דצמבר 2018 היה חודש משמעותי בביוגרפיה של שני מנהיגים צבאיים, המנהלים ביניהם כבר שנים מלחמה יומיומית, אינטנסיבית, עם אלפי נפגעים: הרמטכ"ל גדי איזנקוט והגנרל קאסם סולימאני, מפקד "כוח אל־קודס" האיראני. זו לא מלחמת גרילה או מלחמה חשאית נגד ארגוני טרור, אלא מלחמה בין מדינות מהסוג החדש שהולידה המאה ה־21: הרבה טכנולוגיה ואש מדויקת, ריכוז הפעילות ביבשה בידי כוחות מיוחדים, הפעלה מסיבית ומתוחכמת של כוחות אוויריים, מאמצים בתחום המלחמה הפסיכולוגית־תודעתית, ושימוש חריג בהיקפו בדיפלומטיה הצבאית לצורך בניית קואליציות ושיתופי פעולה בין צבאות.
בהנחה שהגנרל סולימאני נדרש להגיש דוח שנתי לממונים עליו בטהרן, יהיה עליו לדווח שלא עמד במשימה המרכזית שלו לשנת 2018: בניין המערך הצבאי של הקואליציה איראן־חיזבאללה־סוריה. המערך הזה אמור היה לבסס את השליטה האיראנית בסוריה ולהיות מוכן ליום שבו יקבל הוראה לתקוף את ישראל מסוריה ומלבנון במקביל, בסיוע ירי טילים ארוכי טווח מאיראן. 5,000 אנשי "כוח רדואן" של חיזבאללה אמורים היו להגיע ליכולת מבצעית שתאפשר להם לחדור לשטח ישראל – מעל פני הקרקע ומתחתיה – ולכבוש שטחים באזורי מטולה, שלומי, זרעית ושתולה.
את התוכנית לכיבוש חלקים מהגליל בונה חיזבאללה כבר שבע שנים. צה"ל הקים צוותי עבודה להתמודדות עם תוכנית המנהור לפני יותר מארבע שנים, אבל רק בקדנציה של איזנקוט, כשמשטר אסד התייצב ודאעש החל לשקוע, העריכו גופי המודיעין כי מדובר בחלק מהתוכנית האיראנית הגדולה, שהמנהרות מלבנון הן רק קובייה אחת מתוכה. אז גם הוחלט לצאת למערכה שקיבלה בצבא שם קוד סודי המזכיר הכשת נחש, ושמבצע "מגן צפוני" הוא חלק ממנה.
יש כרטיס מועדון
בחודש האחרון החל איזנקוט, הרמטכ"ל ה־21 צה"ל, לארוז את חפציו לקראת סיום תפקידו, שנקבע ל־15 בינואר 2019. את הסיכום הרשמי של תקופת כהונתו, שאותו יגיש לשר הביטחון ולמטה הכללי, הוא יכתוב בשבועות הקרובים. את מה שלא ימצא במסמכים הרשמיים של הצבא הוא ישלים מתוך ה"מחברת האדומה" שלו, שבה הוא כותב את הרעיונות, המחשבות וההחלטות החשובות. כתיבה חופשית, בתפזורת, של כל מה שחולף בראשו מאז מונה לסגן רמטכ"ל ב־2013. החל בשאלה מי ראוי לענוד את סיכת הלוחם, ועד מחשבות על התמודדות עם נשק בלתי קונבנציונלי.
בדצמבר 2018 הוא כבר יכול היה לרשום לעצמו: התוכנית האיראנית קרסה. אמנם היא לא נעלמה מן העולם, אבל האיום האיראני על גבולות ישראל הגיע למבוי סתום המחייב את הצד השני לקבל החלטות לגבי המשך הפרויקט.
