לא אסלח למוחמד סלאח
מוחמד סלאח הוא כישרון סוחף, אבל דווקא בגללו קשה לי ליהנות מהיופי ומהאיכות שמזכירים את אותה ליברפול של פעם. לחיצת ידיים ליריב היא דבר מקודש בכדורגל, וסלאח לא היסס לפגוע בדבר הזה כאשר שיחק נגד מכבי ת"א, בשם שנאה טהורה בליבו לישראל. והוא לא מנסה אפילו להסתיר או לטשטש אותה, היא מקור הגאווה שלו
גילוי נאות, אני בכלל אוהד ארסנל. ובכל זאת, כמו לישראלים רבים אחרים, יש לי גם אהדה לליברפול. ואיך אפשר שלא? שחקנים אלמותיים כמו ג'ון טושאק, קווין קיגן, אמלין יוז, פיל ניל, גרהאם סונס, קני דאלגליש, איאן ראש. קשר ישראלי מיוחד עם שאגות הקהל "אבי כהן", הנציג הראשון שלנו במועדון הפאר שכבש שני שערים (הראשון עצמי) במשחק אליפות של ליברפול, ורוני רוזנטל שלנו מחיפה שסחף את הקבוצה לאליפות האחרונה שלה, עד עכשיו, עם שערים מכריעים במחזורי הסיום.
ואיך אפשר להישאר אדישים לנוכח הקופ עם שירת You will never walk alone המצמררת, והשלט This is Anfield התלוי במנהרת השחקנים המובילה למגרש? עם מאמנים שהותירו מורשת בלתי ניתנת למחיקה ובראשם ביל שאנקלי האגדי עם אמרתו המפורסמת: "יש אנשים שחושבים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות. אני מאוד מאוכזב מהגישה הזאת. אני יכול להבטיח לך שזה הרבה, הרבה יותר מזה". וכמובן, אליפויות, גביעים ומשחקים בלתי נשכחים, כולל אותו מהפך לא הגיוני בגמר ליגת האלופות של חזרה מפיגור 3:0 במחצית מול מילאן, לניצחון שכולו הרוח של ליברפול.
ולאחר שנים רבות של דשדוש מאכזב הרחק ממאבקי הצמרת של הכדורגל האנגלי בא הקוסם שהעיר את היפהפייה הנרדמת. והאיש הזה הוא המיוחד האמיתי, לא זה החמוץ שמחנה לפעמים אוטובוס ברחבה. אלא זה שיודע ליצור תלכיד של שחקנים, תוך שהוא משדרג חלק גדול מהם, והכל על מנת ליצור כדורגל שכולו הנאה. האיש שבשבילו קונים כרטיס, או משלמים על צפייה בטלוויזיה, למרות שהוא לא דורך על הדשא. יורגן קלופ הוא האיש שיצר את הקסם עוד בדורטמונד, ועכשיו למרות שהוא מוגבל לאזור הטכני, הוא נמצא בכל מקום על הדשא, וגם מתנהג כמו אחד מהאוהדים יושבי הקופ. לאחר הרבה שנים משמימות, יורגן קלופ החזיר את הקסם ליברפול.
ובכל זאת, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים קשה לי לצפות במשחקים של ליברפול בלב שלם. קשה לי ליהנות מהיופי והאיכות שמזכירים את אותם ימים נפלאים בעבר, דווקא בגלל אחד מהגורמים לקסם לקרות.
מוחמד סלאח הוא כישרון גדול וכדורגלן סוחף. בניגוד לשחקנים אחרים שמשחקים במזרח התיכון, הוא לא מפסיק לרוץ, ועושה את זה בחוכמה. המהירות המסחררת, שינויי הכיוון, ראיית המשחק וקור הרוח מול השער הם חלק חשוב מהמהות של ליברפול הנוכחית. הוא גם מספק כמה תבלינים חשובים כמו שערים ובישולים שנותנים את הטעם המיוחד של השלישייה הקדמית של הקבוצה, ביחד עם מאנה ופירמינו.
כדורגל הוא עניין אמוציונלי, ויש הרבה אהבה ושנאה בכדורגל. כן, שנאה ליריבה העירונית, לשחקן שנוהג לכבוש מול הקבוצה שלך וחוגג את זה בהפגנתיות, למאמן שנותן מט סנדלרים למאמן שלך. לקבוצה שמשחקת בונקר וגונבת ניצחון כאשר שחקניה מתחזים לפצועים בצורה מגוחכת. אבל יש גם שנאה אחרת, לא מקובלת, כי היא מזהמת את הספורט בדבר שאין לו שום שייכות אליו. שנאה על רקע גזענות, שנאה על רקע פוליטי, שנאה שמוציאה את הטעם מהמשחק. ואת הזוהמה הזאת מוחמד סלאח מכניס במשך שנים אל הדשא, עוד הרבה לפני שהגיע לליברפול.
לחיצת ידיים ליריב, לפני ואחרי משחק, היא דבר מקודש בכדורגל. גם לפני ואחרי משחקים טעונים רגשית בין יריבות מרות. ומוחמד סלאח לא היסס לפגוע בדבר הזה כאשר שיחק נגד מכבי תל אביב, בשם שנאה טהורה בליבו לישראל. והוא לא מנסה אפילו להסתיר או לטשטש את השנאה הזאת, להיפך. היא מקור גאווה עבורו. וגרוע מכך, הרבה ממעריציו, ויש לו הרבה כאלה ולא רק במצרים ובמדינות ערב האחרות, נוהים אחר השנאה שלו, והדוגמה שהוא נותן. וקשה לי שמוחמד סלאח שונא אותי, למרות שאינו מכיר אותי, מעולם לא עשיתי לו רע ואפילו יש לו הסכם שלום איתי, על הנייר. הוא שונא אותי כי אני ישראלי. והיום משווק אותה אדם שלובש את מדי מועדון הכדורגל ליברפול.
כדורגל הוא משחק של חלומות. כל אוהד כדורגל מכיר את ההרגשה שבה הוא שומע את שריקת הפתיחה, והוא מתנתק מהמציאות, ועובר לעולם אחר למשך 90 דקות. וכל פעם אני נמצא בחלום, כלומר רואה משחק של ליברפול, ואז אני רואה את מספר 11 באדום, ומקבל סטירה שמעירה אותי מהחלום. ועל כך לא אסלח למוחמד סלאח.
לפנייה לכתב/ת 
