיוחד?
"יש ימים שאני מרגיש שאריק מאוד קרוב, בעיקר סביב הרוטינות שהיו לנו, השיחות, הטיולים הקטנים של פעם, בעצם כמה שעות ביום שהיו של אריק מבחינתי. אני מתגעגע אליו כל יום, בעיקר סביב 7 וחצי בערב. אז הייתי מצלצל אליו בדרך כלל, לפעמים זה היה לפני שהייתי עולה להצגה, ואריק היה אומר: 'נו, יש לך את הדקות שאין לך מה לעשות, אז אתה מתקשר אל הזמר'. ומאז שהוא הלך לעולמו, כשיש שיר שלו ברדיו, אני תמיד אאזין מההתחלה ועד הסוף. יש מצבים שאני גם עוצר בצד כדי להקשיב, ככה לבד".
יש גם זיכרונות שעוברים בראש?
"תמיד יש לי זיכרונות. בכל פעם שאני עובר בשבילים שלנו, כשהיינו הולכים לטייל, הזיכרון הופך מוחשי יותר. הזיכרונות הנעימים שלי שייכים להתחלה שלנו, לכתיבה המשותפת של 'כבלים' ועוד לפני - לכתיבה של 'תוצרת הארץ' בטלוויזיה החינוכית והקלטת 'כמו גדולים'. וכמובן כל מה שקשור בחברות, והרבה־הרבה ספורט. אני מכבי תל־אביב, אריק הפועל, אבל קצת הורדתי פרופיל מכביסטי כשהייתי איתו כי לא רציתי שזה יהיה יותר מדי דו־שיח של אוהדים. אפילו הגעתי איתו פעם למשחקים של הפועל, אבל לא הרבה. הוא ידע להגיע למשחקים שבהם היה בטוח שהפועל מנצחים. למשחקים המותחים הוא לא הלך. אז לדרבי לא יצא לנו ללכת".
כשהגיע הטלפון מיוזם הפרויקט, אלי לפיד, שהזמין אותו להשתתף בשיר — מושונוב כמובן הסכים מיד. "לא האמנתי שהוא מתקשר אליי. מאוד אהבתי את התוכנית שלו, 'מציאות' עם נועם גילאור, ופתאום שמעתי את קולו של האיש מהרדיו והייתי בהלם. הוא סיפר לי על הפרויקט של הצב ובאתי להקליט והיה כיף גדול. ולמרות שזה החברים של אריק בטייטל, לא נפגשתי עם האנשים, כל אחד הקליט בתורו את החלק שלו. זה מהשיגעונות הטובים האלה. מי שאהב את אריק זוכר את השיר הזה, למרות שהוא לא בפרונט שלו. אלי הצליח להביא גם נגנים טובים, ואיזה יופי שיש תוצאה".
לקחנו הכל בהומור
את המילים לשיר "האיש על הצב" כתב שלום חנוך והלחין רוב האקסלי, שמשתתף גם בביצוע המחודש עם אלי לפיד, יוזם הפרויקט. לפיד קיבץ סביבו גם את מישה סגל שהפיק והלחין שישה שירים באלבום המופת של איינשטיין "פוזי", ואת החברים הטובים של אריק — דורי בן זאב ומושונוב. קוראי "ידיעות אחרונות" יכולים לצפות בקליפ לשיר באמצעות האפליקציה של העיתון, הזמינה להורדה חינם.
