החיים החדשים שלי

"היא הולכת צפונה עם הגב אליו. אולי היא רק דומה לה, זה לא באמת משנה, לא באמת אכפת לו. יש לה קוקו גבוה, היא מחזיקה את הכפכפים ביד, והרגליים הארוכות שלה טובלות במים עד הברך. יש לה מכנסי ריצה קצרים ובדיוק אותה ההליכה. היא מצפינה לכיוון המדרגות של גורדון, הולכת לאט בעולם משלה. מסיטה מבטה לאחור כשקרן שמש ראשונה עולה מעל קו המלונות ישר אל תוך עיניו. הוא קופא במקומו. זו היא, הוא יודע, והוא מוקסם מכל תנועה שלה. היא עולה לאט לחוף. הוא התחיל להזות, הוא חושב, וטובל את הראש במים, מנסה להתרענן בצינה של הבוקר. כשהוא מנגב את העיניים, היא איננה. נשימה עמוקה, השמש כבר פה והכל בסדר. לאט הוא יוצא מהמים, צועד הביתה רטוב על בן־גוריון. יש לו עוד דרך ארוכה לעבור אבל מה זה חשוב, הוא ראה אותה הבוקר בים. אולי היא רק דומה לה, זה לא באמת משנה, לא באמת אכפת לו. הוא ראה אותה הבוקר בים".

מתוך "רק דברים טובים", מאת רועי פלד

לי זיתוני ז"ל | צילום מתוך פייסבוק

קשה להתעלם מטבעת הנישואים שמעטרת את אצבעו של רועי פלד. לא שהיא גדולה מאוד או בוהקת באופן מיוחד, אלא כי בתודעה הישראלית הוא ייזכר תמיד כחבר של לי זיתוני ז"ל וכמי שנלחם על הסגרתם של דורסיה ‑ שני תיירים יהודים צרפתים, אריק רוביק וקלוד אייזק חייט ‑ שנמלטו מהארץ מיד אחרי התאונה הקטלנית, בבוקר ה־16 בספטמבר 2011. פלד, אז בן 27, טס במשך שלוש שנים בכל העולם ונפגש עם כל מנהיג רלוונטי, כדי לדאוג שהשניים יובאו לבסוף למשפט, אם לא בישראל לפחות בצרפת. המאבק הסתיים רשמית ב־3 בדצמבר 2014, לאחר שהוריה של זיתוני הגישו תביעה כנגד הדורסים בצרפת, ובית משפט בפריז גזר חמש שנות מאסר על רוביק ו־15 חודשי מאסר על חייט.

"כן, יש הרבה תגובות לטבעת שלי", הוא מספר במהלך ביקור בתל־אביב השבוע. "בדרך כלל שואלים אותי: 'מה, התחתנת?'. ואני עונה: 'כן, התחתנתי', ואז אומרים לי: 'איזה יופי אחי'".

שמונה שנים לאחר התאונה ההיא, פלד חי כיום בניו־יורק עם אשתו הטרייה, הייטקיסטית ממוצא הולנדי־קנדי בשם סטייסי, ומשמש כבעלים של חברת ייעוץ לחברות בארץ ובחו"ל. לאחרונה גם הוסיף לרזומה את התואר סופר. הרומן שכתב, "רק דברים טובים", שיוצא השבוע לאור (הוצאת סטימצקי) ומבוסס על הפרשה שטילטלה את חייו ‑ אמור להוות גם סגירת מעגל בשבילו.

"לא עשיתי אודישן לתפקיד 'החבר של לי זיתוני'", הוא אומר. "היו גם הרבה רגעים, יותר מאלף, שרציתי לרדת מהספינה הזו. רגעים שבהם אמרתי לעצמי: הרי זה לא שאתה תתפוס את הדורסים והיא תחזור לחיים. אחרי שנה הייתי בן 28, עם חצי מיליון שקל חובות בבנק, בלי חברה ובלי עבודה. אבל המשכתי בזכות הרבה אנשים טובים, שעזרו ותמכו בי, והספר הזה הוא גם הדרך שלי להגיד להם תודה, לשתף במה שעברתי. עכשיו מה שאני באמת רוצה זה לשחרר ולהשתחרר מהסיפור הזה. אני רוצה להמשיך הלאה".

"הוא הוציא לרגע את הטלפון מהכיס. רשימת שיחות שלא נענו הפתיעה אותו. מה קרה, למה כולם מחפשים אותו כל כך מוקדם בבוקר. שתי שיחות מאחותו הגדולה, שלוש שיחות מאחיו ואחת מאבא. 'אתה לבד?' אבא שלו חקר, רציני, כמעט רשמי. 'שמע, ילד שלי,' אביו נחנק פתאום, והקול שלו כמעט נעלם, 'היא נהרגה בתאונת דרכים'".

מתוך "רק דברים טובים"

ג’יפ הב־מ־ו שנטשו הדורסים בחניון | צילום: צביקה טישלר

פלד, 35, נולד וגדל בקצרין, הצעיר מבין שלושה אחים. הוריו, המנהלים חנות צילום בקניון בקצרין, מתגוררים לא הרחק מביתם של גיבורי פרשה טרגית אחרת, אילנה ושמואל ראדה. את תאיר ראדה ז"ל הכיר מגיל אפס כאחותו הקטנה של רועי, חברו. לימים, הוא מספר, ניהל הרבה שיחות עם אילנה ראדה על רקע מאבקם הציבורי לעשיית צדק למי שפגעו ביקיריהם. "אני מעריץ אותה. לצערי, לאור הניסיון שלי, אני ממש לא יכול להגיד לה: תנוחי, ותני למדינה לעשות את העבודה".

הוא בוגר יחידת דובדבן שהפך לאיש חיי לילה, יחצן מועדונים בתל־אביב. באחד מהם גם פגש את זיתוני, מדריכת פילאטיס צעירה. מהר מאוד עברו להתגורר יחד בדירה בתל־אביב. בבוקר התאונה, אחרי ששוחחה בסקייפ עם פלד, ששהה אז בחו"ל, יצאה זיתוני ברגל לכיוון הסטודיו שבו עבדה, סמוך לכיכר המדינה. בצומת הרחובות פנקס וויצמן פגע בה ג'יפ שחור, והיא נהרגה במקום.

רוביק וחייט נמלטו מזירת האירוע, ואחרי שנטשו את הרכב בחניון הבניין שבו התגוררו בסמוך לרחוב שינקין בתל־אביב ‑ ברחו מהארץ, על משפחותיהם. בצרפת, שאין לה הסכם הסגרה עם ישראל, הודה חייט בדריסתה של זיתוני אך הצהיר שלא ישוב לישראל לתת את הדין על מעשיו.

פלד יצא למלחמה על הבאתם של שני הדורסים לישראל כדי להעמידם לדין. כשהבין שזה לא יקרה, בגלל היעדר הסכמי הסגרה בין המדינות, חתר בעזרת העמותה שהקים, "צדק בשבילי", להביא להרשעתם בצרפת. הוא עזב את עבודתו והפך לשותף בבר תל־אביבי בשם “פטיו”, ברחוב הירקון. עכשיו הוא מספר לראשונה על הקשיים שנתקל בהם בהתמודדות מול המערכות הגדולות: הפוליטיקאים, המשטרה, מערכות המשפט.

פלד ואשתו, סטייסי. “ידעה לתמוך בי אחרי שכל ההמולה סביבי שככה"

"ערב אחד", הוא מספר, "במסגרת סדרת הרצאות שנערכו בבר, הגיע לפטיו גם דני אילון, מי שהיה בעבר סגן שר החוץ, לדבר על יחסי החוץ של ישראל, ואחד השותפים שלי שאל אותו: מה אתה מציע למשל למשפחת זיתוני לעשות, לאור העובדה שאין הסכם הסגרה בין צרפת לישראל? אילון ענה שהוא מציע להם לנהל מאבק תקשורתי ולעשות רעש. עכשיו", זועם פלד, "אני אזרח, משלם מסים, המון, ובעיניי אחד התפקידים של המדינה זה לדאוג ולשמור עליי. ומה אילון בעצם אמר לנו? אם יש לכם בעיה, לכו לתקשורת. לצערי, מהר מאוד הבנתי שהוא צודק. וזה מה שאילנה ראדה, או משפחת גולדין ואחרים, עושים היום. כולם אנשים שיש להם בעיה שהמדינה לא מצליחה לפתור".

