"שיגעון המוזיקה": שלוש שעות של כיף

לשבת בתיאטרון, לשכוח את העולם, להניע את הרגל מעלה מטה, מדי פעם גם איזו יד מתפלקת, משהו בגוף מעקצץ, רוצה לדלג אל הבמה בצעדי הדיסקו, להגניב נגיעה בכדור המראות התלוי, להיות חלק מהמסיבה ולרקוד, בעיקר לרקוד. לעזאזל, איזה כיף להם.

"שיגעון המוזיקה" שעלה בתיאטרון הקאמרי הזכיר לכל חובב מחזות זמר מה גרם לו להתאהב בז'אנר, ולכל חובב ג'ון טרבולטה - מה גרם לו להתאהב בג'ון טרבולטה. או בגרסה הישראלית שלו - גל פופולר. ערב רב של יופי, כריזמה וצבע כללה ההפקה שביים גלעד קמחי, ומבוססת על הסרט משנת 1977 עם הפסקול האהוב של שירי הבי ג'יז.

Tragedy, שהומר בתרגומו העברי של אלי ביז'אווי ל"מה איתי"; How Deep is your Love שהפך ל"פשוט לאהוב" וגם More Than a Woman עתיר הסאבטקסט - כולם היו שם, וזכו לביצוע מצוין של הלהקה בניהולו המוזיקלי של אמיר לקנר ובהשתתפותה של קרולינה.

מעלה את הרף. "שיגעון המוזיקה"(צילום: כפיר בולוטין)

העלילה הלא-באמת-מתוחכמת סובבת סביב טוני, בחור איטלקי ממשפחה ענייה וחמת מזג, שמשכיח מעליו את עבודתו הלא מתגמלת וצרות היומיום כשבכל סוף שבוע הוא הופך לכוכב על רחבת הריקודים במועדון המקומי. כשלתמונה נכנסת תחרות ריקודים נושאת פרס כספי, ובחורה בשם סטפני שמתעלה על כולן ביכולות הריקוד שלה - זה הזמן לדיסקו.

לעוד ביקורות תיאטרון ומחול:

"שבעה" - מצחיק, כאוב ומעורר מחשבה

פסטיבל ריקודי חדר - פשוט, מוזר, לא נוגע

מזוקק, כיפי ואיכותי: פסטיבל תיאטרון קצר

הכוריאוגרפיה הנהדרת שיצר עוז מורג מבעבעת סביב המותניים, וכאן יש להדגיש - אלו בדיוק המותניים הנכונות, שכן הליהוק הוא מעלה גדולה בהפקה הזו. שורה של שחקני משנה היטיבו לבלוט, בהם שני שאולי, אלון סנדלר, נוי הלפרין, גילן שחף, עמית רייס, אסף הרץ וערן מור. מעל כולם זרחו על רחבת הריקודים שני כוכבי הערב הזה - דנה פרידר וגל פופולר.

מעלה את הסרוטונין. שיגעון המוזיקה(צילום: כפיר בולוטין)

פרידר היפהפייה זוהרת כסטפני, ומעבר לביצוע הטכני של צעדי הריקוד - שתמיד היה המגרש המוכר שלה - ניכר שהיא נהנית מהתפקיד ומבצעת אותו באיזו נינוחות אלגנטית. פופולר, שזה מכבר נשלף מבית הספר למשחק, הוא בחירה מנצחת בתפקיד טוני, כובש את הבמה בנונשלנטיות וקסם אישי, והדימיון בינו לבין טוני של טרבולטה בולט עד לרמת המימיקה. מסקרן לראות אותו בתפקידים מגוונים בהמשך, פרט להפקה עתידית של גריז, כמובן.   

זורחים. דנה פרידר וגל פופולר(צילום: כפיר בולוטין)

שלוש שעות מחייכם תידרשו להפקיד בכניסה. שלוש שעות בהן יכולתם לטוס לכרתים, לרוץ מרתון, לנסוע לחרמון או אפילו לצפות בסרט "שיגעון המוזיקה" כמעט פעמיים. אך אורך הוא לא חטאו של זה בלבד, שכן למחזות זמר רבים יש נטייה להוכיח לקהל שהנה - יש תמורה למחיר הכרטיס, אז מה אם היא כוללת גם כמה פצעי לחץ. גם כאן, מוטב היה לקצר קצת על חשבון המערכה השנייה שהייתה מהודקת פחות מהראשונה, אולי בגלל שהתאפיינה במיני רגעים דרמטיים. אז נכון, איבדת חבר, ונכון, את עצובה ומבולבלת - אבל למה שלא, תרקדו את הבכי החוצה? הרי באנו ליהנות.

מרגש לראות הפקות כמו "שיגעון המוזיקה", שהכישרון נשפך מהן, שהמקצועיות ניכרת בהן. שאפשר ככה בחופשיות לומר - שיחקתם אותה. זה מעודד, ומעלה את הרף, ובעיקר את רמות הסרוטונין.