אם יש מהלך צבאי שאיזנקוט היה רוצה שיירשם על שמו בהיסטוריה של צה"ל זהו הניצחון שלו במלחמה מול איראן. איזנקוט הוא הרמטכ"ל הראשון שנלחם ישירות מול איראן. נכון שהעימות עם איראן לא פרץ בזמנו. במשך שנים ארוכות מיוחסת לצה"ל פעילות חשאית יותר או פחות נגד משלוחי הנשק מאיראן דרך סוריה לחיזבאללה בלבנון. אבל מרגע שהקבינט נתן אור ירוק, בתחילת 2017, הורה איזנקוט לצבא להעביר הילוך במערכה נגד ההתבססות האיראנית בסוריה. חיל האוויר, למשל, הביא את המוכנות ואת הפעילות המבצעית שלו למיצוי מירבי של סף מלחמה. ב־2018 פעל חיל האוויר ב־300 אחוז יותר בהשוואה ל־2017, שגם היא הייתה סוערת. 60־70 אחוז מהמערך המוטס השתתף בלחימה בסבבים, כשכל טייסת לחמה לפחות פעם בשבוע. מרבית טייסי הקרב של חיל האוויר השתתפו השנה בלחימה — בעיקר בצפון אבל גם בעזה.
הנתונים על פעילות הכוחות המיוחדים פחות ידועים, אבל ניתן להעריך שאותן יחידות ביצעו השנה מבצעים מיוחדים על אדמת אויב, המחייבים הכנה ממושכת ומדוקדקת. במרבית הפעולות הללו יושב הרמטכ"ל עצמו בחדר המלחמה שממנו מתנהל המבצע. זה נכון גם לגבי אותו מבצע בחאן־יונס, שבמהלכו נתקלו לוחמים מכוח מיוחד באנשי הזרוע הצבאית של חמאס. אלה ה"לילות הלבנים" של כל רמטכ"ל.
התמונה המצטיירת בתחילת 2019 היא זו: עשרות בסיסים שהיו אמורים לאכלס בשיא כמאה אלף מתנדבים שיעים על אדמת סוריה — הושמדו. אין אף בסיסי אווירי או ימי איראני בסוריה. ניתן להעריך כי חלק ניכר ממערכות הנ"מ האיראניות שהגיעו לסוריה, אם לא כולן, הושמדו. הניסיונות להקים מערך אווירי איראני הוכשלו.
עיקר ההשמדה התבצעה במתקפה רחבה שנערכה במאי 2018. בישראל הבינו אז שהאיראנים מתכוונים לנקום על הפגיעה באנשיהם בסוריה, חודשיים קודם לכן. ישראל נערכה לתגובה האיראנית, ותרמה לא מעט לחוסר האפקטיביות של אותו מטח רקטות איראני לעבר מטרות בגולן. האיראנים סיפקו לישראל את העילה להפצצה, מהגדולות שביצעה בסוריה. כל מערך המודיעין שהקימו האיראנים בגולן הסורי הושמד באותה תקיפה, וכך גם מערך הנ"מ הסורי בדרום המדינה.
ולא פחות חשוב: הניסיונות האיראניים לבנות מפעלים תת־קרקעיים בלבנון לצורך פרויקט הדיוק של הרקטות שבידי חיזבאללה נבלמו — לא באש מן האוויר אלא באמצעים חשאיים ודיפלומטיים. האסטרטגיה של איזנקוט הייתה ונותרה — לא לחצות את סף המלחמה. כל הידרדרות למלחמה כוללת, ואפילו למלחמת התשה, פירושה כישלון הדוקטרינה של המב"מ (המערכה שבין המלחמות). כל תקיפה מן האוויר בלבנון עלולה להידרדר לעימות כולל עם מדינת לבנון, הנתמכת על ידי מדינות המערב, ולא רק מול חיזבאללה.
במקביל החלו האיראנים בהשבחת רקטות רגילות לרקטות מדויקות במפעלי הרשות הסורית לפיתוח אמצעי לחימה, המוכרים כמפעלי "סירס". לפחות שניים מן האתרים המרכזיים של "סירס" הושמדו. הציוד למפעלים והרקטות שיועדו להשבחה אוחסנו בבסיסים של הצבא הסורי. כל אלה הושמדו בשנה החולפת.
גם נתיבי ההברחה היבשתיים מאיראן לסוריה וללבנון נבלמו במידה רבה. הנתיב היבשתי הואט אחרי שמשאיות ומכולות הנושאות חלקי טילים, מחרטות לייצור הטילים המשופרים וציוד צבאי אחר החלו להתפוצץ בזו אחר זו. הנתיב הימי, שהאיראנים ניסו לחדש באמצעות חברות תובלה ימיות איראניות — לא עלה יפה. הריגתם של כמה עשרות מתנדבים שיעים במתקן סמוך לעיר אל־בוכמאל, על גבול סוריה־עיראק, האטה גם את קצב זרימת המתנדבים למליציות.