לפיד ערך במשך 15 שנה את תוכנית הרדיו "כל ההתחלות" ברשת ב' וברשת ג', ולצורך המחווה לאיינשטיין ליהק נבחרת מעולה שכללה את משה לוי (קלידים וייעוץ מוזיקלי), אלון הלל (תופים), אלון אולארצ'יק (בס), חיים רומנו ושלמה מזרחי (גיטרות חשמליות). את חבורת לול לפיד אהב כבר בימיה הראשונים, אי שם בסוף הסיקסטיז. "הצלילים החדשים שבקעו אז מהרדיו הישן שלי הטריפו לי את החושים. לא עוד צלילים נעימים של אקורדיון וחלילים, שירים מקסימים של להקות צבאיות, שירי פופ ושירי ארץ ישראל. השירים של להקות הקצב צעדו במצעדים הלועזיים ושירים בעברית נכתבו ובוצעו בעיקר על ידי חבורת לול, כלומר אריק איינשטיין, שלום חנוך והצ'רצ'ילים, ויחד עם ההומור של אורי זוהר וצבי שיסל, הם הביאו צלילים ומערכונים בסגנון שלא שמענו קודם. המהפכה הזאת היוותה השראה לדורות רבים של מוזיקאים וקומיקאים בארץ".
ומכל זה בחרת בשיר "האיש על הצב", למרות שהיו להיטים גדולים יותר.
"השיר בוצע על ידי חבורת לול והופיע באופן מסחרי על גבי תקליטון בלבד (1970 - ר"ש). אחרי שאורי זוהר יזם את העניין, שלום חנוך כתב כלאחר יד שלושה בתים: הבית הראשון מוקדש לאיש שיושב על הצב, הבית השני מוקדש לצב שהאיש יושב עליו, והבית השלישי מוקדש לאנשים שעוברים ורואים את פסל האיש על הצב. זה נכון שרבים הרימו גבה על הבחירה שלי לחדש את השיר הזה דווקא, אבל לא צריך לקחת את זה יותר מדי ברצינות. לקחנו אותו בהומור והשתעשענו בקצב הרגאיי. יש פה שני קומיקאים מעולים (מושונוב ובן זאב) ושני מוזיקאים איכותיים (סגל והאקסלי) שהלחינו מספר שירים לחבורת לול. זו הייתה חוויה".
מזל טוב אהר'לה
דורי בן זאב הכיר את את אריק אי שם בימי תיאטרון סמבטיון. "אבא שלי מוטק'ה הציע לו את העבודה הראשונה אחרי הצבא. אריק היה בכל צומת שלנו - בבידור, בשירה, גשר הירקון, החלונות, אחר כך כבר איפשר לי להיות על השטיח בהקלטות של 'שבלול' ו'פלסטלינה', ומשם לצילומים של 'לול' המיתולוגית. הוא היה כישרון אדיר, אדם נדיר, הקול המיוחד, בחירת השירים. היכולת שלו לגלות מוזיקאים, לשתף איתם פעולה וגם כמובן לתת להם את מלוא הכבוד, שלום חנוך, יוני רכטר, מיקי גבריאלוב, יצחק קלפטר, שם טוב לוי ועוד ועוד. הופענו הרבה ביחד, ועכשיו מגיע הכבוד שאנחנו רוצים להביע עם הצב הפסיכדלי והמיוחד. אז מזל טוב אהרל'ה לכבוד ה־80".
רוב האקסלי מסתכל לאחור באושר. "השנים שבהן עבדתי עם אריק ממלאות אותי גאווה, לפני הכל על כך שבכלל ניתנה לי ההזדמנות לעבוד עם הזמר הגדול והמפורסם ביותר בהיסטוריה של ישראל. העובדה שאריק בחר בי לעבוד איתו על אלבום הילדים ושבחרנו להקליט כמה מהשירים שלי, שהיו מוצלחים מבחינתו, עושה אותי עוד יותר גאה".
נזכיר שוב שהלחנת את "האיש על הצב".
"יש גם סיפור מאחורי זה. ההקלטה של השיר העלתה בי זיכרונות נפלאים של עבודה עם אריק, אורי זוהר ושלום חנוך. באחת הפגישות, אורי לקח אותי ואת סטן סולומון (מהצ'רצ'ילים - ר"ש) לצד וסיפר לנו על הפסל שנמצא איפשהו באירופה 600 שנה, איש שמן שיושב מאושר על גב של צב גדול. הוא ביקש שנחשוב על זה לדקה, מה שעשינו, מבלי להבין מה בכלל הרעיון שעובר לאורי בראש. אחרי כמה דקות, אורי מגיע אלינו שוב ואומר: 'עכשיו, כשחשבתם על זה, לכו תכתבו שיר'. סטן ואני הסתכלנו זה על זה במבט של 'הוא קצת משוגע, האיש, מה הוא רוצה, שיר של איש על צב?' אבל אחרי שהלכנו, ישבתי על המיטה בבית, לקחתי את הגיטרה, ובתוך שעה היה לי את הלחן של האיש על הצב'".
