שתף קטע נבחר

ביהמ"ש: כוננות אינה "שעות עבודה נוספות"

עובד בחברה לחילוץ כלי רכב דרש שכר על השעות שבהן היה כונן לקריאות. אבל השופט צבי פרנקל קבע שבמהלכן הוא היה חופשי לעשות כרצונו

בית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע דחה לאחרונה את תביעתו עובד חברת "טומי שירותי רכב", העוסקת בחילוץ כלי רכב, וקבע כי הוא לא זכאי לשכר עבודה בשעות שבהן הוא כונן. השופט צבי פרנקל שוכנע שבשעות שבהן היה זמין לקריאות היה העובד חופשי לעשות כרצונו, ולכן די בתוספת כוננות ששילמה לו החברה.

 

התובע הועסק בחברה במשך כשש שנים, עד 2015. הוא טען שעבד כ-12 שעות מדי יום, שבהן עמד לרשות מעסיקיו בין אם קיבל קריאות ובין אם לא, ולכן הועסק מדי יום ארבע שעות נוספות שבגינן לא קיבל שכר. הרכיב המרכזי בתביעה היה עבור השעות הנוספות, שעבורן דרש כ-450 אלף שקל.

 

החברה טענה מנגד שהתובע עבד במשרה מלאה של שמונה שעות ביום ולא נדרש לעבוד 12 שעות, אלא להיות זמין לקריאות בין השעות 19:00-7:00, כלומר - שהה בכוננות ובין לבין היה פנוי לעיסוקיו. לדבריה, בשעות הכוננות הוא קיבל קריאות בודדות, וכאשר עבד בפועל קיבל שכר עבור שעות אלה. בשעות שבהן היה כונן אך חופשי, קיבל תשלום "תוספת כוננות".

 

להוכחת עמדתה היא צירפה דו"ח קריאות של התובע (המפרט את מספר הקריאה, התאריך, השעה, מיקום הקריאה, שיבוץ התובע לקריאה, הגעת התובע לקריאה ושעת הסיום), וכן דו"חות מיקום באמצעות GPS.

 

ואכן, השופט צבי פרנקל קבע שהתובע לא הוכיח כי מסגרת העסקתו כללה 12 שעות עבודה ביום, ולא הוכיח שיש לראות בשעות הכוננות כשעות עבודה המזכות אותו בשכר.

 

"עיון בדוחות מלמד כי התובע לא נדרש לעבוד בכל יום 12 שעות כטענתו", כתב. "התובע לא נדרש להתחיל את יום עבודתו באופן קבוע בשעה 7:00 ולא לסיימו בשעה 19:00. כך, נמצאו ימים בהם התובע שובץ בחלק מהיום למספר קטן של קריאות ואף לקריאות בודדות, ובוודאי לא כנטען על ידו".

 

פסק הדין פירט כיצד במהלך שעות הכוננות ביקר התובע את אחיו ואת אמו, וכן עשה קניות בסופר. יתרה מכך, בתקופת העבודה הוא ביצע אימונים במשרד חקירות לצורך הכשרתו כחוקר פרטי. בנוגע לעניינים אלה ציין השופט פרנקל כי תשובותיו של התובע היו "סותרות ומתחמקות", הם לימדו שהוא היה מודע לכך שבין הקריאות הוא היה פנוי לעסקיו.

 

הוא הוסיף כי הקביעה בדבר "שעות עבודה" מתבססת על מאפייני העבודה ומהות המשרה. במקרה זה, ולאחר שהבהיר כי לא הוכח שתדירות הקריאות הייתה כזו שמנעה מהתובע זמן חופשי, הרי שלא מדובר בשעות עבודה. "הנתבעת אף שילמה לתובע תמורה בגין זמן הכוננות בה שהה ועל כן ואף מן הטעם האמור, דין תביעתו להידחות", הוסיף.

 

פסק הדין עסק בתביעת התובע לזכויות נוספות, כגון הפרשות לפנסיה, דמי הבראה ופדיון חופשה, ועל כך חויבה המעסיקה בכ-25 אלף שקל. מאחר שלטובת התובע נפסקו רק כ-5% מסכום התביעה, השופט קבע כי הוא זה שיישא בהוצאות הנתבעת ושכר טרחת עו"ד בסך 7,500 שקל – סכום שהיא רשאית לקזז מהפיצוי.

 

  • לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן
  • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין
  • ב"כ התובע: עו"ד ברוך כהן, עו"ד סופיה מיכאלי
  • ב"כ הנתבעת: עו"ד רויטל חן
  • עו"ד לילך אהל מסנר עוסקת בדיני עבודה
  • הכותבת לא ייצגה בתיק
  • ynet הוא שותף באתר פסקדין

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים