שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    ילדים בסיכון ללא תמיכה, בלי הורים או בית: "כל לילה חלמתי על משפחה נורמלית"
    מאות ילדים בישראל חיים ללא עורף משפחתי ואין להם בית מתפקד לחזור אליו. "כל הילדים בבית הספר רק ציפו לחופש, אבל תקופת החגים הייתה תזכורת למה שאין לי". לצד זה, ילדי עמותת "אור שלום" ו"מחנה אור" מספרים על התקווה: "הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי לצאת מהמסלול ההרסני"

     

    נטלי דמידוב ()
    נטלי דמידוב

    בישראל חיים מאות ילדים שמוגדרים "נעדרי עורף משפחתי", כלומר - מי ששהות בבית הוריהם מסכנת את שלומם, שמשפחתם אינה מתפקדת או שהתייתמו מהוריהם. הדבר המשותף לכל הילדים שנכללים תחת ההגדרה הזו היא הבדידות. "עליתי לארץ מרוסיה עם אבא שלי כשהייתי בת שבע", סיפרה נטלי דמידוב, בת 23. "אבא נאלץ לעבוד קשה. כשקמתי בבוקר, הוא כבר לא היה בבית. כשהלכתי לישון, הוא עדיין לא חזר מהעבודה. גדלתי לבד. הכנתי לעצמי לבד את האוכל, בעיקר מנות חמות. לפעמים לא היה אוכל חם ואכלתי מה שנשאר.

     

    "התחלתי להסתובב במקומות שלא הייתי צריכה להסתובב בהם, להבריז מבית הספר, להכיר אנשים שלא היטיבו איתי. הייתי בכיתה ז' והסתובבתי עם אנשים מכיתה י"ב. כל לילה חלמתי על משפחה 'נורמלית', כמו שיש לילדים בבית הספר שלי. משפחה שבה רואים אותי".

     

    בשלב מסוים קיבלה דמידוב החלטה קשה: "חברה סיפרה לי שהיא גרה במשפחתון של עמותת 'אור שלום', עם הורי בית שמטפלים ודואגים לכל הילדים שגרים שם. הבנתי שזה הסיכוי היחיד שלי לצאת מהמסלול ההרסני ולהשיג משפחה כמו שרציתי. היה לי כבר תיק ברווחה. בגיל 12 פניתי לעובדת הסוציאלית שטיפלה בי וביקשתי לצאת מהבית".

     

    - מה זה אומר להיות ללא עורף משפחתי?

    "המשפחתון הפך להיות הבית שלי, אבל גם שם לא הייתי בדיוק כמו כולם. לרוב הילדים היה מישהו. אצלי, הורי הבית תפקדו כהורים שלי לכל דבר. מי שעשה איתי את השיחה הידועה על התבגרות הייתה אם הבית במשפחתון שבו גרתי. מי שהגיעו לאספות ההורים שלי בבית הספר היו הורי הבית. מי שהגיעו לטקסים שלי בצבא היו הורי הבית. זה לא שאבא שלי לא רצה להגיע. הוא פשוט לא היה יכול. אם לא היה מישהו שהיה מסכים לקחת עליי אחריות, לראות אותי ולהיות שם עבורי, אני לא יודעת איפה הייתי היום".

     

    טיפה של אור

    רבים מהילדים ללא עורף משפחתי בישראל גרים במעונות משפחתיים ובפנימיות של עמותת "אור שלום", המעניקים להם מקום בטוח וחם לגדול בו, בפיקוח משרד הרווחה. למרות זאת, הבדידות שנובעת מהיעדר משפחה, מלווה את הילדים בכל פן בחיים ובחריפות יתרה בחגים וחופשות, כאשר הם רואים את חבריהם חוגגים עם משפחתם - בעוד הם לא יכולים לעשות זאת.

     

    אדווה, בת 20, גדלה במשפחתון מגיל 13, לאחר שאביה נפטר ואמה לא הייתה יכולה לגדל אותה. "כל הילדים בבית הספר היו רק מצפים לחופש, אבל עבורי תקופת החגים הייתה תזכורת מתמדת למה שאין לי", היא מספרת. "הילדים במשפחתון היו אורזים כדי ללכת הביתה למשפחה שלהם. הייתי מסדרת את המיטה, מזיזה דברים, עושה כל דבר - רק כדי להיות עסוקה ולא להביט לאף אחד בעיניים. לא רציתי שיראו מה שעובר עליי. למחרת כולם עלו על האוטובוסים ונסעו הביתה. אני הייתי נותרת מאחור, מרגישה יותר לבד מתמיד".