למה בעצם?

"לא תמיד המערכות רוצות או יכולות לעזור, ולפעמים, כמו שגיליתי, זה פשוט לא באמת מעניין אותן. אולי כי הקורבן ערבי, או שזה עולה יותר מדי. עצוב, אבל ככה זה. אני זוכר שביקשנו מפוליטיקאים לחתום על עצומה שתישלח לפרלמנט הצרפתי. משהו סמלי, לא רשמי, שיעשה קצת רעש בצרפת. ארבעה ימים עברנו חדר־חדר בכנסת ונדהמנו. אנשים לא רצו לחתום, בכל מיני תירוצים. רק כשאמרנו להם שמחר תתפרסם כתבה ב'ידיעות אחרונות', פתאום זה נהיה: רגע, ומי יראיין אותי? בסוף הגענו ל־83 חתימות מתוך 120".

התאכזבת?

"אף פעם לא היו לי ציפיות שהמערכת תנהל בשבילי את האירוע. אחרי התאונה באתי למשטרה ואמרתי: יאללה, אתם רוצים לתפוס אותם, אני רוצה לעזור, מה עושים? גיליתי שלא הייתה להם אפילו תמונה של הדורסים. לא הבנתי איך זה שאנשים עוברים את ביקורת הגבולות, יודעים איפה הדירה שלהם, הרכב, והמשטרה לא מפרסמת תמונה שלהם. הציבור גם עבד בשבילנו ותוך זמן קצר אכן השגנו את התמונות. ואז ערכנו הפגנה והייתה טלוויזיה והציגו אותן בלייב. דקה אחרי זה הגיע קצין משטרה לבית ההורים של לי, בקיבוץ נווה אור, ונתן לי אזהרה על שיבוש הליכי חקירה. ובתחנה, הקצין אומר לי: סמוך עלינו, אתה רק מפריע. ואני מת להאמין לו. אבל אחרי שנה אני קולט: לא התערבתי, ואיפה אתם? זה היה הרגע שאמרנו: אוקיי, והתחלנו לפעול יותר במרץ. אין מה לומר, כשהמשטרה החליטה לבצע חקירה היא ביצעה אותה מצוין, וגם הפרקליטות היו על הסיפור הזה והתאמצו, אבל כשבסוף אומרים לך במשרד החוץ, אנחנו אחראים עד פה ומפה זה משרד המשפטים, ובמשרד המשפטים אומרים זו המחלקה הבינלאומית, ומפה עד לפה זה תלוי בגורם בצרפת, אז אתה מתאכזב. כי כל פעם זה נפל על דברים פעוטים, סעיף בחוק הזה וסעיף בחוק ההוא. ועוד לא דיברנו על החלק הכלכלי של העניין".

צילום מהאלבום הפרטי

מי מימן באמת את המאבק הזה?

"כשהכל התחיל, הייתי בטוח שעוד שנייה המאבק מסתיים ‑ וככה התנהלתי. צריך לטוס לצרפת? מיד שלפתי את כרטיס האשראי. ויום אחד אני יושב בפגישה והוויזה לא עוברת. אמרתי: שנייה אני קופץ לכספומט, מוציא כסף וחוזר. במקום זה קיבלתי הודעה: חשבונך מעוקל. זו הייתה אחת הכאפות החזקות שלי. רק שנה קודם לכן ישבנו, לי ואני, באותו כיסא, מול אותה פקידה בבנק, כי רצינו לשכור דירה יחד וביקשנו הלוואה. שנה אחרי פתאום שואלים אותי איפה כל הכסף שהיה לי בחסכונות. ומה תגיד - שהיית חייב לטוס? ואז אתה מרגיש אפס, שאתה צריך לבקש מאחרים".