אבל כדי שישראל תוכל לנהל מלחמה אפקטיבית בסוריה, היה עליה לקנות קודם כל כרטיס למועדון הקואליציה האמריקאית שפעלה נגד דאעש בסוריה. הערכת המצב שעשה איזנקוט, מיד עם כניסתו לתפקיד, הייתה שישראל חייבת לשתף פעולה עם המאמץ המרכזי של המערב מול דאעש, אחרת יהיה לה קושי אמיתי לפעול באופן חופשי ולזכות לשיתוף פעולה. ואכן, זה מה שקרה. הודעותיהם של גורמים רשמיים, שטענו שישראל אינה מעורבת בלחימה הפנים סורית, היו רק חצי האמת. איזנקוט קנה את הכרטיס ויצר קונצנזוס במדינות המערביות המרכזיות סביב הכורח שיש לפעילות הצבאית הישראלית בסוריה.
הממד המרכזי בפרויקט הלחימה של צה"ל בדאעש היה הממד המודיעיני. כמי שיש לה עניין מודיעיני בסוריה כבר שנים ארוכות, ישראל הייתה יותר משותפה בכירה במאמץ המודיעיני של מדינות הקואליציה. הממד השני היה, ככל הנראה, הממד ההתקפי. לפחות במקרה אחד שפורסם פעלה ישראל באזורים שהטרידו אותה במיוחד, כמו דרום רמת הגולן הסורית, שם פרסו אנשי דאעש כוחות.
ישראל הקפידה על פרופיל נמוך מאוד כדי לא לקלקל לאמריקאים את שיתוף הפעולה עם גורמים ערביים. תרומתה של ישראל ללחימה באה לידי ביטוי באלפי הרוגים ופצועים של דאעש. המידע שסיפקה ישראל הגיע גם למדינות פחות ידידותיות — טורקיה, למשל — והציל שם לא מעט חיי אדם.
באמצע דצמבר הגיע לישראל מפקד פיקוד אירופה של ארצות־הברית ומפקד כוחות נאט"ו, הגנרל קרטיס סקפרוטי, כדי להיפרד מאיזנקוט. איזנקוט העניק לגנרל האמריקאי את אות הרמטכ"ל — האות החשוב ביותר שמעניק צה"ל על תרומה ייחודית לביטחון ישראל. רק 19 גופים, יחידות ואנשים – בישראל ומחוצה לה – קיבלו את האות הזה.
סקפרוטי קיבל את האות בזכות הקשרים יוצאי הדופן שהתפתחו במהלך השנים האחרונות בין הפיקוד האמריקאי לצה"ל סביב הלחימה בסוריה. גם מפקד פיקוד המרכז האמריקאי, "סנטקום", הגנרל ג'וזף ווטל, יגיע לקבל את אות הרמטכ"ל. יש כאן רמז לשיתוף הפעולה ההדוק בין שלושת הגנרלים האלה שלקחו חלק במערכה נגד דאעש, על בסיסי כמעט יומיומי, תוך תיאום אסטרטגי ומודיעיני הדוק, כאילו מדובר בזרוע אחת.
אגב, ראש אגף המבצעים של צה"ל מנהל ישיבת וידיאו שבועית, קבועה, עם מקביליו בפיקוד המרכז האמריקאי, המופקד על הלחימה בסוריה. עכשיו, כשהמעורבות האמריקאית בסוריה עומדת להסתיים, יש להניח שגם הנכס האסטרטגי הזה, קשר אינטימי בין שני הצבאות, יאבד מערכו.
הרמטכ"ל הבא, אביב כוכבי, יקבל לידיו מציאות של בלימה בחזית הצפון, אך לא של הכרעה. האיראנים לא יוותרו. נמלי התעופה של ביירות ושל דמשק ממשיכים לשמש להברחת ציוד לייצור הרקטות המדויקות. ראש הממשלה גילה לאחרונה שבסוריה ובלבנון יש כמה עשרות רקטות מדויקות כאלה. על פי התוכניות של קאסם סולימאני, אמורות היו להיות שם היום כאלף רקטות בעלות יכולות דיוק של מטרים ספורים, המסוגלות לפגוע בחלקים נרחבים של מדינת ישראל.