    "מחנה אור"(צילום: "אור שלום")

    "מחנה אור"(צילום: "אור שלום")
    על מנת להקל על ילדים אלה בתקופות הקשות, הקימה עבורם עמותת "אור שלום" את "מחנה אור". המחנה מהווה מרחב בטוח עבור הילדים בחופשת הקיץ ובחגים, ומעניק להם חוויות חד-פעמיות ובלתי נשכחות - קשרי חברות עזים, צוות עוטף ומחבק והזדמנות מופלאה לפיתוח תחושת יכולת, הצלחה וצמיחה. קיומו של "מחנה אור" ומספר הילדים המשתתפים בו, נגזרים באופן ישיר מתרומות ובקרוב תקיים העמותה ערב התרמה מיוחד שכל הכנסותיו יוקדשו למחנה.

     

    "בפעם הראשונה שהגעתי למחנה אור - התאהבתי במדריכים ובאווירה", מספרת אדווה. "חלק מהילדים שהגיעו לשם מעולם לא היו בבריכה, בסרט או במוזיאון. במחנה היה את כל זה ופעילויות שהן כיף טהור. פעילויות שמאפשרות לך לחזור מהחופש עם חוויות ולהשוויץ, בדיוק כמו ילד 'רגיל'.

     

    "אבל בעיקר הייתה תמיכה. לולא המחנה, היינו יכולים להעביר חג אחרי חג בעצב ובחרדה. במקום, יצרנו מעין קהילה. בסוף כל מחנה, היינו עושים מעגל גדול, עשרות ילדים ומדריכים, וכולנו התחבקנו ושרנו שירים והבטחנו להתראות גם בחופש הבא. זה היה הרגע האהוב עליי".

     

    "מחנה אור" פועל בתנאי פנימייה ארבע פעמים בשנה - במהלך חופשות חנוכה, סוכות, פסח וחופשת הקיץ. הילדים שמשתתפים בו זוכים לחום ואהבה, קבלה והכלה ולפעילויות מותאמת, שכוללות גם עשייה ערכית ולימוד כישורי חיים. ההשקעה והטיפול המסור עושים את שלהם. גם בזמן קצר, מספר צוות המחנה, ניתן לראות את הילדים נפתחים, מנסים דברים חדשים, מחייכים בפעם הראשונה לאחר שעברו תקופה קשה, מתעצבים והופכים להיות ילדים בעלי ערכים, שעוזרים גם לזולת. 

    "מחנה אור"(צילום: "אור שלום")

    "מחנה אור"(צילום: "אור שלום")

    עדי (שם בדוי), בת 19, הוצאה מהבית על ידי שירותי הרווחה לאחר כמה תקריות קשות עם אחיה. היא לקחה חלק ב"מחנה אור" במשך שלוש שנים. "המניע הראשון שלי היה למצוא עבודה. היה לי קשה למצוא עבודה שמתאימה לבני נוער וידעתי שחלק מהמחנה כולל התנסות בעבודה שממש משלמים עליה וסמינרים והדרכות לקראת החיים מחוץ למשפחתון", היא מספרת.

     

    "כילדים ונוער בסיכון, תמיד היה סביבנו צוות מכיל ומתחשב, אבל בשלב מסוים הבהירו לנו, שכשנתבגר, זה לא תמיד יהיה ככה ויהיו מקרים שלא יעשו לנו הנחות. במחנה הכנו ריבות לפי מתכון של השף צחי בוקששתר, שאפילו בא לבקר אותנו. חברות ועסקים קנו אותן בתור 'תרומה לקהילה' והשתמשו בהן כמתנות לחגים. היה בזה אלמנט מאוד מחנך עבורנו – הנה אתם יודעים להתמודד בכוחות עצמכם.

     

    "באתי בשביל לעבוד, אבל בסוף יצא שהכרתי שם הרבה בני נוער וילדים מקסימים. הם הבינו אותי יותר מכל ילד בבית ספר. כל סוף שבוע החניכים הגדולים היו משמשים 'אחים בוגרים' לחניכים הקטנים ועושים איתם פעילות מהנה. זה יצר חיבור נהדר בין כולם. במחנה שמתקיים במהלך החופש הגדול, היו עורכים מסיבת סיום. הקמנו את 'קפה אור', מעין בית קפה ששכבת הבוגרים הקימה והפעילה. גיבשנו תפריטים, שדרגנו את האוכל של המחנה באמצעות תוספות טעימות, תפקדנו כמלצרים, הייתה עמדת קריוקי. היה כיף.