מה עשית?

"ההורים שלי עזרו ומשפחת זיתוני עזרה, אבל אחרי שנה אנשים מסביב כבר אומרים: רגע, כמה עוד הוא ימשיך? ואת שומעת מסביב לחשושים של: הוא אובססיבי, הוא משוגע, הוא מגזים, יאללה שישחרר. אז אתה שם פילטר ובכל זאת, לפעמים זה פוגע או דוקר בלב".

ומה עם המינוס בבנק?

"הפתרון המיידי היה הלוואה מחבר. לא עשו לי תספורת בבנק".

תגובת דני אילון: “אני זוכר את ההרצאה הזו שנערכה כחודש אחרי שפרשתי מתפקידי כסגן שר החוץ. מכיון שכבר לא הייתי בתפקיד, יכולתי להגיד את מה שחוויתי – שהיכולת הפורמלית הייתה מוגבלת והדרך היחידה להביא הישגים היתה דרך התקשורת”.

מהמשטרה נמסר: "מיד עם קבלת הדיווח פתחה משטרת ישראל בחקירה אינטנסיבית והתחקתה אחרי זהות הפוגעים. ראוי להדגיש כי צוות החקירה פעל ללא לאות להגיע לחקר האמת תוך ביצוע כלל הפעולות הנדרשות לאיסוף ראיות למען העמדת הפוגעים לדין".

“הכל בסדר?" אלון נקש בדלת. עידו מיהר לסגור את המים ולנגב את פניו. אסור לו לשקוע, לא עכשיו, יש הפגנה מחר. הוא בא רק כדי לקחת כמה דברים, לקרוא לאנשים להצטרף, אבל הריח שלה, שעמד בדירה, היכה בו ואיים לרסק אותו לרסיסים”.

מתוך “רק דברים טובים”

המאבק הממושך, כאמור, שאב את רוב זמנו וכוחו. "הייתי מפוקס בעיקר בו, אבל בשלב מסוים הכרתי מישהי שהפכה לבת זוגי במשך חמש שנים. אחר כך הגיעה אשתי, וזהו".

את אשתו הטרייה, סטייסי (28), שעלתה לישראל ב־2014 מקנדה, הכיר במהלך הופעה בבר. "זה היה ב'בר גיורא'", הוא מספר בחיוך מאוהב. "הלכתי כדי לנקות את הראש לפני סיום המשפט בצרפת. ראינו אגב להקה בשם 'גבר בנד' ‑ הרכב שכלל את ניר גבר ונטע, לפני שהיא הפכה לנטע ברזילי. סטייסי ישבה על הבר, החלפנו מבטים ואז היא חייכה אליי, והחיוך שלה - אין חיוכים כאלה בכל העולם".

בחישוב פשוט של זמנים, היא לא הייתה מודעת לכל מה שעברת.

"נכון. עברו שבועיים מאז שנפגשנו ועד שזה עלה בכלל. זה לא היה אישו בזוגיות שלנו. אחר כך, כשעשיתי פרויקט מימון המונים בהד־סטארט בשביל הספר, היא הסתובבה איתי בלילות כדי להדביק סטיקרים שיקדמו אותו. היא ידעה לתמוך בי אחרי שכל ההמולה סביבי שככה. אז נשארנו רק שנינו, ולי זה היה מושלם".

למרות זאת, הוא מודה, לציבור הישראלי לא היה קל לשחרר לפעמים. "היו רגעים שהסיפור עם לי הפריע לזוגיות החדשה. אני זוכר למשל סיטואציה שבה אני וסטייסי הולכים לרקוד באיזו מסיבת טבע רחוקה, נהנים והכל טוב, ופתאום יש מישהו שחייב לבוא ולתת לך חיבוק ו'איזה יופי וכמה אתה מרגש', ו'אתה החבר של לי, לא?'. מצד אחד, אתה מבין את ההתרגשות. מצד שני, כרגע אני במסיבה, עם זוגתי הנוכחית, והדבר האחרון שאני חושב עליו זה האסון".