בצפון רמת הגולן נמשכים הניסיונות האיראניים לשתול את אנשי החיזבאללה בסמוך לגבול ישראל, אך ללא הצלחה יתרה. עם זאת, נתיב ההברחה היבשתי הישיר — איראן־עיראק־סוריה־לבנון — עלול להיפתח מחדש בזרם אדיר כשינטשו האמריקאים את מעבר אל־טנף שעל גבול עיראק־סוריה.
כאלוף פיקוד הצפון לשעבר, כוכבי מכיר היטב גם את המגבלות של המכשול העצום שהקים בגבול לבנון, ואמור לבלום חדירת אנשי חיזבאללה לישראל. אירוע כזה עלול להתרחש ללא התרעה. גם מוקדם עדיין להספיד את הפרויקט התת־קרקעי של חיזבאללה. הם לא ויתרו על הכוונה להכניס גדודים שלמים לשטח ישראל, וייתכן שנותרו עדיין מנהרות שלא נוטרלו.
דור לבנון הראשונה
איזנקוט הוא מנהל מאוד תכליתי. אצלו הדיונים מתחילים ונגמרים בזמן. כשדיון מתחיל להתברבר הוא עוצר ושואל בנזיפה: "מי מוביל את הדיון הזה?" עוד משפט אופייני שלו הוא: "ניתן למהלך הטבעי של הדברים לקרות". ובמילים אחרות: לא מוכרחים ללכת עם הראש בקיר. אם ההחלטה שלך לא משפיעה על שום דבר, אז בכלל למה להיכנס לשם?
האויב מדורג ב"מחברת האדומה" שלו על פי עוצמת האיום. לתפיסתו, כבר עשור שלם אנחנו מתמודדים מול האויב החלש: ב־2006 (מלחמת לבנון השנייה) — לבנון וחיזבאללה; ב־2009 (עופרת יצוקה), 2012 (עמוד ענן) ו־2014 (צוק איתן) — חמאס. ולא רק שאנחנו מרכזים את המאמץ הצבאי דווקא מול האויב החלש, אנחנו גם לא מכריעים את המערכות הללו, וגם מרוקנים את מחסני הצבא בכל פעם מחדש. את האנרגיות ואת ההישגים שיקרינו עוצמה על האזור כולו, צריך, להבנתו, להוציא על האויב המשמעותי ביותר ולא על האויב המשני, שבעצם שוחק אותנו חברתית יותר מאשר צבאית.
ואכן, כבר עם כניסתו לתפקיד, ב־2015, הבהיר איזנקוט לצמרת הצבא: אנחנו הולכים להילחם מול השחקן החזק בזירה. האיום האסטרטגי המשמעותי הוא התבססות משמרות המהפכה האיראניים באזור כולו ובסוריה בפרט. במקום השני — חיזבאללה, במקום השלישי הזירה הפלסטינית, ובמקום הרביעי — דאעש (שהיה אז בשיא עוצמתו).
כדי להכתיב את סדר היום הזה נזקק איזנקוט לתחכום מסוג אחר, כזה שלא נלמד בבתי הספר הצבאיים: הבנה עמוקה בפוליטיקה הפנימית של מערכת הביטחון וביחסי הכוחות בין הצבא לדרג המדיני. כלומר, לדעת לגייס את הכוחות הרלוונטיים במטכ"ל ובמשרד הביטחון ואת הגורמים המדיניים הרלוונטיים — ראש הממשלה, שר הביטחון והקבינט — ואת כל אלה לתמרן מבלי להגיע להתנגשות, בעיקר מול דרג מדיני שיש לו אג'נדות אידיאולוגיות משלו.
בבית, במטכ"ל, זה היה קצת יותר פשוט. איזנקוט בנה סביבו מטה כללי המורכב מאנשים שחלק לא מבוטל מתוכם שירתו תחתיו במהלך השנים. הם כבר עמדו במבחן שלו מבחינת הכישורים והלויאליות. מדובר באלופים כמו אמיר אבולעפיה, נדב פדן, אייל זמיר ואחרים. והיה גם מקרה אחד או שניים של מינויי פשרה מול הדרג המדיני, שהובילו לפרישתם של הקצינים שלא זכו במינוי. עד היום לא ברור, למשל, מדוע האלוף רוני נומה – קצין שאיזנקוט מאוד מעריך וחשב לקדם – סיים את כהונתו ופרש מהצבא.