     

    "כשהייתי ילדה, סיפרתי לחברות בבית הספר ולכל מי שפגשתי בו שאני גרה במשפחתון ויוצאת למחנה בחופשות. התגאיתי בזה ואמרתי את זה בביטחון. לדעתי, הרבה ילדים היו שמחים לעזרה ושיהיה שם מישהו בשבילם, ולא זוכים לכך".

     

    סגירת מעגל

    צוות המחנה כולל מדריכים ומטפלים שנמצאים עם הילדים 24 שעות ביממה וצוות טיפולי. חלק מהמדריכים היו בעצמם ילדים בסיכון, כמו נטלי. "אני מדריכה את שכבת הילדות הצעירות, בנות בגילאי 8-14. במחנה קורים דברים בעוצמות גבוהות ובתדירות גדולה יותר. בדיוק בשביל זה המדריכים נמצאים שם. כל ערב אנחנו נכנסים לחדרים של הילדים ומאחלים להם לילה טוב, משמיעים שיר רגוע, מקריאים סיפור או פשוט מדברים - שיחה שסוגרת את היום. ערב אחד, ראיתי את אחד הילדים יושב על המדרגות מחוץ לחדרו ובוכה בכי עמוק וקשה. ניגשתי אליו והוא אמר שלוש מילים שהחסירו פעימות מליבי: 'אני מתגעגע לאבא'. גם הדמעות שלי החלו לזלוג. כל כך רציתי שאבא שלו יישב עכשיו לידו ויחבק אותו, אבל זה לא היה אפשרי. אז אני חיבקתי אותו".

    "מחנה אור"(צילום: "אור שלום")

    "הילדים גם נפתחים ומשתפים", היא סיפרה. "באחד הטיולים, ילדה מתוקה שכבשה את ליבי הלכה לצדי, ודיברה איתי על נושאים רגישים מאוד. עברנו חוויה דומה בחיים וראיתי שזה משמעותי בשבילה שיש מישהו שממש מבין אותה. בסוף המסלול היא חיבקה אותי חזק מבלי לומר מילה. הרגשנו אחת את השנייה והיינו צריכות זו את זו. אני פוגשת את עצמי בילדים ובילדות האלה, את הילדה והנערה שהייתי".

     

    גם אחרי גיל 18, כשהם מסיימים את המגורים במשפחתון, תומכת "אור שלום" בצעירים שמפלסים את דרכם בעולם ללא משפחה. "תכנית הבוגרים" של העמותה כוללת דירות בוגרים לצעירים חסרי קורת גג בטוחה, סיוע כלכלי, ליווי אישי ועוד.

     

    "היום, כשאני צריכה איזושהי עזרה במציאת מלגה ללימודים או בהתנהלות מול מוסד ממשלתי ואפילו עזרה כלכלית, אני פונה למלווה שלי מתוכנית הבוגרים. למזלי, גם הכרתי בן זוג נפלא שמצליח להכיל את הקשיים שאני חווה כתוצאה מחוויות ילדות שעברתי, ואני יכולה להישען עליו בכל רגע", ציינה נטלי.

     

    "בשבילי ההדרכה במחנה זה כמו טיפול פסיכולוגי. אני מבינה את עצמי יותר טוב, וכשאני עוזרת לילדים, אני ממש עוזרת לעצמי. אני רוצה בכל לבי שהילדים האלה יהיו מאושרים גם מבפנים וגם מבחוץ. אני רוצה למלא להם את הריק והחוסר בחיים שלהם, ושהאושר יקרון מפניהם כשהם שמחים. זה מה שהמחנה עושה, וזה התיקון שלי בחיים", היא סיכמה.

     

    ב-7 בינואר, יום שני, תקיים עמותת "אור שלום" אירוע התרמה מיוחד בזאפה כרם ברקן, שכל הכנסותיו יוקדשו ל"מחנה אור". על התקרובת באירוע הופקד השף צחי בוקששתר והחלק האמנותי יכלול הופעה של להקת "תיסלם". כמו כן, יוקרנו סרטונים מרגשים שיציגו את סיפורי המחנה. צביקה הדר ואלמז מנגיסטו ינחו את הערב.

     

    אנשים, חברות וגופים המעוניינים לתרום לילדי העמותה מוזמנים לפנות לטלפונים 02-9936914/918 או לתרום באתר "אור שלום" .

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים