תשמרו על העולם ילדים

בראשית ברא ה' שמיים צלולים, מים זכים, אוויר נקי והארץ בורכה פעמיים כי טוב. עד שבא האדם והפר בלב גס את המאזן העדין, הדק והשברירי שבטבע. האדנות השלטונית מצד האדם על הטבע, מובאת לידי ביטוי כבר בראשית המקרא בציווי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (בראשית א', כ"ח).

משאירים סימנים בטבע(צילום: shutterstock)

בתורה אנו אף מוצאים פסוקים שונים הקשורים למעמדו של האדם ותפקידו בבריאה. מפסוקים אלו ומדרשות חז"ל ניתן למעשה להבין את מידת הכוח שניתנה בידיו ככתוב: "ויֹּאמֶר אֱלֹהים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: (בראשית א', כ"ו). "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ:" (בראשית ב', ט"ז).

ה"עבודה והשמירה" האמורות כאן הן דו משמעיות, האחת דורשת את עבודת האדמה ושמירתה, וברובד הפנימי השנייה תובעת התנהגות מוסרית מתוקנת מצד האדם, שליט הטבע. אף התמונה העולה מפסוקים אלו היא דו ערכית. מחד, האדם מצווה להתרבות ככל יכולתו ובאופן אינפלציוני, מקבל מנדט לשליטה אבסולוטית על הטבע, מנצל אותו לצרכיו ושודד את משאביו. מאידך, חלק מתפקידו של האדם הוא לשמור על העולם שבו הוא חי.

לטורים נוספים בתחום תורת הקבלה

חז"ל עמדו האיזון העדין על דו צדדיות זו בהכירם את נפש האדם כיצור ייחודי לא רק משום שהוא יצור תבוני, אלא בעיקר בשל היותו יצור בעל חופש בחירה, שיכול לרסן את האינסטינקטים הטבעיים שלו וראוי שיהיה מסוגל להתעלות מעליהם. יכולת זו היא המעניקה לאדם את כבודו ומעמדו כנזר הבריאה. הבורא פותח דלת ומזמין את האדם לתור את עולמו, לגלות סודותיו הנעלמים ואף לכבוש אותו.

לצד הזכות הנפלאה מתלווה חובת אחריות ואזהרה חריפה מפני שלטון לא מרוסן: "בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן, ואמר לו: ראה מעשיי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם תקלקל אין מי שיתקן אחריך" (קהלת רבתי, ז, כח).

אנחנו חלק מהטבע והוא חלק מאיתנו(צילום: shutterstock)

אך האדם בליבו היהיר שאינו יודע שובע, לוקח את מצוות בראשית כמה צעדים קדימה ו"מהדר" אותן במסעות כיבוש בלתי פוסקים המזמנים ההתנגשות בלתי נמנעת בין טבעו הרע של האדם, ובין כוחות הטבע המסרב להיכנע ולהירמס תחת רגליי האגו והתאווה האנושית. האדם כיער את הנופים, זיהם את הים והאוויר, הכחיד מינים, וגרם להרס בעולם. מידה כנגד מידה לא בטלה ומשכך איתני הטבע מרימים ראש ומכים בעוצמה פראית שמלמדת שוב ושוב את האדם שיעורים גדולים בשפלות הרוח, בחוסר אונים ובאפסיות.

לאמיתו של דבר, המחלוקת בין חסידי איכות הסביבה ובין יזמי התיעוש הנמרצים אינה נעוצה בשאלה האם מותר להזיק לטבע אלא בשאלה מידתית - עד כמה מותר להזיק ולקחת ממנו. דומה שכל דור רואה באור שונה את האיזון הדרוש בין צרכי האדם ושמירה על הטבע, אך נראה שבאופן מובהק עצם קיומו של האדם על הארץ פוגע ומשחית את המערכת הטבעית.

כנגד תוצאות בלתי רצויות אלה, הנובעות ממרכזיותו של האדם בטבע, זעקו התנועות האקולוגיות, במיוחד הזרועות המיליטנטיות שלהן, כגון תנועת Greenpeace וזכו לרוח גבית ולאהדה ציבורית רחבה על פעילותן הברוכה למען שימור חיות הבר ונופי הטבע.

