"המסקנה הברורה מאותו ביקור ומאלה שבאו אחריו הייתה שאני רוצה וצריכה לחזור לישראל. הבעיה הגדולה הייתה שידעתי שרועי בחיים לא ייתן לי לחזור לארץ עם הבנות ושמצפה לי מאבק ארוך וממושך. מאבק שאולי אף פעם לא יסתיים. אמנם מבחינת החוק, בגלל שהבנות נולדו בארה"ב, אני לא יכולה לחזור אתן לארץ אבל אני מאמינה שהחיים מובילים אותנו לאן שצריך, ואם המקום שאני צריכה להיות בו הוא ישראל, החיים יובילו אותי חזרה אל הבית האמיתי שלי." כך היא מסיימת את הפוסט השני בבלוג החושפני שלה "אמא מתגרשת". 'הביקור' הוא כמובן הביקור הראשון בישראל. "הבעיה" נותרה אותה בעיה. "המאמינה" קיימת בה. "והמתגרשת" התגרשה לא מכבר. ניכר כי עופר לא מוותרת על האמונה ויחד עם זאת החליטה לחיות בשלום עם הבחירה. למענה, למען בנותיה ולמען העתיד.

"היו לנו חיי נישואין מאושרים" היא פותחת את אחד הפרקים בראיון השוצף איתה "בארץ עבדתי, עשיתי קריירה, הייתי מועמדת לקידום בעבודה כשרועי (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת) הודיע שהגיע הרגע" אבל נראה שההודעה על המעבר לא היתה אמורה להפתיע את גברת קיץ/ים/מזג אויר חם/ניו יורק זה רחוק. רועי תיכנן את מסלול חברת ההזנק שלו עוד בלידתה, ועוד אז, כשהיו בתחילת דרכם והאהבה האפילה על כל הצהרה אחרת, הוא הודיע לה שיסע לניו יורק איתה ובלעדיה. "אבל מי חשב שזו תהיה המציאות, מי ידע אם החברה באמת תצליח" היא מתארת ברציונאליות מתבקשת את האמירה ההיא והבחירה לא לעשות איתה דבר. "כשמאוהבים לא חושבים". כשעולה הבלוג שלה לאוויר, והוא מגיע לקהל רחב שלא הכירה, היא מקבלת שאילתות נוקבות מנשים שעומדות בפני החלטות של בני זוגן בענייני רילוקיישן, הצהרות של בני זוג שבדיוק מוציאים לפועל את חלום חברת הסטארט-אפ שלהם ובודקות איתה האם עליהן לקבל החלטות עכשיו, לפני שיהיה מאוחר. מיותר לציין שעופר תשאיר בידיהן את הבחירה, אבל תהיה פתוחה לשמוע ולחלוק לבטים.

צילום: מהאלבום של לימור

לימור עופר, כיום מקלוסטר, ניו ג'רזי, נולדה בהרצליה "אימי נישאה לאבי בגיל 19 והתגרשה ממנו כשאני בת שנתיים ואחותי הגדולה קרן, בת 5. כשהבת הצעירה שלי הגיעה לגיל שנתיים לקחתי נשימה עמוקה וחשבתי לי שלמזלי צלחתי את נקודת הזמן הזו בחייהן של בנותיי, והן לא תצטרכנה לחוות את הפרידה שאנחנו חווינו. אמא אישה טובה אך לא בריאה נפשית שבין השאר חלתה באנורקסיה. היא נישאה עוד שלוש פעמים אחרי שהתגרשה מאבי. הבית שלנו לא היה יציב. אבי נישא מחדש והקים משפחה, והביקורים אצלו היו בבית שבוא החיים נורמאליים, למרות כל מה שמשתמע מביקור אצל משפחתו החדשה. הם היו נעימים לנו והשרו בטחון. אשתו החדשה הביאה שתי בנות לחיי הנישואין ונולדה להם בת משותפת. בתיכון ביליתי הרבה על חוף הים ובצבא שרתתי בקריה כדי להיות קרובה לבית. הצבא בהחלט סידר לי את המחשבות וההתנהלות מחדש. אני זקוקה למסגרת וליציבות ולכן כל מה שקרה לי בשנתיים האחרונות הפר בדיוק את הדברים שאני כה צריכה שיהיו לי" היא סוקרת את העבר ועוברת לפרק המטלטל של חייה. "זו היתה ארוחת שבת שגרתית כמעט. הבנות הלכו לישון, ואנחנו התיישבנו לשיחה שנמשכה ארבע שעות. בתום השיחה הבנו שנינו שאין לנו יותר מה לחפש יחד. ביקשתי שיעזוב. עוד באותו לילה הוא עבר לישון במרתף וכמה ימים אחרי מצא דירה וישבנו יחד לספר לבנות על השינוי שהמשפחה שלנו עומדת לעבור. היתה לנו זוגיות יפה מאוד, אהבתי אותו מאוד והערצתי את הדרך שעשה עד שחל בו שינוי שלא יכולתי לעמוד בוא יותר. הוא השתנה, וכנראה שגם אני השתניתי" היא לא מהססת להבהיר "הוא אבא נהדר לבנות עד היום בשינוי אחד: גם הוא מקבל כיום החלטות בכל מה שנוגע לחינוך שלהן ולחוגים, דבר שהיה רק בידיים שלי עד לפרידה. יש לו רגשות אשם ויש לנו קונפליקטים בעניינים הללו. ההתערבות שלו קשה לי אבל זה חלק מהשינוי". וכאילו כל זה לא מספיק, למרות שגירושין הוא תהליך כה נפוץ בימינו, בדיוק שנה אחרי, ניחתה עליה מכה שלא ציפתה לה והוסיפה נדבך נוסף של קושי לא מתוכנן.

