מנודות
על פי ההערכות, במהלך השנים הצטרפו לדאעש כ־4,500 נשים ממדינות זרות כפעילות, רבות אחרות הגיעו לצד בעליהן שהתגייסו לארגון הרצחני, או פשוט נכבשו וחיו תחת שלטון האימים של המדינה האיסלאמית, שם תפקידן העיקרי היה להפוך ל"כלת ג'יהאד". עכשיו, כשסופו של דאעש כבר נראה באופק, היה נדמה כי הן סוף־סוף עומדות להיות חופשיות. אלא שבמקום זאת מאות מתוכן עומדות בפני משפטי בזק, שרובם מסתיימים באחת משתי אפשרויות: או מאסר עולם, או עונש מוות. וכך, גם כשכנופיות הטרור של אבו בכר אל־בגדדי כבר לא עורפות ראשים, מי שממשיך לשלם את המחיר הן הנשים
10 דקות - זה אורכו של משפט ממוצע של מי שנחשדת כאשת לוחם של דאעש. משפטי הבזק הללו נערכים בחודשים האחרונים בעיראק ובצפון סוריה. הנשים מובאות ממחנות המעצר, וכל אחת זוכה לקבל עשר דקות בדיוק, מול שלושה שופטים.
התהליך עצמו פשוט מאוד: אב בית הדין קורא בשמה של הנאשמת, וממשיך בכמה פרטים מזהים על המדינה והעיר שהגיעה מהן לסוריה או לעיראק. אחר כך הוא מדפדף בניירות כדי לחפש פרטים מזהים נוספים. רק בסוף הוא טורח לשאול אותה, בקיצור נמרץ, האם היא מוצאת את עצמה אשמה. אין אזכור של סעיפי האישום, אין קהל ואין נציג של ארגוני זכויות אדם ואין באולם גם נציג משגרירות המדינה שממנה באה הנאשמת. והסנגור? הוא ממתין בחוץ, ולפי הודאתו הכנה "אני בכלל לא מצוי בפרטי התביעה". רק הנאשמת, בתוך כלוב, שלושה שופטים וחמישה מאבטחים. במקרה הטוב תקבל כל אחת מהנאשמות מאסר עולם. אבל בדרך כלל העונש יהיה עונש מוות מיידי, בתלייה.
מצבן של נשות דאעש (בערבית: "דאעשיאת") החמיר בעקבות הנסיגה וההיחלשות של "המדינה האיסלאמית" בחודשים האחרונים. על פי ההערכות, כ־4,500 נשים הגיעו ממדינות זרות והצטרפו כלוחמות לשורות הארגון (ראו מסגרת); רבות אחרות נותרו בשטחים שנכבשו על ידי דאעש, וחיו תחת שלטון האימים של המדינה האיסלמית. היום, כשסופו של ארגון הטרור הרצחני נראה קרוב מתמיד, נדמה שכולם רוצים רק להיפטר מהנשים הללו, בעיקר אלו שנחשדות בליקחת חלק פעיל בלחימה. טורקיה, למשל, שיגרה צוות חוקרי משטרה וקציני ביטחון לעיראק, עם המלצה ברורה וחד־משמעית: לשפוט מהר את הנשים, ו"לתת לכל אחת מהן את העונש הכבד ביותר".
עארף אלחכמי בבגדד ושאמור אלבדאווי בסוריה, סנגורן של מאות נאשמות בהשתייכות ובפעילות למען ארגון דאעש, לא טורחים כלל לפגוש את לקוחותיהם. בריטניה, צרפת והפיליפינים הודיעו מראש לגבי אזרחיות של מדינותיהם שנישאו ללוחמי הארגון: "אל תטרחו לזמן אותנו, כי אין לנו עניין להיות נוכחים במשפט, וגם לא נסכים לקבל בחזרה את הנאשמות". רוסיה הודיעה ש"אנחנו עדיין שוקלים כמה מהן יוכלו בכלל לחזור". בבריטניה נשמעו גם קולות לבטל את אזרחותן של הנשים ולהתעלם מהעצורות בהפגנתיות. צרפת הסכימה לקבל חלק קטן מהילדים, בעיקר בנות, אבל בשום פנים ואופן לא את האמהות.
באוגוסט האחרון תפסו חוליות של הפשמרגה, הצבא הכורדי, 1,700 נשים וילדים במחוז תל אל־עאפר בעיראק, והן נלקחו לבגדד. ילדים בלי אמהות נשלחו לבתי יתומים ולא ישוחררו בקרוב. בנים ישוחררו, רק אם קרובי משפחה ידרשו אותם ויתחייבו להשגיח עליהם. שלטונות כורדיסטן כבר הבהירו: "אנחנו לא יכולים לשחרר את הנשים והילדים. אין להן דרכונים או מסמכי נסיעה אחרים. ויש גם עניין נוסף, לא פחות חשוב: חלק מהנשים הללו, וגם הבנים הבוגרים, עדיין מחזיקים בתפיסות של דאעש, כי בשנים האחרונות הם לא נחשפו לשום דעה אחרת".
אין זהות, אין עתיד
מקרה אופייני לאשת דאעש הוא של נוהא סווידי, שנסעה מרצונה החופשי מהעיר קלן בגרמניה עם בעלה, מחמוד. תחנתם הראשונה הייתה בעיראק, ובהמשך נאלצו לעבור לסוריה "בגלל העבודה". היא בת 24, יש לה שלושה ילדים קטנים וכיום היא ממתינה, בחדר צפוף במחנה סגור, למשפטה בסוריה.
"החלטנו, כזוג צעיר, להגיע לעיראק, וקיבלנו הוראה לעבור לסוריה", היא מספרת. "אחרי החיים הקשים בגרמניה, בלי עבודה ובלי לדבר את השפה, הייתי בטוחה שמחכה לי עתיד מזהיר. עלינו על טיסה לטורקיה. מישהו המתין לנו ליד הגבול והעביר אותנו. לקחו אותנו לעיראק והושיבו אותנו בבית בדרום. אפילו לא ידעתי איפה אני נמצאת. בעלי עזב אותי יומיים אחרי שהגענו, והתלווה לחבורה של חמושים שהעלו אותו על ג'יפ. לא ידעתי לכמה זמן הוא נוסע, או לאן. כעבור שבוע חזר אבל רק ליממה, והסיפור הזה חזר על עצמו במשך שנה. עוד לא היו לי ילדים, אז לא היה לי מה לעשות. הלכתי לקורס קליעה למטרה, ככה הגדירו לי את הקורס. קיבלתי אישור מבעלי, ולמדתי לירות ברובה".
נוהא, היום עם שלושה ילדים, חוששת שמצפה לה גזר דין מוות. "דאעש העלו לאתרים החברתיים תמונות שלי יורה במטווח", היא מספרת, בלי להזכיר אם ירתה גם בבני אדם. בכל מקרה, אם תישאל היא תגיד שלא. "אחרי שנה נולד הילד הראשון, וכשהייתי באמצע ההיריון השני בעלי אמר לי שנוסעים. ארזתי קצת חפצים, עליתי לרכב יחד עם התינוק, והגענו לסוריה". בני הזוג, עם התינוק, נדדו בין מאהלים. אבל אז התינוק השני נולד, ותנאי המחיה הורעו עוד יותר. "היה מעט מאוד אוכל, הריהוט היה עלוב, ולא היה לי מה לעשות חוץ מהטיפול בתינוקות", היא ממשיכה. "בעלי היה מגיע לעיתים עוד יותר רחוקות, ובאחת מהפעמים הללו נכנסתי שוב להיריון. בעלי לא כל כך שמח, והאמת היא שגם אני לא ידעתי איך אסתדר לבד עם שלושה תינוקות קטנים".
אבל אז קרה הגרוע מכל, מבחינתה. "באו השכנות והודיעו לי שבעלי נהרג. לא ידעתי מה לעשות עם התינוקות שלנו, התחלתי לחפש את הדרכון כי רציתי לחזור הביתה, לגרמניה. זה לא הלך. גם אחרי שהיו לי כל המסמכים לא היה לי כסף לטיסות, לא היה מי שינפיק לי אשרה לגרמניה. במקום לטוס, באו והכניסו אותי עם הילדים למחנה האסירות בסוריה. אני לא יודעת כמה זמן אשאר בחיים, למען התינוקות שלי".
