אני הבחור המוזר מגריינדר, שאיש לא יודע לאכול

קובי סרדס. אולי הגיע הזמן לשנות טקטיקה בגריינדר(צילום: אוסף משפחתי)

טוק-טוק-טוק. הקשתי בהיסוס על הדלת של "מיסטר פיט" מהגריינדר וחיכיתי שהיא תיפתח. הרגע המביך והמותח הזה שאתה לא יודע מה תמצא בפנים - האם יהיה זה גבר החלומות או סטוקר מהשאול. הדלת נפתחה ו"מיסטר פיט" הפך בשנייה מעוד יצור וירטואלי ומסתורי לאדם בשר ודם בשם דניאל. הידד, הוא אכן היה חתיך ולא הראה סימנים של רוצח סדרתי פסיכופת. הוא הופתע לראות אותי, וכשהתיישבנו על הספה הוא פלט אנחת רווחה ואמר שהוא מרגיש הקלה כי אני נראה הרבה יותר טוב במציאות מאשר בתמונות.

הקושי שלי עם גברים שנמצאים עמוק בארון

אהבת חיי או עוד דייט מאכזב? יצאתי לבדוק

יש צדק בדבריו. תמונות אף פעם לא היו הצד החזק שלי. אני פשוט לא יודע לבחור את התמונות הנכונות ואני לא נמנה בין החבר'ה של "מצטלמות משקיעות" שמביאים צלם מקצועי שיתעד אותם מפזזים בתחתונים, או עומדים ליד אדן החלון כשהם מביטים אל הלא נודע במבט נוגה ומפתה. הזכרתי לדניאל שבאופן כללי בחיים, תמיד עדיף להיות מופתע לטובה מאשר לרעה, תוך כדי שנזכרתי בצער במפגשים עם אנשים שהקשר ביניהם לבין הבוק המקצועי שלהם היה מקרי בהחלט.

דניאל גיחך והוסיף שהוא היסס להיפגש איתי לא רק בגלל אוסף התמונות הלא מרשים שלי, אלא גם בגלל שההתכתבות בינינו הייתה נורא מוזרה לדבריו. מוזרה עד כדי כך שהוא לא היה בטוח שאני "סבבה". דניאל נגע בסוגיה מעניינת. אני גרוע בהתכתבות באפליקציות ההיכרויות האלו. גרוע! השבלוניות המרדימה של "מאיפה?" ו-"מה מחפש?" משעממת אותי, ואני לרוב משתף איתה פעולה רק כשאין לי כל כך ברירה. במקרה של דניאל באמת בחרתי שלא לענות את התשובות הבנאליות על השאלון האמריקאי המתיש הזה, אך ניסיון ההתחכמות הפך אותי ל"מוזר".

בחורים כמוהו לא רוצים או מצליחים להבין את הבדיחות הבינוניות שלי ואני נשמע להם כמו מישהו לא כל כך מאוזן ושפוי. ואז מגיע שלב ההתלבטות – האם להיפגש עם המוזר הזה או לא? דניאל, או בשם הבמה שלו, "מיסטר פיט", פצח בווידוי וסיפר לי שהוא כלל לא היה בטוח שהוא רוצה לפגוש אותי. "איזה כיף שאתה סבבה", הוא המשיך, "לא הצלחתי להבין מה אתה, היית כזה לא מובן".

בוא נראה מי אונליין עכשיו. קובי סרדס(צילום: אוסף משפחתי)

 

מחשב מסלול מחדש

המפגש הלילי אצל דניאל גורם לי להבין שאולי הגיע הזמן לשנות טקטיקה. הדמות הווירטואלית שלי כנראה לא מצליחה באמת לשקף אותי. אני מבין שלפעמים האמירות המטופשות שלי לא עוברות מסך, אז למה שלא אהיה פשוט עוד בחור פשוט שמשתמש בגריינדר או טינדר? בלי בדיחות ובלי התחכמויות, לשחק את המשחק ולהיות עוד בחור משובט ומהונדס. ואז "אריסטו" הגיע ואיתו אני כבר נוקט בגישה החדשה והקונקרטית שאימצתי לעצמי. אנחנו עוברים על כל השאלון ומסמנים וי – מאיפה הגעתי, לאן אני הולך, ממה אני מתפרנס ומה אני מחפש. אני זורם ומשתף פעולה כמו תלמיד צייתן ומשעמם. מאוד משעמם. למרבה הפלא, השעמום הזה מדליק את "אריסטו" שמגלה בי עניין מוגזם: "אתה נשמע הכי חמוד", הוא כותב ואני תוהה מה כל כך חמוד בבחור גנרי שגר בתל אביב, כותב, מתאמן ושותה בירה.

השיחה ממשיכה לסירוגין בימים הבאים, ומר אריסטו כבר ממש רוצה להיפגש והוא קולט שאני קצת מתמהמה. הוא כותב: "מתי ניפגש? מי יודע, אולי אפילו נתחתן, יש לי הרגשה טובה לגביך". עד כאן אדוני. עם כל הכבוד לגנריות וזרימה, קשה לי להישאר אדיש למשפט הזה ואני שואל אותו מתי לאחרונה הוא התחתן עם מישהו שפגש בגריינדר ואיך לעזאזל יש לו הרגשה טובה לגביי אם לא דיברנו על כלום עד עכשיו. הוא השיב לי שאני ספקן, ציני וטען שהשיח איתי קשה. שלשום, כשהייתי על תקן כדור שינה, הייתי "הכי חמוד" בעיניו, ועכשיו כשאני קצת קונקרטי או לחילופין אדם שחושב בהיגיון, אני הופך להיות שלילי ופסימי?

באמצע כל המשבר הטקסטואלי הזה, "בד-אס" דופק על דלתי הווירטואלית. "בד-אס" ואני קשקשנו כאן כבר לפני כמה חודשים. הייתה זרימה יפה ומבטיחה עד שכתבתי לו אחרי כמה ימים, "תקשיב, אני מתגעגע אליך בטירוף", וחתמתי בתמונה של נסיכת דיסני שקועה במחשבות. מאז עלטה נפלה על המסך והשיח דמם. ניסיתי אותו שוב אחרי כמה ימים עם משהו קצת יותר סולידי כמו "מה נשמע?", אך בצער רב הבנתי כי הקשר עם "בד-אס" אבד לעד.

והנה, פתאום "בד-אס" עולה מהאוב וכותב לי שהוא נתקל בטור שלי במקרה ואז קצת הציץ לי בפייסבוק, וממשיך לספר שאני פשוט קורע מצחוק. השיא מגיע כשהוא מעז לשאול: "איך לא נפגשנו עד עכשיו?". אני עונה לו בנימוס מאופק שהוא זה שנעלם והוא מסביר שנשמעתי לו קצת הזוי והוא לא הבין כל כך אם אני רציני או לא. הוא באמת חושב שהוא יתפרץ לכאן עם אישור ביד שאני אכן אדם נורמלי, ונמשיך מאיפה שהוא סיים?

לצער כל הנוגעים בדבר, זה רק מצליח לעצבן אותי עוד יותר, ואני ו"בד-אס" חווים את הפרידה השנייה והסופית שלנו. אז אחרי ניסיון עשיר כרווק בעולם הדיגיטלי, אני מבין שהשלב הראשון לפתרון הוא הכרה בבעיה, ונותר רק לשאול - זה אני? זה אתם? או שהרצפה פה עקומה או שאני ממש לא יודע לרקוד. אז בבקשה שמישהו ירים את הכפפה ויפתח סדנה ללימוד כתיבת הודעות באפליקציות. שלכם, "אלביס 34".