אז הנה, נפגשת שוב בצומת כלשהו עם אריק.
"אריק היה מוכשר בצורה יוצאת דופן, אדם יצירתי ולגמרי מגיע לו התואר של אייקון. העבודה איתו היא ההישג הכי גדול בקריירה שלי ובורכתי בכך".
*
האיש שחשב שהוא לא יודע לשיר | רז שכניק
כשהגיע לגיל 70, בינואר 2009, אריק ממש לא רצה להתראיין, וכשסוף־סוף הסכים, אחרי נדנודים כמעט יומיים שחלקם הגיעו לשיחות של חצי שעה, ביקש לא להתייחס לעניין הגיל. "מה אתה עושה עניין?", אמר לי, "צא מזה, בחייך".
אחרי שעתיים ומשהו של ראיון, ניסיתי בכל זאת לדלות משהו שאולי יתחבר לגיל. לאיזה רגע בחיים אתה רוצה לחזור? שאלתי.
"לרגע לפני שהכרתי אותך, איך?", ענה. והתגלגל מצחוק.
מובן שהשאלה והתשובה סגרו את הכתבה. אריק הרים טלפון עם הפרסום, אמר תודה רבה על הבמה שהוענקה לו — מצחיק, כאילו לא אני זה שרדפתי אחריו — והוסיף: "יצא לנו בסדר, לא? תתקשר מדי פעם".
מאז שמרנו על קשר טלפוני קבוע, לרבות שיחות בימי שישי אחר הצהריים, בעיקר על מוזיקה וספורט, כמובן. פעם, איפשהו ב־2011, הרים טלפון נרגש אחרי משחק של מכבי ת"א. "שמע, יא מכביסט, עכשיו ראיתי את הבן של קובי מיכה משחק אצלכם, הוא יהיה תותח גדול, ותזכור מי אמר לך". דור מיכה אכן הגיע ומגיע רחוק. כמו תמיד, אריק צדק.
בנובמבר 2013 הוא עזב בפתאומיות מכאיבה במיוחד, ומאז הגעגוע רק תופח וצורב עם כל שיר שעולה ברדיו. השיחות של ימי שישי חסרות, גם הדעה הנחרצת על כל דבר כמעט, הידע הבלתי מוגבל — גוגל של איש אחד — הסיפורים הארוכים, רוויים שמות שרק הוא מכיר, וגם ראיונות שעבורי תמיד יהיו בלתי נשכחים, אפילו הקצרים שבהם, כי אריק היה מכונת פאנצ'ים בלתי נגמרת.
ביוני 2012 התקשרתי לבשר לו שהוא נבחר במשאל "ידיעות אחרונות" לזמר הטוב בכל הזמנים.
מזל טוב, פתחתי.
"זה לא לרוחי כל העניין, אבל לא מטיל על זה וטו. הנה, יש לך כותרת, מיקרוב שכמוך".
נקרעתי כמובן. תגיד, מתי ידעת שאתה יודע לשיר? - המשכתי.
"לדעתי, עד היום אני לא יודע לשיר — אבל אני מאוד אוהב. בכלל רציתי להיות שחקן. לא חשבתי להיות זמר, אבל אחרי ששיחקתי בכמה הצגות הגעתי למסקנה שעדיף להיות זמר, כי לא צריך לקום בבוקר מוקדם. תיאטרון זה יותר לקום לחזרות."