כאמור בפתח הדברים, אף החכמה היהודית עתיקת היומין מציעה כבר בתחילת המקרא פרוגרמה שעניינה איזון בין הקצוות ודוגמה לכך ניתן לראות כיצד משנה לשנה כיצד הופך ט"ו בשבט למנוף חינוכי לשם העמקת המודעות האקולוגית שלנו ושל ילדינו, תוך יניקה מקורות ישראל.

חשוב שנדע שעד למאה ה-16 היה ט"ו בשבט לא יותר ממאורע רשמי בלוח השנה העברי הבא לציין הפרשת, תרומות ומעשרות מהתבואה. אך מאז תקופת האר"י ,שהיה זה שפתח את חכמת הקבלה להמונים וחולל את המהפכה המחשבתית הגדולה ביותר שידעה הקבלה מעולם, קיבל ט"ו בשבט משמעות ואופי שונים ממה שהיה מוכר עד לאותם הימים. "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו, ומכה אותו, ואומר לו גדל...אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע, שמכה אותו, ואומר לו גדל".

על האמור בזוהר לימד האר"י שיופיו וחיוניותו של הטבע תלוי , כמו האדם בדיוק, בשורשים רוחניים "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה ( דברים –כ'- י"ט) וכמו שהעץ נותן פרי, כך גם האדם במעשיו ובהתנהגותו מצמיח פירות המעידים על שורשם. כך שבאופן קונקרטי ט"ו בשבט מאפשר ראייה שונה ודרך התבוננות אחרת של האדם על עצמו ועל עולמו. חז"ל דרשו כי יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה בזמן שיצא לשוח בשדה וכל העשבים והעצים היו שותפים לשיחתו ולתפילתו וסייעו לו להעלותה עד למקומה. לכן ניתן להבין בנקל מדוע קיימת זיקה ברורה ויחס עמוק בין עולם היהדות והקבלה לעולם הטבע ולט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות. אולם ולדאבון הלב, נראה שלכל כיוון שנביט אנו מוכרחים לבחור- כדי שהאנושות תתפתח על הסביבה לשלם מחיר וכדי שהסביבה תשגשג האנושות צריכה לשלם מחיר.

להתייחס בכבוד(צילום: shutterstock)

חז"ל בפרשנותם לימדו כי הטבע יתנהל בדיוק מופלא גם ללא התערבות ונוכחות האדם, אך ההפך לעולם לא יתכן, ולכן חובת האדם לשמור על סביבתו מוטלת עליו בציווי מפורש כבר ובזמן בריאתו. עולם הטבע נועד אמנם לשרת את האדם לא משום הדגשת עליונותו של האחרון אלא מתוך השלמה שבאמצעותה יוגשמו הערכים שלמענם נברא האדם והעולם. תפיסה כזאת מבליטה את ערכו העצמי של הטבע אך באותה נשימה אינה מוחקת את היתרון האנושי של התבונה על הפרא הנצחי ובשום מקרה אינה מדרבנת את האדם לרמוס תחת רגלי האגו והתאווה את פלאי הבריאה.

בט"ו בשבט אנו חוזרים למקור הבריאה ומחזירים לטבע הרבה פחות משלקחנו. כנגד שפעו של הטבע הפרוש לרגלינו נדרשת מידה עמוקה של ריסון, צניעות וצמצום. זוהי בחירה מושכלת להציב גדרים, גבולות וסייגים ברורים ומוסכמים . אמנם בכל מצב ש'מהדקים את החגורה' הדבר עלול לייצר קושי, תסכול והכבדה, אך בהיותנו שליטי הבריאה עלינו לשאת בנטל האחריות הכבדה הנישאת על כתפינו המבטאת את עוצמתנו המשותפת.

חשוב לציין שצמצום אינו משקף בהכרח ביטול והכנעה, אלא שבהתייחסות זו אנחנו לא משפילים או מקטנים מכוחנו נהפוך הוא - אנו נותנים לעוצמתנו ביטוי מעצם הגבלתה לפיכך, צמצום הוא בבחינת נתינה והוא ערובה ליחסים מאוזנים ובריאים בינינו ובין הטבע, ובין אדם לחברו. היו נכונים להיות נדיבים כמידת עוצמתכם, בדיוק כמו הטבע ממש.

יצחק אהרון, "חכמה ", מרכז לקבלה