הילדים הקטנים הם לב הבעיה. “אלה ילדים שנולדו וגדלו בסביבה קשה ואכזרית, בלי חיוך, בלי משחקים, מוקפים בגברים רוצחים ובאמהות שנאלצו להצטרף - מה אפשר לצפות מהם?” מסביר ד”ר וואסל נאזיף, פסיכולוג שמייעץ לארגונים ומפעיל באירופה חווה שיקומית לילדים, שהוא מסרב לגלות היכן היא נמצאת בדיוק. “אסור לשכוח לרגע שלילדים האלה אין זהות ואין עתיד ברור, לא ברור כמה הם ספגו מהאבות הטרוריסטים. ונדמה שכיום כולם רק רוצים להיפטר מהם”.
במחנות של דאעש חילקו את הילדים באופן חד וישיר: הבנים למדו בכיתות מאולתרות, עם נשות הלוחמים, עד גיל 10 או 12, ואחר כך הצטרפו למחנות האימונים. הבנות למדו גם הן ארבע שנים, ואחר כך חזרו הביתה, לאמהות ולקרובות המשפחה, כדי ללמוד איך "לפנק את הלוחמים בשובם". "תהיי נחמדה וצייתנית", שיננו לבנות ולאמהות, "אל תתווכחי עם הבעל הלוחם. תני לו חיים טובים, כי הוא לא יישאר איתנו עוד הרבה זמן, ואת תוכלי לפתוח דף חדש בחיים".
לחפש חתן בסוריה
נורה כאמלי הגיעה לסוריה עם שתי חברות לפני ארבע שנים, כדי "להגיש עזרה ללוחמים". הבטיחו לה שתוכל להתחתן עם אחד מהם, לפי בחירתה ומרצונה החופשי. למרות שפניה כוסו ברעלה כבדה, והיא לבשה בגד רחב שכיסה את כל גופה, פארידה, "מנהלת הבית", דאגה להפיץ ש"נורה היא יפהפייה אמיתית, צנועה וממושמעת".
בבת אחת נחתו עליה עשרות הצעות נישואים. "לכל הצעה כזאת", היא נזכרת, "צורפה תמונה של לוחם, ואני התבקשתי לבחור. בהתחלה הנחתי אותן, אחר כך עיינתי, ובסוף בחרתי את התמונה של בחור יפה, צעיר, שנראה לי נחמד, ואמרתי למנהלת שאני מסכימה לפגוש אותו. 'לא תהיה פגישת היכרות', הודיעה לי המנהלת בפסקנות. 'אמרת שאת רוצה את זה', והצביעה על התמונה, 'תקבלי אותו ותתחתנו מיד'".
כעבור שלושה שבועות הוא הגיע. "הוא לא היה דומה לתמונה, שכנראה נגזרה ממודעה בעיתון. הוא הציץ בי, להיות בטוח שזאת אני, ואמר רק שהולכים. מה יכולתי לעשות? דאגו לחתן אותנו בטקס קצר ועברנו לגור בדירה עלובה. כעבור כמה שבועות נכנסתי להיריון, נולדה תינוקת, ואבא שלה ראה אותה רק פעמיים לפני שנהרג".
כאמלי הופיעה לבית הדין ברוז קמפ שבסוריה עם הילדה הקטנה. בבניין כמעט נטוש ליד המחנה נקבע הרכב שופטים מיוחד, שנסע בכל בוקר לאזור אל־חסקה במחוז נינווה. העצורים נשארים שם לכל היותר שנה וחצי, ממתינים למשפט ואחריו לגזר הדין. "ואז לוקחים אותם להוצאה להורג או לבית סוהר, למאסר עולם", מסביר עובד מקומי. "הנשים במחנה בהחלט מרגישות שהן לא רצויות, אף אחד מבחוץ לא מתעניין בהן, יש מאמץ גדול להסיר אחריות".
כשנורה קיבלה הודעה שעליה להופיע מיד בפני השופטים, היא מיהרה למסור את ילדתה לאסירה שהמתינה מחוץ לחדר בית המשפט. היא נכנסה, השפילה את הראש ואמרה: "לא היה לי מושג מה מחכה לי בסוריה". ואז שמעה את גזר הדין: מאסר עולם, בלי הילדה. "קרובי המשפחה שלך", הודיע אחד השופטים לנורה, "מסכימים לאמץ את התינוקת. בקרוב נשלח אותה אליהם, לבריטניה". כשפרצה בבכי והודיעה שהיא חפה מפשע, אותת אב בית הדין "להוציא את הנאשמת ולהכניס את הבאה בתור".