צילום: מהאלבום של לימור

מתוך הבלוג: "כשעברתי לארה״ב, הפרידה הכי קשה הייתה ממנה (מקרן, אחותה של לימור. א.ס.ח). איך נפרדים מהאדם הכי קרוב אליך? זה לא היה קל. כשעזבתי היא הייתה בהריון שני, בחודש תשיעי ושבוע לאחר שנחתתי בניו יורק, נולדה לי אחיינית נפלאה. נקרע לי הלב שלא הייתי איתה בלידה. לשמחתי, מצאנו את הדרך לשמור על הקשר הקרוב והמיוחד שלנו. המרחק לא שבר אותנו. לרוני ונילי (הבנות של לימור א.ס.ח) אני כל הזמן אומרת שקשר בין אחים הוא הקשר הכי חזק וחשוב שיש. יותר מהורים. אני רואה איך נילי מעריצה את רוני, בדיוק כמו שאני הערצתי את אחותי ואני רואה איך רוני היא האחות הבכורה הקלאסית-דואגת לנילי כמו אמא קטנה ונילי סומכת עליה בעיניים עצומות-בדיוק כמו שאחותי הייתה איתי. הכי מרגש אותי שלמרות המרחק, הבנות שלי והילדים של אחותי בקשר מאד קרוב."

"הגעתי לגיל 40. בדיוק שנה לפרידה מרועי, והגיע הזמן לממוגרפיה הראשונה" היא מספרת תוך הקפדה על אחד המסרים החשובים שתרצה להעביר לכל מי שתקרא את הכתבה והבלוג שלה, והוא שחייבים להיבדק בזמן "במהלך הבדיקה מתגלה נקודה חשודה בשד וביופסיה ראשונה נלקחת, אחריה יבוא אולטרא סאונד, וביופסיה נוספת ובדיקות גנטיות" היא מספרת כאילו הכינה לי רשימת מכולת "אני מבקשת לקבל את התוצאות בטלפון. שלא יקראו לי למשרד. התגלה לי גידול בשלב ראשוני מאוד. היה ברור לי שאני לא אמות, אבל היו לי חששות מהתהליך, איך אקבל את עצמי ואיך אראה. ואם כל זה לא מספיק, בתוך שלושה שבועות מגיעות התוצאות של הבדיקות הגנטיות שמתחייבות מהתהליך ואני מגלה שאני נשאית של גן ה-BRCA דבר שמחייב גם את כל בנות המשפחה שלי להיבדק." היא מתארת מסלול שנשמע כמו לקוח מסרט שמככבת בו תיבת הפתעות, וכולן לא טובות "מיותר לציין שאני כבר אחרי כל ניתוחי הכריתה והשחזור והכל נראה מצויין, למעט הצלקות. אבא שלי ואחותי הגיעו לניתוח הראשון, והשבוע שבילינו יחד היה מהקסומים בחיים שלי" היא מספרת בגעגוע על השבוע שבו היא נפרדת מכל איברי הגוף הניקביים שלה כמעט "תהליך ההפנמה שהחרב מונחת על הצוואר לא קל, אבל אני מוצאת בו רק את האור והמזל שהכל התגלה בשלב כה מוקדם והכל מאחורי. עכשיו נשאר רק לוודא שאני נשארת בריאה לתמיד".

הסיפור של לימור עופר שזור בחלום ושיברו. היא לא רצתה להתגרש אף פעם. היא שאפה תמיד ליציבות ושליטה שבשנה וחצי התערערו מבלי משים. "אני לא אדם רגשן שבוכה בקלות" היא מספרת "אבל היתה לי שנה מהגיהנום. לא רציתי לצאת מהמיטה בבוקר. הרגשתי שלא צחקתי שנה" היא חולקת. המסר שלה פשוט וברור "עוברים את זה" היא אומרת "צריך לחשוב חיובי". היא רצתה לכתוב ספר והבינה כי התהליך מורכב מידי עבורה בשלב זה של החיים, והחליטה להתחיל בבלוג. במשך שנה כתבה "למגירה" ועתה החלה בפרסום פוסטים פעמיים בשבוע בהם היא חולקת את החוויות, הלבטים והמאווים שלה. היא באה חשבון עם החיים בצורה ישירה, אף פעם לא בוטה ובטח בדרך שמקבלת את המציאות ובונה ממנה עתיד. כשהגיעו לניו יורק עבדה במשרדי הנהגת הצופים, אח"כ עברו לניו ג'רזי והתנדבה במשרדי המרכז הישראלי והגיעה "לעבודה" כאילו קיבלה שכר בקביעות. בקרוב תחבור לארגון שעוסק בילדים חולי סרטן שהקים אבא לילד ממחוז ברגן. "יש לי חלום לגבש את כל החוויות שעברתי עד כה לספר. אני מדמיינת את עצמי מול קהל גדול מספרת את הסיפור שלי כדי לגעת באנשים ולעזור להם. אני מאוד אוהבת לגעת באנשים. אני בוגרת לימודי תקשורת וניהול וכמובן שבין השאר נכללו גם לימודי פסיכולוגיה בתואר שלי. התגובות של האנשים גורמות לי לתחושה טובה, גם אם לעיתים הן לא טובות או ביקורתיות. אני חיה אורח חיים בריא, עושה ספורט ומשתדלת לאכול בריא בלי אוכל מטוגן. זה אחד הדברים שאמא שלי החדירה לנו, אם כי אני לא לוקחת את זה בצורה קיצונית אף פעם, תמיד אכלתי הכל ואף פעם לא ספרתי קלוריות. כל מה שעברתי בשנה וחצי האחרונות, ואולי מאז שהגענו לארה"ב גרם לי להתבגר מאוד".

אמא מתגרשת. הבלוג של לימור עופר: