שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    כשמדען אומר "אחד מתלמידי", למה הוא מתכוון?
    חוש הצדק, מיליוני דולרים וסערת רגשות - סיפורה של תרופה שהצילה את חייהם של מיליוני בני-אדם וגרמה לסכסוך בין שני מדענים

    "מיכאל קולהאס", כתב היינריך פון קלייסט בנובלה המפורסמת שלו, "היה אזרח למופת - עד שחוש הצדק המפותח מדי שלו, המיט אסון על מדינה שלמה". השאלה היא, כמובן, איפה עובר הגבול שמעבר לו, חוש צדק הוא "מפותח מדי". זה סיפור שמתחיל ונגמר בהבנה שאנשים הם אנשים הם אנשים, גם אם הם במקרה מדענים, ואפילו אם הם מדעני-על שמגיעים על זרי תהילה לשטוקהולם לקבל שם את פרס נובל.

     

    אלברט שץ וזלמן וקסמן (משמאל) (צילום: אתר פרס נובל וויקיפדיה)
    אלברט שץ וזלמן וקסמן (משמאל)(צילום: אתר פרס נובל וויקיפדיה)

     

    עוד כתבות באתר azgad.com  

    המלחמה על הנגיף - מדענים ומדינאים נסחפו במערבולת של יצרים, מאבקי כוח והרבה כסף

    ארנו פנזיאס גילה עדות מראשית קיומו של היקום

    מה אומר לנו קולו העמוק של המנהיג? – על שקרים, רעש וצלצולים בפוליטיקה של בעלי-חיים ובני אדם

     

    מדובר במאבק על כבוד, והרבה מאוד כסף, שנלוו לגילוי התרופה האנטיביוטית נגד שחפת, סטרפטומיצין. המחקר שהוביל לתגלית, החל במעבדתו של זלמן וקסמן באוניברסיטת רטגרס, ניו-ברונסוויק, ניו-ג'רסי, ארה"ב. וקסמן נולד באודסה שבאוקראינה, והיגר כאדם צעיר מאוד לארה"ב, פשוט מפני שכיהודי לא יכול היה להתקבל - כתלמיד - לאוניברסיטה המקומית.

     

    בשנות ה-30 של המאה שעברה, כשכבר היה חוקר מן המניין באוניברסיטת רטגרס, עסק וקסמן בעיקר בחקר יחסי הגומלין שבין חיידקים ופטריות, לבין הקרקע שהם חיים בה. בין היתר, גילה קבוצה של ספק חיידקים, ספק פטריות, שכונו אקטינומיצטים. באותו זמן כבר היה ידוע הפניצילין (שנתגלה בשנת 1929), אך השימוש האפשרי בו כבתרופה אנטיביוטית, נמצא רק בשנת 1939. וקסמן החמיץ את הגילוי המעשי של האנטיביוטיקה: עוד בשנת 1936 הציג לפניו החוקר פרד בודט, מבחנה שהכילה חיידקי שחפת, שמתו בנוכחותה של פטריה כלשהי. וקסמן לא התעניין במבחנה, וחזר לעיסוקיו בקרקע.

     

    זלמן וקסמן (צילום: מתוך ויקיפדיה)
    זלמן וקסמן(צילום: מתוך ויקיפדיה)

     

    אחרי שתגלית הפניצילין התפרסמה, החל וקסמן בתוכנית מחקר גדולה שנועדה לבודד מהקרקע פטריות וחיידקים שונים, המייצרים חומרים שונים, העשויים לשמש כתרופות אנטיביוטיות. הוא ותלמידיו מצאו 18 חומרים כאלה, שאחדים מהם (כמו החומר המצוי בסוכריות לשיכוך כאבי גרון), מצויים בשימוש עד היום.

     

    בשנת 1942 קיבל וקסמן מכתב מבנו, ביירון וקסמן (לימים, פרופסור לרפואה נוירו-אימונולוגית בבית-הספר לרפואה של הרווארד). הבן הציע לאביו לפתוח במחקר שיכוון לבידוד תרופה אנטיביוטית לשחפת. וקסמן, שכנראה לא למד מהחמצתו הקודמת, ענה ש"הזמן אינו בשל לכך, עדיין". באותו זמן למד אצל וקסמן באוניברסיטת רטגרס סטודנט בשם אלברט שץ. המחקר שביצע שץ, לקראת קבלת תואר הדוקטור, היה, למעשה, חלק מהתוכנית הגדולה של וקסמן לבידוד חומרים אנטיביוטיים מהקרקע (המחקר נועד בעיקר לחיפוש חומרים הפועלים נגד חיידקים שאינם נפגעים על-ידי פניצילין).

     

    שץ היה מסור במיוחד למחקר. מסיבה זו, וכן מכיוון שהיה חסר אמצעים, הוא התגורר בחממה סמוכה למעבדת המחקר. לאחר שנישא, גר בחממה זו יחד עם אשתו, והקדיש את כל זמנו ומרצו לעבודת המחקר, כשהוא חושף את עצמו לסיכונים בריאותיים לא מבוטלים, כתוצאה ממגע רב עם מיקרו-אורגניזמים שחלקם התגלו, לימים, כרעילים במיוחד. הוא גם היה פעיל חברתי-פוליטי מחויב במיוחד באגודות סוציאליסטיות שונות, ונהג להרצות על עקרונותיו בלהט רב. בשנת 1944 הוכתר שץ בתואר דוקטור, לאחר שגילה ובודד - בהנחייתו של וקסמן - את החיידק המייצר את החומר האנטיביוטי השימושי והפעיל הראשון לאחר הפניצילין. היה זה הסטרפטומיצין.  

    זלמן וקסמן (צילום: אתר פרס נובל)
    זלמן וקסמן(צילום: אתר פרס נובל)

     

    בשנת 1945 הגישו וקסמן ושץ, בקשה משותפת לרישום פטנט על הסטרפטומיצין. באותו מעמד הגיעו ביניהם - ביוזמת וקסמן - להסכם ג'נטלמני, שלפיו, איש מהם לא ירוויח כסף מהתגלית, ושכל התמלוגים ישמשו לקידום המדע.

     

    כאן המקום להזכיר, שעוד בשנת 1937 חתם וקסמן חוזה עם חברת התרופות מרק. בחוזה התחייב וקסמן להעביר את תגליותיו לרשותה הבלעדית של החברה, תמורת תמלוגים כוללים בשיעור של 2.5% מהמכירות (לא מהרווח). באותו חוזה נקבע גם, ש-80% מסכום התמלוגים ישמשו לבניית ולהפעלת מכון מחקר מיוחד שיוקם באוניברסיטת רטגרס, וינוהל בידי וקסמן, ואילו 20% הנותרים, יועברו לזלמן וקסמן, אישית. לפי דו"חות המס שהגישה חברת מרק, עד שנת 1978 העבירה החברה - לפי ההסכם הזה 12 מיליון דולר למכון המחקר של וקסמן, אוניברסיטת רטגרס.

     

    משמעות הנתון הזה, היא, שעד לאותה שנה (1978) היה וקסמן אמור לקבל, אישית - לפי החוזה עם מרק, ובניגוד להסכם עם שץ - שלושה מיליון דולר (בשער של אותם ימים. כלומר, במונחים שלנו, היום, מדובר בסכום גדול בהרבה).

     

    אלברט שץ (משמאל) וזלמן וקסמן (מימין) במעבדה (צילום: ארכיון אתר אוניברסיטת רטגרס)
    אלברט שץ (משמאל) וזלמן וקסמן (מימין) במעבדה(צילום: ארכיון אתר אוניברסיטת רטגרס)

     

    הדברים לא הגיעו לידי כך, רק מכיוון שבשנת 1948 נודע לשץ, שבינתיים היה לפרופסור במכון לחקר הסרטן בניו-יורק, כי וקסמן כבר קיבל על חשבון תמלוגי הסטרפטומיצין, 350 אלף דולר. הוא פנה אל וקסמן, הזכיר לו את ההסכם הג'נטלמני, ותבע ממנו להחזיר את הכסף, או להתחלק בו. וקסמן זעם על חוצפתו של הסטודנט לשעבר, והשיב את פניו ריקם. בשנת 1949 נבחר וקסמן ל"איש השנה" של השבועון "טיים", ותמונתו התנוססה על שער השבועון היוקרתי. ייתכן שפרסום זה היה הקש ששבר את גב הגמל מבחינתו של שץ, ובשנת 1950 הוא תבע את וקסמן לדין.

     

    במשפט התברר, בין היתר, שלאחר תביעתו הראשונה של שץ, הושמט שמו מכל הפרסומים על גילוי הסטרפטומיצין. במקום שבו נאלץ וקסמן להתייחס לעבודתו של שץ, הוא רשם בפשטות "אחד מהסטודנטים שלי". לאחר דיון ארוך ומייגע בבית המשפט, הגיעו בסופו של דבר הצדדים לפשרה, שאושרה על-ידי בית המשפט, ושלפיה, ל"אחד מהסטודנטים", מגיע לפחות חלק מהזכויות על התגלית. למעשה, נקבע בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, שכל עובדי מעבדת המחקר שהשתתפו במחקר שהביא לתגלית, ראויים להיחשב שותפים לצורך חלוקת התמלוגים הכספיים. מפתח החלוקה שנקבע, מחלק את 20% התמלוגים שביקש וקסמן לקבל בעצמו, כך: 10% לזלמן וקסמן, 3% לשץ, ו-7% הנותרים, מחולקים בחלקים שווים בין 14 חברים אחרים בקבוצת המחקר.

     

    אבל בכך לא הסתיימה הפרשה. בשנת 1952 קיבל וקסמן את פרס נובל בפיסיולוגיה או רפואה, על אותה תגלית שהזכויות עליה שנויות במחלוקת. בנאום קבלת הפרס, הוא נמנע מלהזכיר את שץ בשמו, וחזר שוב על הביטוי הידוע "אחד מהסטודנטים שלי".

    אלברט שץ (צילום: מתוך ויקיפדיה)
    אלברט שץ(צילום: מתוך ויקיפדיה)

     

    שץ הזועם, בניגוד לעצת ידידיו, החליט להגיב. והוא עשה זאת כשהוא מהלך כלוליין על אותו גבול דמיוני שתיאר פון קלייסט ב"מיכאל קולהאס", אותו קו שמעבר לו חוש הצדק הוא "מפותח מדי". הוא הפיץ ב"תפוצת נאט"ו", שכללה גם את מזכיר ועדת פרס נובל, מכתב שתיאר את חלקו בתגלית, את הסכנות הבריאותיות שנטל על עצמו למען המחקר ואת שנות הדלות שבהן גר בחממה הרעועה לצד המעבדה. הוא לא עצר עד שלא פירט, אחד לאחד, את כל העוולות שגרם לו וקסמן. ואז באה התגובה הצפויה והבלתי נמנעת. הממסד המדעי לא ראה בעין יפה את הוצאת הכביסה המלוכלכת החוצה, והטיל חרם לא רשמי על שץ. החרם היה אולי לא רשמי, ולא נמצא אפילו מסמך כתוב אחד שדן בו, אבל הוא היה יעיל מאוד.

     

    מכל מקום, עובדה היא שאלברט שץ, על אף שעד לאותו זמן כבר קנה לעצמו מוניטין כמדען בעל יכולת מרשימה, לא הצליח להתקבל לשום משרה סבירה בתחום המחקר או ההוראה, בכל ארה"ב. בכורח הנסיבות, הוא גלה לצ'ילה, שם עסק במחקרים בביולוגיה של רפואת שיניים. רק בשנת 1965 חזר לארה"ב וקיבל בה משרה לא חשובה במיוחד, שבפירוש לא הלמה את כישוריו. יש האומרים, שכעסו הבלתי נשלט של שץ על וקסמן, מנע ממנו, בסופו של דבר, להשיג פרס נובל משלו.

     

    זלמן וקסמן, שחי כל אותן שנים באחוזה נאה על שפת האוקיינוס האטלנטי, בעיירה האוניברסיטאית הקסומה "וודס הול" שבקייפ קוד, ומדי פעם יצא לשיט קצר בסירה שהייתה קשורה למזח קטן בירכתי חצרו האחורית, מת בשנת 1973, בגיל 85. אלברט שץ מת שלושה עשורים לאחר מכן, בשנת 2005, בהיותו בן 84.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ארכיון אתר אוניברסיטת רטגרס
    וקסמן מימין ושץ משמאל
    צילום: ארכיון אתר אוניברסיטת רטגרס
    מומלצים