וכך - מאות ילדים, בעיקר ילדות קטנות, נשארים לבד בעולם אחרי שהוריהם נידונו למוות או למאסר עולם. אם יש להם מזל, קרובי משפחה יסכימו לגדל אותם. גם גרמניה, צרפת ושוודיה מסכימות עכשיו "לבחון ברצינות את חינוך הילדים, במסגרות נכונות". אבל יש מדינות, בעיקר בעולם הערבי והמוסלמי, שאוטמות אוזניים לסיפורם הקשה של הילדים. נציגיהן מתחמקים או לא יוצרים בכוונה קשר עם שלטונות עיראק. בסוריה מוחזקים הילדים הללו עד גיל 14־15 בבתי יתומים מיוחדים, וגורלם לא ברור.
נראה מה עם הילדים
גם אום מוחמד, בת 32, מספרת שחיפשה חיים טובים יותר כשהחליטה להביא את המשפחה שלה מהולנד לסוריה, כדי לחיות תחת שלטון דאעש. "הייתי בטוחה שהכל יהיה הרבה יותר טוב, שתהיה לנו שפה משותפת, שרמת החיים תהיה נוחה יותר, ואני אנהל את חיי בצורה המתאימה לי". היא לא מסכימה לחשוף את שמה האמיתי, מחשש שידידי המשפחה יתנכלו להוריה ולאחיותיה בהולנד. האחראים במחנה מצביעים עליה בשם "אום מוחמד", על שם בנה הבכור. היא נמצאת במחנה המעצר רוג' בצפון סוריה, יחד עם אלפי נשים כמוה, וטוענת: "אני מתחרטת". היא גם מבקשת שידאגו לקחת אותה עם ילדיה להולנד ויחזירו אותה למשפחה. "שיכניסו אותי לבית סוהר באמסטרדם, לא אכפת לי, העיקר לצאת מסוריה ולהיות בטוחה בחיים שלי ושל ילדיי". בעלה, נימר, נעלם לפני יותר משנה. אין לה דרכון, ושלושת ילדיה לא רשומים בשום מקום.
היא נתפסה בידי הכורדים באוגוסט. כאמור, שלטונות כורדיסטן מחזיקים בימים אלה 500 גברים ו־350 נשים, ועוד 1,200 ילדים שנולדו בשטח שתפס דאעש בסוריה. רק מדינות בודדות הסכימו לקחת את הנשים, ובעיקר את הילדים, מהשטחים הכורדיים, ביניהן רוסיה, צ'אד ואינדונזיה. דובר בתי המשפט במדינה פירסם הודעה מיוחדת שקוראת ל־44 מדינות ברחבי העולם לקחת אותם. הוא מספר שנענה בגמגומים או בהודעות ש"הכי טוב שתוציאו את הנשים להורג, ונראה מה יהיה עם הילדים". "בדיוק כמו שלחמו בדאעש", אומר עבד אלכרים עומר, מנהל קשרי החוץ של כורדיסטן במשרד החוץ העיראקי, "כך צריך עכשיו להמשיך לטפל בנשים ובילדים. לא כולן אשמות, אבל רק בודדות קיבלו אישור לחזור למדינות המוצא".
"ניסינו להחזיק אותן בבתים מוגנים בסוריה", מספרת סאוסן עלוש מארגון לזכויות אדם שפועל בסוריה, באישור וברשות השלטונות. "אנחנו מנסים להבין מי מהנשים הללו עדיין מחזיקה בדעות של דאעש, ויש לא מעט כאלה. אנחנו חייבים להרחיק אותן. ואז הנשים הבוגרות יותר, הקיצוניות, התחילו לייצר בעיות. הן היכו נשים אחרות, אילצו את ה'מורדות' להתעטף בבוּרקה. כדי לבדוק זאת החלטתי להשמיע מוזיקה במחנה", היא מספרת. "השמעתי שיר של זמר הפופ עמרו דיאב. לשיר קראו 'נור אל־עיין' - 'האור של עינייך'. בבת אחת המוזיקה נשמעה בכל רחבי המחנה, והתגובות היו מעורבות.
