"להתחיל מאפס עדיף על להישאר עם אפס"
אחרי קרבות פסיכולוגים קשים, אחרי גירושים מכוערים, נשארתי כמעט רק עם תחתונים. אז ברחתי כל עוד נפשי בי, כמו יציאת מצרים. לקחתי את מה שיכולתי ויצאתי לדרך חדשה
המסע אל החופש כרוך באינספור עליות וירידות. המסע אל האור כרוך בהליכה בשבילים חשוכים, שבהם לעיתים הפנס לא עובד ולא רואים את האופק. יש מקום נמוך שבו מאבדים צלם אנוש, שבו מאבדים תקווה, שבו רואים רק צבע אחד - שחור. כשאת מגיעה למקום הזה את יודעת שמשם לא ניתן לעלות כי כבר אי אפשר לזוז, את לכודה והכל נראה אבוד. את מנסה לנשום אבל הנשימה כבדה וכמעט לא ניתנת לשחרור. אין מה לשאוף וגם לא לנשוף, זו תחושה של מחנק נוראי. והמחשבות - הן הולכות רק בקו אחד, מאיימות לשגע, לגרום לאיבוד שליטה, הכול נראה ומרגיש כל כך רע שלא ברור איך בכלל מתרוממים מכאן, כשאפילו כוח הכבידה לא פועל.
הכי נורא הוא ריח של מריבה שטרם התפוצצה
גירושים הם דבר אכזרי, כך כולם אומרים. כולם הופכים את עורם ונאבקים על כל שקל ועל כל טיפת אגו. אבל אני ואתה נאבקנו כל החיים, שיחקנו פינג-פונג עם אבן, הקטנו זה את זו בכל ריב, בכל ויכוח. צעקנו, צרחנו, דיברנו מילים שהשתיקה יפה להם. גררנו זה את זו מטה בלי רחמים, כל כך נמוך מטה עד שיכולתי ממש לראות את הסדקים ברצפה הדמיונית של מחוזות הכאב וההשפלה שחוויתי. לא האמנתי לרגע שבסוף אגדל ביציות, שבסוף ארים את הראש ולא אתקפל אליך חזרה לתוך הכנפיים הגדולות שלך, שכביכול הציעו לי אהבה. אבל איזו מין אהבה זו אם כל כך הרבה פעמים בנישואים איתך הרגשתי כל כך קטנה, כל כך לא מוערכת, כל כך מושפלת?
ואז מישהו אומר לך שמכאן באמת אין יותר נמוך, ומשום מה זה אמור לעודד. אבל איפה את ואיפה העתיד? אני יודעת שמספיק מלאך אחד שיעזור לי להתרומם, שירים אותי כדי שלא אפול, שיושיט לי יד ויבטיח לעזור. ואני כל כך זקוקה לעזרה הזאת. אני רוצה שינוי, רוצה ישועה, רוצה לצאת מהביצה. מחפשת נחמה אצל אחרים שנפלו, מנסה ללמוד מהם ומהתובנות שלהם. להפיק לקחים. אבל כשאת מגיעה למצב הזה, קשה מאוד להשתמש בכלים. ברגע אחד הכול סדוק ושבור ומעוך לרסיסים. ולא מדובר בחפץ אלא בחיים, החיים שלך שאת כל כך רוצה להרים.
"להתחיל מאפס עדיף מאשר להישאר עם אפס", כך אמרה לי חברה טובה. וככה, באמצע החיים, בת ה-40 מוצאת את עצמה מתחילה כמו נערה בדירה שכורה עם מינימום ציוד, שני ילדים ומיליון חרדות. אחרי קרבות פסיכולוגים קשים, אחרי גירושים מכוערים, נשארתי כמעט רק עם תחתונים. אז ברחתי כל עוד נפשי בי, כמו יציאת מצרים. לקחתי את מה שיכולתי ויצאתי לדרך חדשה.
היום אני כבר שותה את הקפה שלי בשקט, בלי שתבקש גם, בלי שתרצה עוד כל מיני דברים, בלי שתחלק לי משימות, בלי טענות ובלי מענות. שקט סובב אותי, ולרגע הוא נעים ולרגע מטריד. חרדות מציפות את מחשבותיי. אני לא מצליחה ליהנות מהרוגע. אני יודעת שעליי להסתגל למציאות חדשה שבה אין לי אותך וזו דווקא הקלה, אבל יש גם המון סידורים חדשים ואני לבד במערכה.
בהשתחררות ממערכת יחסים אלימה נפשית יש מצב של פוסט-טראומה. הוא לא כאן לידי ובכל זאת יש הד לקול שלו, לאיומים שלו, לטענות שלו. הכול מהדהד בתוך הראש שלי ולא נותן לי מנוחה. כמובן שאני עדיין לא מסוגלת לחשוב על פרק ב', למרות שהלילות קרים ובודדים, למרות שמעל 20 שנה התרגלתי להיות לצד מישהו ולא לבד. פתחתי את אחת האפליקציות, אבל זה מרגיש לי שאני עדין לא מוכנה, לא בשלה אפילו להתחיל שיחה. לרגע הכול נראה חדש ומסעיר, ורגע לאחר מכן נראה מגעיל ומסובך. וכשהכול מסתבך אני מתכרבלת בשמיכה ומתפללת כמו ילדה קטנה שיהיה לי שקט ושלווה.