ביקשתי שינסה לאפיין את השירים שלו במשפט אחד. הוא לא חשב, גם לא שנייה, וירה: "הייתי אומר שהשירים שלי הם בדרך כלל יותר שקטים ומופנמים, כי אני לא רוצה להפריע לשכנים".
האיש שחשב שהוא לא יודע לשיר, שבסך הכל לא רצה להפריע, הפך למיתוס שעולם התרבות הישראלי לא יכול בלעדיו. יום הולדת שמח, אריק. לא נעשה עניין מהגיל.
*
יש מוזיקה טובה היום, אבל אין את אריק | ג'וזי כץ
הזמן עובר כל כך מהר. חמש שנים כבר חלפו מאז מותו, והנה אריק, הצעיר הנצחי, כבר בן שמונים. אני מרגישה שהוא איתי תמיד. לא רק איתי, עם כולנו, גם כשאני שומעת שירים שלו ברדיו, וגם כשלא. לא מזמן הוזמנתי לאחד מבתי הספר לספר עליו, כדי שגם הילדים יכירו את אריק. התרגשתי. את התקופה שבה עבדנו צמוד ביחד — ימי החלונות הגבוהים — אני זוכרת כאחת התקופות היפות בחיי.
אריק היה בנאדם מקסים, עם נשמה גדולה ועם הרבה חמלה. אבל הוא היה גם עקשן. כשהוא החליט משהו, אי־אפשר היה להזיז אותו. עובדה, כשהחליט לא להופיע יותר, אף אחד לא הצליח לשכנע אותו לחזור להופיע וכולנו הפסדנו. מעבר לכל הוא היה זמר יוצא דופן. איש מאוד יפה, גם בשנותיו האחרונות. אם היה חי היום הוא בוודאי היה נראה אותו הדבר. הוא התבגר בעדינות. גם שנים אחרי שכבר לא הופענו יחד המשכנו לשוחח בטלפון. הוא היה מתעניין בילדים שלי ואני בנכדים שלו. כשהזמינו אותי להשתתף בתוכניות טלוויזיה, הוא תמיד היה מייעץ לי, 'תעזבי את השטויות האלה, ג'וזי'. הוא לא אהב להופיע בטלוויזיה, אלא אם כן לא הייתה לו ברירה.
אני בטוחה שאריק היה אוהב חלק גדול מהמוזיקה שנעשית היום. הוא הרי מאוד אהב מוזיקאים צעירים. כשהוא שמע משהו טוב, הוא היה הראשון שפירגן להם והזמין אותם לעבוד איתו. ועל מה שהוא לא היה אוהב, הוא היה נזהר מלדבר. רק לא לפגוע. יש מוזיקה טובה גם היום, אבל אין את אריק איינשטיין, האיש הקדים את זמנו.
*
הכי מצחיק שבהתחלה חשבתי שאריק אוהד מכבי | אלי ישראלי
עד שהכרתי אישית את אריק לא ידעתי בכלל שהוא אוהד הפועל. חשבתי שהוא שוחה עם הזרם ואוהד מכבי, אבל מהר מאוד אריק נתן לי להבין שטעיתי, וטוב שכך. מעבר לשיחות האינסופיות שלנו על ספורט, היינו הולכים יחד לבלומפילד. הוא ישב תמיד בשער 1, הכי למעלה שאפשר. משם היה לו את שדה הראייה הכי טוב. גם האן־בי־איי הייתה אהבה גדולה שלנו. בימים שבהם המשחקים לא היו משודרים בטלוויזיה, נהגנו ללכת לראות באישון לילה אן־בי־איי. בהתחלה במלון שרתון בתל־אביב, שם עשו הקרנות מיוחדות של המשחקים לאנשי הצוות של השגרירויות. זאת הייתה חוויה עצומה. הוא כל כך חסר לי עכשיו כשאני צופה במשחקי כדורסל או בליגת היהלום באתלטיקה. אני לא טוב בלזכור שמות וסטטיסטיקות, ואריק ידע בעל פה את השמות של כל השחקנים בכל אחת מקבוצות האן־בי־איי ואת כל השיאים באתלטיקה וגם מתי הם הושגו. פשוט פנומן.