"חלק מהנשים הודיעו שדאעש אוסר להשמיע מוזיקה, ולכן יסתמו חזק את האוזניים, גם אצל הילדים, ולא יאזינו. אחרי שבוע ושבועיים השמענו שוב את הקלטת של עמרו דיאב, ופתאום השתרר שקט במחנה", מספרת עלוש, "הנשים התחילו לרקוד, כמעט כולן. נוצרה אווירה אחרת, נעימה יותר. אבל אז הגיעה אשתו של אמיר, בכיר מאוד בדאעש, ונזפה בנשים. בבת אחת הן חבשו מחדש את כיסויי הראש, הפסיקו לרקוד ולזמזם והודיעו ש'אין יותר מוזיקה'".
פאטמה נור א־דין יוצאת דופן בתוך החבורה. גם היא, רופאה בת 32, הגיעה מהולנד. "הגעתי לסוריה רק כדי לשכנע את בעלי לחזור, אבל הוא סירב, ואני נתקעתי בסוריה עם שלושת הילדים שלנו. הבאתי אותם איתי כדי להזכיר לו מה הוא מפסיד בבית, לקחו לנו את הדרכונים ולא יכולנו לעזוב. כשבעלי סוף־סוף הסכים, הודיעו לי שאני יכולה לעזוב עם שתי בנותיי, אבל הבן יישאר ויהפוך ללוחם דאעש. בשום פנים ואופן לא הסכמתי. בסופו של דבר הצלחתי לברוח עם הילדים, אבל את בעלי איבדנו. אני לא יודעת איפה הוא נמצא, אם הוא חי. אני מקווה שישחררו אותנו מהמחנה ויניחו לנו לחזור להולנד. אני מבינה שיהיה עליי ללכת לבית סוהר בהולנד. לא אכפת לי, העיקר שילדיי יקבלו טיפול וישכחו את הזוועות שאנחנו עוברים בסוריה".
ראניה, אישה צעירה מקנדה, מספרת: "בעלי, מאלכ, שאותו הכרתי באינטרנט, סידר אותי. הייתי בטוחה שאנחנו נוסעים ללבנון, קיוויתי שנמצא בית מרווח באזור ג'וניה או בביירות, ונחיה חיים טובים. אבל בעלי לא שיתף אותי בתוכניותיו האמיתיות. רק בנחיתה באיסטנבול הבנתי שאנחנו ממשיכים בכלל לסוריה. חצינו את הגבול והמשכנו במכונית מקומית. לא ידעתי לאן אני מגיעה. מישהי הכניסה אותי לדירה קטנה, ובעלי נעלם כעבור יומיים. התנדבתי להיות מורה ולימדתי את הבנות שלה, עד ללידה הראשונה, נולד לי בן ואחר כך עוד בן. בהתחלה היה לי רע מאוד, אבל התרגלתי. היו נשים נחמדות ופחות נחמדות. שמחתי שיש לי עבודה והתמסרתי לגידול הילדים. בעלי הגיע כל שבועיים בערך לחופשה קצרה. לפני שנתיים הודיעו לי שהוא נהרג. ואז מישהו בא והציע לי מיד להתחתן, להיות אשתו השלישית".
ראניה נשלחה לפני ארבעה חודשים למחנה מעצר קטן בסוריה יחד עם ילדיה. שלטונות קנדה מתעלמים ממנה, וגם משפחתה. אף אחד לא רוצה אותה או את הילדים, פאריד ומחמוד, בני 14 ו־16. בית הדין בסוריה יחליט בקרוב אם לגזור עליה גזר דין מוות בתלייה או מאסר עולם.
שרה ומלכת יופי
למרות ההצהרות של הנשיא טראמפ וראש ממשלת עיראק, רוב המומחים מסכימים שנותרו עדיין כיסים של דאעש בכפרי הצפון. גם גורלו של מנהיג הארגון, אבו בכר אל־בגדדי, לא ברור. הוא נראה בפעם האחרונה ב־2014. האמריקאים מוציאים מפעם לפעם הודעות על מותו, קולו נשמע מאז כמה פעמים בנאומים, אבל לא ברור אם זה באמת הוא.