בשום מקרה לא מדובר בחברויות אישיות. הוא מבוגר מהם בשמונה שנים לפחות – פער של כמה עשרות מחזורי גיוס. כוכבי, הרמטכ"ל הבא, התגייס לצה"ל כשאיזנקוט כבר היה מ"פ בגולני. אגב, איזנקוט שייך לדור האחרון של הקצינים הבכירים שהספיקו להילחם במלחמת לבנון הראשונה.
גם להיפרד צריך לדעת, והפרידות שלו מקצינים בולטים כמו האלופים עוזי מוסקוביץ ונועם תיבון, שהוא לא מצא עבורם מקום במטכ"ל שלו, לא יצרו גלי הדף שליליים בצבא ובציבור. הם אמנם עזבו בכעס, אבל איש במטכ"ל לא העז לערער על האוטוריטה של הרמטכ"ל. אם יש רעשים, הם נפתרים בחדרי־חדרים. היום, למשל, מונח על שולחנו של איזנקוט מכתב של אלוף המותח ביקורת חריפה על פינה מסוימת בצבא. את התשובה הוא יקבל בארבע עיניים.
מרבית אלופי המטכ"ל לא ביקרו מעולם בביתו. עבור רבים הוא היה ונותר אניגמה. אנשים היושבים מולו מתקשים לנחש מה הוא מרגיש באמת. כשפרשת אלאור אזריה הייתה בשיאה, ומפגיני הימין גידפו את הרמטכ"ל, הוא לא הסגיר את העלבון ושמר על ארשת עניינית. את הכעסים האמיתיים ואת מה שמתחולל בתוכו מכירה רק קבוצה קטנה מאוד של אנשים המלווה אותו כבר שנים ארוכות, כמו תא"ל (מיל') ברוך שפיגל (מפקדו בגולני), אל"מ (מיל') גבי סיבוני (חבר מגולני), האלופים במילואים ישי בר ויואב פולי מרדכי, והאיש שהיה ראש לשכתו ועוזרו במשך שנים, תא"ל רונן מנליס, היום דובר צה"ל.
את סדר היום שלו מתחיל איזנקוט בחמש וחצי בבוקר. המסמך הראשון שהוא קורא, עוד לפני צאתו מהבית, הוא לקט העיתונות שמכין עבורו דובר צה"ל. רק כשהוא מגיע למשרד, בסביבות שש ורבע, הוא מקבל לידיו את לקט המודיעין, מסמך ברמת הסיווג הגבוהה ביותר, שמטעמים של ביטחון מידע אין אפשרות לשלוח לו הביתה.
איזנקוט הוא פריק של שליטה. ראש לשכתו ועוזר הרמטכ"ל עובדים סביב השעון, והוא מוודא איתם בכל הזדמנות שפקודותיו לא נותרו על הנייר. וכמובן, גם באמצע הלילה הוא מקבל עדכונים מבצעיים בטלפון האדום שבביתו.
בסביבות השעה עשר בערב חוזר הרמטכ"ל לביתו, אך הוא עדיין לא סיים את יום עבודתו. איזנקוט לוקח איתו הביתה חומר כדי להתכונן לדיונים המתוכננים למחר. לא פלא שאין לו כמעט זמן פנוי לעצמו.
מתוסכלי איזנקוט
מי שלא מכיר את איזנקוט עלול לטעות בתרגום שפת הגוף המופנמת שלו. יש, למשל, את קבוצת "מתוסכלי איזנקוט", כאלה שלא הבינו נכון את יכולת ההקשבה שלו. אנשים יוצאים מפגישות איתו בתחושה שהרמטכ"ל לא רק האזין להם בעניין רב, אלא גם קיבל את עמדתם. אלא שהוא פשוט היה מנומס. בסביבתו של איזנקוט טוענים שחלק מן הכעסים של האלוף (מיל') יצחק בריק — שהדוח שלו על מוכנות הצבא עורר סימני שאלה גם לגבי תפקודו של הרמטכ"ל – נובעים, בין השאר, מתסכול כזה. לגרסתם, האלוף בריק ביקש לשמש "מנטור" לרמטכ"ל בנושא בניין הכוח, אך איזנקוט ויתר על הכבוד. הייתה לו תוכנית משלו.
