חביבת ציון: לורן היל חיה ובועטת בתל אביב

אקו, גל דה פז, קרן דן, עדן דרסו, ג'ני פנקין, דניאל סאן קריאף ונעה למברסקי תפסו בזו אחר זו את המיקרופון וביצעו את השירים של היל. הלהקה שליוותה אותן שווה אזכור בפני עצמה וכוללת את בנו הנדלר על הבס, ניר מנצור על התופים, זוהר גינזבורג על הגיטרה, נועם חבקין על הקלידים ודי ג'יי מש על הביט, הסמפולים ומה לא.

עוד ביקורות מוזיקה:

דודו פארוק: "אני הולך להיות ראש הממשלה"

כשרודנר וברגר היו צעירים: כוכבי הרוק הישראלי בתמונות

בת ה-6 נרצחה בבי"ס: אביה המוזיקאי הקדיש לה אלבום

מ-Doo Wop ששרה עדן דרסו והעלה את הקהל על טיל דרך Zion בביצוע של גל דה פז שהרטיט את מיתרי הרגש ועד Lost Ones שסגר את הערב בראפ מסנוור של אקו – כך הקלאסיקות של היל עלו על הבמה בזו אחר זו, וכל אחת מהן זכתה לכבוד הראוי לה. היה משהו מאוד משפחתי בבארבי המלא אמש, הקהל נכנס מהקור וזרזיף הגשם בחוץ אל החמימות של המועדון – הוא בא לזוז, לא היה צל של ספק. לאט לאט המעילים הוסרו, הידיים הורמו והישבנים נוענעו. 

דניאל קריאף(צילום: רז גרוס)

היוזמה לערב הזה הגיעה מאקו ובנו וזו הייתה בחירה נכונה לתת ליוצרות צעירות ומבטיחות לבצע את האלבום ולהן בלבד. שכן, אלבום הבכורה של היל עוסק בין היתר בקושי להצליח כאישה, יש בו הרבה ביקורת, ולא מעט תכנים של העצמה נשית. בימים אלה של התחדשות פמיניסטית אין נכון מלעלות שוב אל הבמה יצירה שהייתה בזמנו כאי בודד בלב ים גברי – מוזיקלי בכלל ובעולם ההיפ הופ בפרט. היל הייתה מגדלור עבור יוצרות לפני 20 שנה והמופע הזה מוכיח שהיא עדיין כזו, למרות שמאז כבר הפכה לסמל. "אני נורא מתרגשת, גדלתי על המוזיקה הזו", אמרה דניאל קריאף, וייצגה כנראה, את כל הנשים שעמדו על הבמה ומולה.

עדן דרסו ואקו(צילום: רז גרוס)

הבחירה ביוצרות הצעירות נכונה גם משום שהאלבום הזה מייצג את הפריצה של היל אל לב הקונצנזוס ואהבת המבקרים (בעצמה, שכן לפני כן היתה חברה בהרכב הפוג'יז), וכך, הנשים שעמדו על הבמה – רגע לפני הפריצה האישית שלהן, ידעו להפיק את כל האנרגיה שבוערת ביוצרת צעירה שמשתוקקת. היה שם תמהיל נכון בין מי שיודעת לעשות ראפ נכון ומדויק על הביט כמו אקו, דרסו ופנקין, לקרן דן שהגישה ביצועים רכים, דה פז שהביאה את העוצמה שלה עם פרשנות, וקריאף שהווייבים שלה סחררו את האולם.

גל דה פז(צילום: רז גרוס)

לא כל הביצועים היו שווים ברמתם, לפעמים היו שם יותר מדי מניירות, לפעמים חסר דיוק - במיוחד בגזרת קולות הרקע והתיאום, כנראה תוצאה של מעט חזרות – ובכל זאת, סביר שרוב הקהל שהגיע להופעה ידע את האלבום על בוריו, לרבות קטעי הקישור שמפרידים בין השירים באלבום (שלא בוצעו בערב הזה). חבל שגינצבורג על הגיטרה נדחקה לפינה, נכון היה להציב אותה במרכז הבמה ואולי לייצר דינמיקה מעניינת יותר בין הנגנים - לפרקים הייתה תחושה שמי שמחזיקה את המיקרופון עומדת שם קצת לבד.

גם הבחירה לערבב את שירי האלבום במקום לבצע אותם בסדר המדויק לא כל כך ברורה – שהרי כל השירים מתוכו בוצעו ממילא והסדר הוא חלק מהקסם שלו. ואם כבר לערבב, אפשר היה לוותר על כמה מהשירים החלשים יותר ולהכניס להיטים אחרים של היל שהיו שומרים על האקסטזה של הקהל בתזוזה. כך או כך, ליל אמש בבארבי בתל אביב היה מצד אחד מלא נוסטלגיה – משום שהאלבום חגג שני עשורים השנה, ומצד שני, לא רק שהוא הרגיש נכון ועדכני מתמיד, אלא שהקהל הנוכח, הלהקה המנגנת והזמרות שביצעו אותו – כולם חשו שהוא עדיין חי בהם ובועט בכל הכוח.