"כל עוד לא יצאה הודעה מסודרת על מותו של אל־בגדדי", אומר בכיר במערכת הביטחון בישראל, "מותר להניח שהוא חי, מסתובב בזהות בדויה עם מספר קטן מאוד של אנשים, בדיוק כמו שעשה סדאם חוסיין עד שנתפס בידי האמריקאים".
ובינתיים, חוליית התקשורת של דאעש ממשיכה לעבוד. "פתאום מבליטים את תפקידן של הנשים", אומרת ד"ר מאהר מוחמד ממכון מחקרים ערבי. "מציעים לנשים להשתלב ביחידות הלוחמות ובעיקר מציעים להן לקבל תפקידי גיוס באירופה, להיות מעורבות בהפעלת סוכנים. יש עדיין נשים בדאעש שמוכנות להמשיך לעבוד, אבל מספרן מצטמצם, חלקן ברחו ואחרות נתפסו. בכל מקרה, המעגל סביבן הולך ונסגר".
עוד קורבן של דאעש, אם כי בדרך שונה, היא שיימה אל־חיאלי, שהייתה האישה היחידה בממשלה החדשה של עיראק. היא הצליחה לשרוד בתפקיד שרת החינוך רק ארבעה ימים. ביום שני שעבר הוצגה הממשלה לציבור, ובשבת נשבעה אמונים. ואז הגיעה הודעה מפלילה; משען אלג'בורי, פוליטיקאי ותיק ומכובד בבגדד, העלה לדף הפייסבוק שלו רישום מפורט: ליית' אלחיאלי, אחיה של השרה, הוא בכיר בדאעש. בסרטונים הוא נראה כשהוא לבוש במדים השחורים של הארגון, מנופף בנשק, קורא להתנקש באמריקאים ולרצוח חיילים בכוחות הביטחון של עיראק.
עוד התברר ששני בני הדודים של השרה אל־חיאלי ואחיה נהרגו במתקפה אמריקאית. גם שני בניו של האח, ליית', נהרגו בעת שניסו להטמין מטענים נגד צבא עיראק. ליית' לקח את בנו הצעיר מחמוד וברח לטורקיה. בינתיים עוד לא התחשבנו איתו שם על הסרטונים והתמונות שבהם הוא נראה מנופף ברובה נגד חיילים ונגד "כל מי שלא ייכנע לשלטון החליפות של דאעש".
במכתב ההתפטרות שהעבירה לראש הממשלה, אל־חיאלי טענה ש"דאעש הכריח את כולנו לעבוד בשבילם" ואיים על כל מי שניסו להתנגד. "הכריחו את אחי להצטרף לדאעש", טענה והסבירה שהיא אשת אקדמיה מוכרת ומכובדת, שהובאה לפוליטיקה, "כמו כוכב", בזכות כישוריה, והיא חפה מפשע "בגלל הנסיבות". לעומתה, מתנגדיה מונים חמישה במשפחתה הקרובה, האח ליית' וארבעה אחיינים נוספים, שהתגייסו מרצונם החופשי לדאעש. "אני עצמי”, מצהירה השרה המתפטרת, “לא קשורה לטרור או לפושעים נגד השלטון. ידיי מעולם לא הזדהמו בדמם של בני מולדתי".
אבל נורא מכל היה גורלה של טארה פארס היפהפייה, רק בת 22, שהייתה מלכת היופי של בגדד. ב־27 בספטמבר אשתקד היא יצאה לפני הצהריים מביתה למכונית, ושני רוכבי אופנוע זינקו פתאום מסמטה צדדית וירו בה שלושה כדורים. היא נפלה מתבוססת בדמה, והיורים נמלטו. ראש ממשלת עיראק הודיע רק ש"טארה נרצחה בידי ארגון אלים וקיצוני", ולא פירט יותר.
פארס, שהתלבשה במיני ובחולצות חושפניות, עלתה על הכוונת של דאעש לפני שלוש שנים. אז התחילה לספוג ברשתות החברתיות איומים על חייה. היא לקחה ברצינות את האזהרות, החליטה לעקור לכורדיסטן, ולפני שנה שכרה דירה באירביל. אבל תחרות "מיס עיראק" דחפה אותה לנסוע פעמיים בשבוע מאירביל לבגדד, כדי להשתתף בחזרות. היא התקשתה להאמין שמישהו מתכנן לחסל אותה, כי "מעולם לא עשיתי רע לאף אחד".
ימים ספורים לפני פארס נרצחה גם סועאד אל־עלי, פעילת זכויות אדם, בדיוק באותה השיטה: היא יצאה מהבית ונכנסה למכונית בעיר בצרה, חטפה צרור כדורים ומתה במקום. גם שתי נשים צעירות נוספות - ראשה אל־חסן, בעלת סלון יופי, וראפיף אל־יסרורי, רופאה - חוסלו בנסיבות דומות. צבא עיראק נכנס לפעולה ויצא למבצע איתור. לוחמים משני הצדדים נהרגו. תוך כדי הקרבות נעצרו עשרות נשים של לוחמי דאעש עם ילדיהן ונשלחו לכלא רופוסה בדרום בגדד. גם שם, בין השאר, מתנהלים משפטי הבזק שלהן.
*
חוליות של טרור נשי / פרופ' בועז גנור
בשיא פריחתו של דאעש בסוריה ובעיראק, בשנים 2014־2016, היווה הארגון מקור משיכה לקיצונים איסלאמיסטיים מרחבי העולם המוסלמי - וביניהם היו גם נשים רבות. על פי נתונים של מכון ICSR בבריטניה, מעל עשרה אחוזים מהלוחמים הזרים שהצטרפו לשורות דאעש היו נשים (כ-4,500). על פי המחקר תפקיד הנשים בשורות הארגון התפתח עם השנים והן השתלבו בחוליות טרור, שהיו על טוהרת המין הנשי, בחוליות משפחתיות יחד עם בעליהן הלוחמים האיסלאמיסטיים, או כנשים לוחמות בודדות. חלק מהנשים שעקרו מבתיהן בקהילות מוסלמיות במערב או במדינות האיסלאם והצטרפו לדאעש בעיראק ובסוריה שימשו כ”כלות ג’יהאד”, הן למעשה הפכו לשפחות מין של פעילי הארגון שלעיתים החזיקו כמה מהן במקביל. אבל תפקידן התפתח, והלוחמות שימשו גם לצורך תעמולה תוך קריאה לנשים נוספות לקחת חלק במערכה. בהקשר זה יש לציין כי על פי דוח של האיחוד האירופי חלה עלייה משמעותית במספר הנשים שנעצרו בגין עבירות הקשורות לטרור באירופה: מ-96 בשנת 2014 ל-171 ב-2015, 180 ב-2016 ו-123 ב-2017.
תהליך דומה התרחש בעבר גם בחמאס. בגל פיגועי ההתאבדות הראשון בין השנים 1993-1996 חמאס נמנע במכוון מלעשות שימוש במחבלות מתאבדות. וכאשר מנהיג חמאס, אחמד יאסין, נשאל מה עמדתו בנושא שימוש בנשים כמחבלות מתאבדות הוא ענה כי אין בכוונת הארגון להסתייע בהן, אלא אם לגברים יהיה קושי לבצע את המוטל עליהם כמחבלים מתאבדים. וגם אז המחבלות המתאבדות ייצאו למשימה עם גבר שילווה אותן. ואכן, בגל פיגועי ההתאבדות השני במסגרת אינתיפאדת אל־אקצה מספר המחבלות המתאבדות עלה עשרת מונים. באבולוציית הטרור המודרני דעאש היווה את האופנה החדשה, שהחליפה במידה רבה את אופנת אל־קעידה של העשור הקודם. אותם גורמים סלפיים באזורים שונים בעולם, שבעבר נשבעו אמונים לבן לאדן, המירו את נאמנותם למנהיג דאעש - אבו בכר אל־בגדדי. אבל האנרגיות השליליות שהיו אצורות בדאעש לא ייעלמו, אלא יפשטו וילבשו צורה חדשה, שעלולה לבוא לידי ביטוי בהפיכתו לארגון טרור מבוזר. אפשר גם שפעיליו יאתרו טריטוריה חלופית ויקימו חליפות חדשה באזורים חסרי משילות כמו לוב, מאלי, מדינות במרכז אפריקה, אפגניסטן, מדבר סיני, או באזורים אחרים.
פרופ’ בועז גנור הוא מייסד ומנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי הרצליה