איזנקוט בנה צוותי חשיבה שניהלו יחד איתו את המערכות המרכזיות בצפון ומול הפלסטינים. בצוות המאבק מול איראן בסוריה ובלבנון יושבים סגן הרמטכ"ל, ראש אגף המבצעים, מפקד חיל האוויר, ראש אגף התכנון (אג"ת), ראש אמ"ן ואלוף פיקוד הצפון. הצוות הזה נפגש פעם שבועיים ועוסק בתכנון המערכה ובמעקב אחר ביצועה. בתוך הצוות נשמעות הסתייגויות ממהלך כזה או אחר, או מעיתוי כזה או אחר. אבל בסופו של הדיון הרמטכ"ל מייצר קונצנזוס להחלטה שהתקבלה.
סביב "מגן צפוני", למשל, התקיימו בשנים האחרונות יותר מ־80 מפגשים של הצוות. כשעמדה להתקבל ההחלטה על עיתוי חשיפת המנהרות, לא כולם הסכימו עם איזנקוט. ראש אמ"ן, האלוף תמיר היימן, חיבר מסמך בנושא שלא התיישב עם תוכנית הרמטכ"ל, וגם לראש אגף המבצעים, האלוף אהרון חליוה, היו השגות מקצועיות לגבי דחיפות החשיפה. בסופו של דבר השיג הרמטכ"ל קונצנזוס סביב הצורך בטיפול מיידי במנהרות, שאיתו הלך לדרג המדיני כעמדה אחודה של המטכ"ל. כשגורם משמעותי אחר בתוך המערכת – ראש חטיבת המחקר באמ"ן, תת־אלוף דרור שלום – התעקש להציג עמדה שונה, איזנקוט הביא אותו לחברי הקבינט, כדי שלא להשאיר ולו זנב התנגדות במערכת. שהם יהיו אלה שיפסלו אותו.
בלי קבינט אין לרמטכ"ל סדר יום ביטחוני. כאן הייתה לאיזנקוט משענת ברזל בדמותו של נתניהו, שאימץ את סדר היום הביטחוני שהציג הרמטכ"ל – הן בסוגיה הפלסטינית והן בחזית הצפונית. לעיתים דווקא היה לראש הממשלה נוח ששרי הקבינט תוקפים את הרמטכ"ל בתקשורת – בעיקר בנושא הפלסטיני. לא הפריע לו שהשרים זורקים את האחריות על "הטיפול הנרפה" בפלסטינים על ראשי הצבא ועל יריביו הפוליטיים, שרי הביטחון. איזנקוט אכל חצץ מידיו של נתניהו שעה שזה הפקיר אותו מול הציבור המוסת בפרשיית אלאור אזריה. אלא שאיזנקוט כבר ראה הרבה תמרונים וציניות בלשכות של ראשי הממשלה שתחתם שירת כמזכיר צבאי – ברק ושרון. לכן כנראה היה יכול לבלוע את הזיגזגים הפומביים של נתניהו ואת העלבונות שספג מהשרים. הוא ידע שבסופו של דבר נתניהו יגייס את הקונצנזוס שהרמטכ"ל זקוק לו בקבינט כדי להוביל את מדיניות הביטחון שלו.
באחת מישיבות הקבינט האחרונות שאלה שרת המשפטים איילת שקד את איזנקוט: "את מי נאשים כשתעזוב?" כולם צחקו, אבל הבינו למה היא מתכוונת: מה נעשה כששק החבטות מול ה"בייס" הימני־קיצוני משתחרר מצה"ל?
איזנקוט השכיל לגייס לצידו בעל ברית שנדחה על ידי הרמטכ"לים שקדמו לו בבוז מסוים: ועדת החוץ הביטחון של הכנסת. כשמזכיר הוועדה מתקשר לחפש אותך, יעצו לו קודמיו, תתעלם. איזנקוט היה מוכן להסתכן בהדלפות ועשה את ההפך. הוא הורה לאנשי לשכתו לפתוח לפני חברי הוועדה את כל הדלתות. זה עשה לו שירות טוב, כולל מול דוח בריק. שכן חברי הוועדה שבדקו את ממצאי הדוח היו בקיאים בנעשה בצבא. הם הרי טיילו בצבא בארבע השנים האחרונות. איש לא הגביל אותם. אם בריק צודק בטענתו שצה"ל לא מוכן למלחמה, זה גם כתב אישום נגדם.
עם שרי הביטחון שמעליו הסיפור שונה. מערכת היחסים של איזנקוט עם משה (בוגי) יעלון עבדה כמעט בלי חריקות. שניהם אנשי צבא שחלקו תפיסת עולם ביטחונית מקצועית דומה. איזנקוט קיבל לידיו צבא על סף פשיטת רגל (באמצע 2014, ערב כניסתו לתפקיד, נגמר לצה"ל התקציב והוא הפסיק להתאמן). אלמלא התקציב הקבוע לצבא שהשיג יעלון משר האוצר משה כחלון, התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שעיצב איזנקוט, לא הייתה מתממשת.
עם שר הביטחון אביגדור ליברמן מערכת היחסים הייתה מורכבת יותר. ליברמן בא עם תפיסות עולם ביטחוניות ואג'נדות פוליטיות שלא התיישבו בהכרח עם סדר היום הביטחוני של איזנקוט. הדגש של ליברמן מהרגע הראשון היה: פגיעה אנושה בחמאס. אלא שהצבא נמצא במקום אחר. הנחת העבודה שמשאיר איזנקוט ליורשו גורסת כי עימות מקיף ברצועת עזה – שעלול להסתיים בכיבוש הרצועה – הוא משגה.
בשלוש השנים האחרונות הוטלו על עזה יותר מאלף טון פצצות. רק בתשעת החודשים האחרונים נהרגו ברצועה יותר מ־270 איש, וכ־12 אלף נפצעו. איזנקוט לא מבין את הביקורת הפוליטית־ציבורית על "פעולות חלביות" לכאורה של הצבא. "יש אצלנו", הוא נוהג לומר, "שימוש קלוקל במושג הרתעה, כאילו היא מתרוממת בבוקר וקורסת בערב. הרתעה נבנית משך שנים ארוכות. בזירה הפלסטינית, אומרים לי שרים, אתם רכים ותלמדו מפוטין. אבל כשאנחנו תוקפים את סוריה, הרוסים מאשימים אותנו שאנחנו חמומי מוח. אנחנו לא "חמומי מוח" ולא "רכים". אנחנו לא פועלים לספק את תאוות הדם של אף אחד. אנחנו מפעילים כוח כדי לממש מטרות". העפיפונים ובלוני התבערה, מודה איזנקוט, הם כישלון של הצבא במתן תחושת ביטחון לתושבים. אך לתפיסתו ההרתעה לא נפגעה. "בארבע השנים שאני הרמטכ"ל לא נהרג אף אזרח ישראלי בעוטף עזה", הוא אומר.
ראש הממשלה אימץ את מדיניות הביטחון של איזנקוט מול עזה. המחלוקת בין ליברמן לאיזנקוט הגיעה לשיאה בישיבת הקבינט ב־7 בנובמבר, אחרי ההיתקלות של הכוחות המיוחדים בחאן־יונס ותגובת החמאס בדמות 500 רקטות. איזנקוט הצביע על מגבלה מבצעית ומקצועית שמונעת את המשך הפעולה, מה עוד שראשי חמאס נעלמו מתחת לקרקע. לכן המליץ לקבל את הפסקת האש שביקש חמאס. הקבינט קיבל את ההמלצה.
מלכתחילה החליט איזנקוט שלא להגיע למצב שבו מחלוקת עניינית־מקצועית בינו לבין שר הביטחון תהפוך למאבק אישי בסגנון מערכת היחסים העכורה בין הרמטכ"ל אשכנזי לשר הביטחון ברק. לכן הנחה את אנשיו: לעולם לא לבטל או לסתור בפומבי החלטות או הצהרות של שר הביטחון. אם ליברמן יעבור על סטנוגרמות השיחות שניהל איזנקוט עם ראש הממשלה, הוא לא ימצא שם משפט אחד המעיד על חוסר לויאליות כלפיו. איזנקוט ידע ששרי הביטחון שמעליו משלמים בגין מדיניות הביטחון שלו מחיר לא פשוט מול קהל הבוחרים שלהם בנושאים שונים: החל בהתמודדות מול הפלסטינים וכלה בהדתה בצבא. לכן שמר לעצמו "שוליים של גמישות". שר הביטחון מתכנן להקים "חיל טילים", שפירושו סטייה מתוכנית העבודה הרב־שנתית? הרמטכ"ל לא סותר את השר בפומבי. הוא לא מקים חיל חדש אלא מעבה את מערך הרקטות הכבדות של חיל התותחנים. לעומת זאת, כשהביא איזנקוט תוכנית להקמת זרוע חדשה, זרוע הסייבר, הוא נתקל בהתנגדות פנימית בתוך הצבא, בעיקר מכיוון אמ"ן. איזנקוט ויתר. לא תהיה זרוע אלא משהו באמצע הדרך.