אריק מבוגר ממני בעשר שנים. כשמלאו לו 70, ישבנו בכתר המזרח והוא אמר לי, 'היית מאמין, אלינקה, אני בן שבעים'. זה הכה בו. המספר הזה איכשהו לא הסתדר לו, אבל הוא מיד עבר כמובן לדבר על הכל בבדיחות הדעת, כתמיד. אין לי צילום בבית עם אף אמן. רק צילום אחד, עם אריק. המזכירה ברדיו 103 תפסה אותנו יחד וצילמה, והתמונה הזאת תלויה אצלי בבית. כל פעם שאני חש בחסרונו אני רואה אותו מול העיניים וזה קצת שובר לי את הגעגועים.
*
אריק, קצת אחרת | אמיר שוורץ
אמיר שוורץ ממליץ לחזור בסופ"ש לשלושה אלבומים יפים של איינשטיין שבדרך כלל נוטים להתעלם מהם כשמדרגים את יצירותיו הגדולות
1. שירי ילדים, עם רוב האקסלי (1971)
אחרי שהשלים את מהפכת הרוק העברי, אריק איינשטיין לקח הפסקה קצרה ופנה לרוב האקסלי, גיטריסט הצ'רצ'ילים, כדי לכתוב אלבום משותף. התוצאה הדי מפתיעה הייתה "שירי ילדים". לא מופתי כ"שבלול" או קאנוני כ"בדשא אצל אביגדור" עם מיקי גבריאלוב (שהשתתף גם פה) שיצא בהמשך השנה ההיא — אבל בהחלט שווה האזנה גם היום, ולו בגלל "ברלה צא". ואגב, אם אתם מחזיקים עותק ויניל שלו במצב מצוין, יש לא מעט אנשים שישמחו לשלם אלפייה עבורו.
2. שביר, עם יצחק קלפטר (1983)
גם באייטיז, איינשטיין המשיך להיות כוכב, אמנם בלי הופעות אבל עם שורת אלבומים מוצלחים שהולידו להיטים רבים. "שביר" הוא החריג מביניהם. הוא נכתב בעקבות תאונת הדרכים הקשה שאיינשטיין עבר, ונשמע מהורהר וקודר. זהו גם הרגע האינטימי ביותר בגוף העבודות האיינשטייני — החתום על כל הטקסטים. הגיטרה המופלאה של יצחק קלפטר הפכה את "יד אחת עושה את זה", "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" וכמובן את שיר הנושא, לכאלו שמעלים דמעה בכל האזנה.
3. שמש רטובה (2002)
אלבומיו המאוחרים של איינשטיין התקבלו ברגשות מעורבים, אבל גם מהם ניתן לדלות כמה פנינים, אם יודעים היכן לחפש. "שמש רטובה" נולד מהרצון לשחזר את שיתוף הפעולה המוצלח עם מיכה שטרית וארקדי דוכין ("בגללך" ו"יש בי אהבה"). שווה לחזור ל"מרחף בחלל" שהלחין שלום חנוך, ל"זה אני" הדוכיני, ל"ואת חוזרת לשלכת" היפהפה שהלחין שטרית למילים של יענקל'ה רוטבליט ול"חיוורון" של אלתרמן, כאן בלחן של נפתלי אלטר בתוספת קולות יפים של בתו, רוני.
*
הרומן שלי עם אריק | פיטר רוט
הגעגוע שלי לאריק לא פסק. להפך, עם הזמן הגעגועים רק הולכים ומתגברים. אריק היה בשבילי כמו סבא, לקח לי המון זמן להשתחרר מהאבל על מותו. הפסקתי לעשן שבועיים אחרי מותו; הרגשתי כאבים פיזיים, שאני תולה אותם גם במותו, והחלטתי שתם פרק העישון בחיי. הרומן שלי עם אריק נמשך עשור. שיתפנו פעולה בשלושה אלבומים ותמיד דימיתי את המפגש בינינו למערכת זוגית: "שמש רטובה", האלבום הראשון שבו עבדנו יחד, היה איזה סטוץ, ב"שתי גיטרות בס תופים" התקדמתי לעמדת המפיק/יוצר וזה כבר התפתח לרומן, ובאלבום "רגעים", שעליו עבדנו רק שנינו, עברנו לגור ביחד. אמנם אחר כך "התגרשנו", אבל שמרנו על קשר טוב ואוהב.