ואיך סטייסי הגיבה?

"המזל שלי הוא שאני במערכת יחסים עם מישהי מספיק חכמה כדי לדעת איך להכיל, לקבל ולהבין את זה".

מערכת היחסים ביניכם לא העלתה בך משקעים מהעבר, שריטות?

"הייתה תקופה מסוימת שליוותה אותי אשת מקצוע. מה שקרה לי הוא פוסט־טראומה לכל דבר, אבל אני יודע לטפל ולנהל את זה. ועם כל זה, אם סטייסי אומרת לי שהיא יוצאת מהעבודה, ועוברת שעה והיא לא מגיעה הביתה, להגיד שאני לא שם לב זה לא יהיה נכון".

באפריל האחרון, אחרי למעלה משלוש שנות זוגיות, כשהחליט להציע נישואים לסטייסי ‑ התקשר פלד לספר זאת גם להוריה של זיתוני, איציק וקייט, שאיתם הוא שומר על קשר עד היום. "לדעתי הם ידעו שזה עומד לקרות עוד לפניי. הם הכירו את סטייסי, התרגשו בהתרגשותי ושמחו בשמחתי".

החתונה האינטימית נערכה בעיריית לרנקה שבקפריסין, "כי זה היה יותר קצר ומהיר, למרות שסטייסי יהודייה, אבל אני לא חושב שהייתה לי יכולת להתמודד גם עם כל ענייני הרבנות. אולי בעתיד נעשה בארץ מסיבה לדודים ולדודות".

במהלך החתונה חשבת על לי?

"לא, בחתונה הייתי עם סטייסי ורק איתה. אני גם לא משווה, עשיתי קאט. בכנות, אני גם לא יודע אם הייתי מתחתן עם לי. היינו אז בני 25 ו־27, זאת הייתה אהבה גדולה אבל היינו יחד רק ארבעה חודשים, למרות שהכרנו כמה שנים קודם, כי הייתי חבר של אחיה".

לאחר הנישואים קיבלה סטייסי, אשת היי־טק, הצעת עבודה מפתה בניו־יורק והשניים החליטו לעבור לעיר הגדולה. בחצי השנה האחרונה הם מתגוררים באחד הפרברים, בבית עם גינה, אבל פלד מדגיש שאין לו תוכניות להישאר שם. "זו הייתה הזדמנות עסקית עבור שנינו. אני מייצר חיבורים עסקיים אסטרטגיים ועוזר לאנשים להשיג מטרות עסקיות בכלים שרכשתי גם בתקופת המאבק".

עם זאת, המאבק שניהל הוביל אליו גם פניות עסקיות מסוג אחר. למשל, מצמד עברייני מס צרפתים שפנו אליו בבקשה שינהל מאבק כנגד הסגרתם לארצם. "זה הפוך מכל מה שאני מאמין בו ולכן לא הסכמתי, ולא משנה כמה כסף הציעו לי. מאותה סיבה גם לא אכנס לפוליטיקה בקרוב. גם אז, בשיא המאבק, קיבלתי פניות בנוסח: בוא ותהיה במפלגה הזו, בוא ותנהל את הצעירים אצלנו".

בטח מסביב כבר שואלים אתכם מה לגבי ילדים.

"אני לא מתכנן להיות אבא בקרוב. כרגע יש דברים חשובים יותר בחיי. אנחנו לא ממהרים לשום מקום".

“הוא נישק ברכות את התמונה שלה, שנותרה על המדף בסלון. הגיע הזמן לצאת. האקדח שלו היה עליו, כבר שנים שהוא חלק ממנו, והכובע המשטרתי מקופל בכיס. מאז שחזר לעיר והחלו השמועות על עבריינים, מאז שיחת הטלפון המאיימת ההיא, הוא נזהר, בחר כל פעם במסלול הליכה אחר. כשאופנוע חלף לידו, הוא הכין את היד, בדק שהשליפה, אם תהיה כזו, תהיה מדויקת. הוא מוכן, הכל בסדר, רק שינסו. אולי ראה יותר מדי סרטים”.