בשלוש שנותיו הראשונות כרמטכ"ל נלחם איזנקוט על שמירת הסטטוס־קוו בכל הנוגע להדתה בצה"ל. אבל בשנה האחרונה הוא הוריד את הרגל מהדוושה במאבק המתיש הזה והשאיר אותו ל"מהלך הטבעי של הדברים". בתחום כוח האדם אימץ איזנקוט את המודל שפגע בביטחון התעסוקתי של אנשי הקבע: הוא סגר בין 16 ל־20 אחוז מהגופים בצה"ל שהוגדרו כלא־מבצעיים וצימצם יותר מ־2,000 תקני קבע. המחיר היה ירידה במוטיבציה של הקצונה הצעירה ובעמדות השליליות שהביעו כלפי המחויבות של הצבא ומפקדיהם האישיים. המשבר בקצונה הזוטרה נבלם, אך באיחור.
איזנקוט ידע להתגמש גם במינויים שהיו חשובים לשר הביטחון. הוא לא רצה, למשל, לראות את תא"ל עופר וינטר כמפקד אוגדה, וסימן לו את הדרך החוצה. ליברמן חשב אחרת ומינה את וינטר למזכירו הצבאי, כעמדת זינוק. למרות זאת, כששואלים אותו היום על יחסיו עם ליברמן הוא מדבר על גיבוי, על חופש פעולה מלא, על יחס הגון, על מערכת יחסים מצוינת, על ויכוחים ענייניים – גם כאלה שעלו לטונים גבוהים – ועל הכבוד המלא שקיבל השר ליברמן מן הצבא.
הברית עם ארגמן
הזירה הפלסטינית דורשת מן הרמטכ"ל הרבה מעבר לכישורים צבאיים, שכן יש בה טשטוש תחומים מובהק בין הפוליטיקה לביטחון. סמוך לכניסתו לתפקיד התמודד איזנקוט עם גל הסכינאות שנמשך חודשים רבים. הצבא היה תחת מתקפה ציבורית והואשם באוזלת יד. אז גם התפוצצה פרשת אלאור אזריה. אחרי הפיגוע בשרונה כמעט סקלו את הרמטכ"ל בקבינט. במאבק הזה בנה איזנקוט סביבו נבחרת קטנה: ראש אמ"ן, ראש אגף המבצעים, אלוף פיקוד המרכז, מתאם הפעולות בשטחים, ראש חטיבת המבצעים ומפקד אוגדת איו"ש. בגיבוי קבוצת החשיבה הזו קבע הרמטכ"ל: אסור לתת לשד של האינתיפאדה לצאת מן הבקבוק.
כאן הוא חבר לבעל ברית עוצמתי בדמות ראש השב"כ, נדב ארגמן. מול קונצנזוס של שני הארגונים הללו, גם לקבינט וגם לשרי הביטחון היה קשה לעמוד. לזכותם של ליברמן ויעלון ייאמר שהגיבוי שנתנו לצבא עלה להם במחיר פוליטי כבד.
גם בימים הקשים ביותר, כשהדם רתח, דיבר איזנקוט על מדיניות מרחיבה בתחום האזרחי: 40 אלף עובדים פלסטינים באזורי התעשייה הישראליים באיו"ש ומאה אלף עובדים וסוחרים בישראל בכל יום. הוא הקצה שש חטיבות ויחידות מיוחדות לטובת הלחימה בטרור, לצד השקעות עתק בתחום הטכנולוגי: החל מרישות אזורים בגדה במצלמות וכלה בהעמקת יכולות הסיגנט (מודיעין אותות) והסייבר, כדי לאתר מראש פעילות עוינת.
על פי תפיסתו של איזנקוט, הרמטכ"ל משפיע על הצבא בארבעה תחומים: טיפוח כוח האדם, בניין הכוח הצבאי, מתן דגשים ערכיים, והחשוב מכולם, הפעלת הכוח הצבאי. זהו המבחן הגדול של הרמטכ"ל, מבחן המצביאות הצבאית: מההסתבכות בחאן־יונס ועד המלחמה מול איראן. וכך הוא רוצה שיזכרו אותו, כמצביא.