אריק היה בעצם כל מה שאהבתי בארץ הזאת. הוא מאוד אהב את ארץ ישראל, אני לא מכיר אמן ישראלי שיש לו חמישה אלבומים שהוקדשו כולם לאהבת המולדת. הוא גם היה האמן הכי חף מאגו שהכרתי. אבל לא פחות משהוא היה מוזיקאי ענק, הוא היה גם איש צנוע. בדירה הצנועה שבה גר רוב חייו, לא היה תלוי שום סממן שמעיד על ההצלחה שלו. הייתה באריק אהבת אדם ללא תנאי — ולא משנה לאיזה מחנה השתייכת. כתבתי עליו שיר, "כמה שאני מתגעגע", שאומר בין השאר: "כמה שאני מתגעגע אליו / לשיחה שנכנסת בסוף המשחק / אל אותה הבדיחה שחזרה על עצמה שאצחק". עד היום חסרות לי מאוד השיחות שהיינו מקיימים בעיקר בימי שבת, אחרי שמחזורי הליגה היו ננעלים. אני מכבי והוא הפועל, ואלו היו שיחות אינסופיות. זאת הייתה תקופה אדומה ואני הייתי בצד הלוזרי, וכל כך נהנינו מהן. בחיים לא אשכח אותו.
*
שיר כאב וגעגוע | מיקי גבריאלוב
עם השנים שעברו מאז מותו של אריק, הכאב כבר אינו אותו כאב, הוא פוחת כטבעם של הדברים, אבל הגעגועים נשארו כמו פעם — לאיש שהיה, לאמן הגדול, להומור הנפלא שלו ולשנים הארוכות שעבדנו יחד. הוא כל כך חסר בתרבות הישראלית, אבל הוא גם חסר לי כאדם. הנה, אני מריץ כבר לא מעט זמן מופע — 'מיקי גבריאלוב זוכר אריק איינשטיין', ובו אני לא רק שר שירים מהתקופה ההיא אלא גם מספר עליו כל מיני אנקדוטות שקשורות ליחסים שלנו — דברים שלא כל כך יודעים עליו. על אריק הפרטי שהכרתי. הקלטנו חמישה אלבומים יחד ו־72 שירים.
שנה לפני מותו, אחרי הפסקה ארוכה מדי, דיברנו על אלבום חדש. גייסנו לשם כך את יענקל'ה רוטבליט. בחודשים האחרונים הייתה לי הרגשה שהוא לא חש בטוב, שאלתי אותו אם הכל בסדר, והוא אמר שכן. שלחתי לו שירים, והוא בחר חמישה מהם. הספקנו להקליט סקיצה ל'הינך יפה רעייתי', שהלחנתי למילים מתוך שיר השירים, וצירפתי אותו לאחר מותו לאלבום האחרון שלי.
כאב לי שכמעט לא השמיעו את האלבומים האחרונים של אריק. הוא יצר כל כך הרבה דברים יפים עם מוזיקאים נהדרים בשנותיו האחרונות. מה הוא היה חושב על המוזיקה של היום? הוא תמיד הסתכל על כל המכלול — הטקסטים היו חשובים לו לא פחות מהמוזיקה. חלק מהדברים הוא בטוח היה אוהב, ואחרים כנראה שלא. וארץ ישראל שלו? אם הוא היה חי היום אריק היה כואב על כל עוול, עוני וקיפוח. עוולות חברתיות הכאיבו לו מאוד. הוא איש מוכשר ובאותה מידה גם צנוע כל כך.