מתוך “רק דברים טובים”

את הספר החל לכתוב לפני שש שנים, בעקבות עצה שקיבל מאדם שנחשף לסיפור המאבק שלו. "פנה אליי פנסיונר של מערכת הביטחון, אדם שלא הכרתי, אחרי שראה את הסיפור בטלוויזיה. הוא אמר לי: 'אני רוצה לעזור לך בעצות למאבק, ומעבר לפן המקצועי תעשה לעצמך טובה ותכתוב'. לזכותו ייאמר שאחרי שבועיים הוא גם התקשר לשאול אם התחלתי'".

פלד אכן החל לכתוב. "כל הבית שלי היה אז מפוצץ בפתקים עם הערות: 'תכתוב את זה' ו'תזכור את ההוא'".

בינתיים הספיקו שני הדורסים של זיתוני להשתחרר מהכלא, ואחד מהם גם הספיק לחזור אליו מאז. "רוביק, הנהג, קיבל אמנם חמש שנים, אבל אחרי 15 חודשים אני מקבל שיחה מהכלא הצרפתי: תקשיב, נראה לי שראיתי את אריק משוחרר היום. מה יכולתי לעשות. לשמחתי או לא, מדובר בעבריין שנכנס ויוצא מהכלא. עכשיו הוא כלוא על הפרת תנאי השחרור שלו. גם החבר שלו, חייט, השתחרר ושמעתי שהוא רצה להגיע לארץ. זה לא קרה, ואני מניח שאם זה יקרה אני אדע מזה".

ההדים הרבים של המאבק שניהל הובילו לפתחו של פלד גם מלהקי תוכניות ריאליטי. "קיבלתי כל מיני הצעות. 'האח הגדול' למשל, שהציעו גם לשלם. זה היה מפתה, בעיקר לאור העובדה שאני לא בן של אוליגרך, ובטח אחרי המאבק. אבל זה לא התאים לי בשום שלב".

וכך, עם סיום הפרשה, פלד מצא את עצמו על פרשת דרכים. "אני זוכר כמה ימים של: טוב, מה עכשיו? אבל מהר מאוד נכנסתי לעשייה אחרת. מכרתי את חלקי בבר והתמסרתי להרצאות".

בדצמבר 2015 החליט לעזוב את תל־אביב, גם כדי להתמסר לכתיבה. "הגעתי לבית מקסים במושב שתולה על גבול לבנון, מקום מבודד לגמרי. חודשים הייתי בלי טלפון ואינטרנט. רק סטייסי הייתה מגיעה אליי ברכבת בסופי שבוע".

היו רגעים קשים במהלך הכתיבה?

"במאבק עצמו עבדתי על אוטומט, וזו הייתה אחת הסיבות שהצלחתי לנהל את הכל. כשהייתי צריך לכתוב, זה היה לחוות את המציאות מחדש. אחת ההערות הראשונות של חברים שנתתי להם לקרוא הייתה שהטקסט טכני מאוד וחסר רגש, ועל זה עבדתי".

בהמשך עבר לגור בחבצלת השרון שבעמק חפר וגם היחסים עם סטייסי העמיקו, אבל הספר לא התקדם. "בעצת העורכות שלי החלטתי לעבור לכתוב בגוף שלישי והרגשתי חופשי יותר. וככה יוצא שהספר הוא לא בדיוק מה שקרה, אלא בהשראת אירועים אמיתיים".

למרות שהספר יצא לחנויות רק השבוע, שמעתי שכבר קיבלת הצעות מהוליווד לעבד אותו לסרט?

"קיבלתי, אבל אני עדיין לא יכול להתייחס אליהן. אני לא אהפוך את הסיפור לסרט, כי אני לא במאי ולא תסריטאי ולא רוצה להתעסק בתהליכי הפקה הוליוודיים. היו פניות, ואם זה יקרה ‑ נהדר, אבל אני לא אשקיע בזה את מיטב מאמציי".

מי היית רוצה שיגלם את דמותך?

"עזבי אותי, לא יודע. אולי דובי גל".